Sanhedrin 3b — Talmud auf Deutsch

דממון

ש"אינו משתלם בראש" הוא

לכן

תנא נמי חצי נזק, ד"ממון שאינו משתלם בראש" הוא,

שאינו משלם את הקרן אלא פחות, ושניהם שוים בכך שהם "ממון שאינו משתלם בראש", ולכן שנה אותם התנא ביחד, למרות שבחצי נזק אין במשנה שום חידוש.

ואיידי

משום

דקא בעי למיתני חצי נזק,

תנא נמי נזק.

שנינו במשנה: בשלשה

והם מומחין,

ודנה הגמרא:

שלשה, מנלן!?

מאיזה פסוק מן התורה אנו לומדים שצריך לדון בשלשה מומחין.

ומבארת הגמרא:

דתנו רבנן

: כתוב בתורה בפרשת שומרים [שמות כב]: "

ונקרב

בעל

הבית אל האלהים"

[כאן ה"אלהים" הוא ביטוי לדיין],

הרי כאן

דיין

אחד.

ועוד כתוב [שם]: "

עד האלהים יבא דבר שניהם

",

הרי כאן שנים.

ועוד כתוב [שם] "

אשר ירשיעון אלהים" הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה

.

רבי יונתן אומר: ראשון,

הפסוק הראשון

תחילה נאמר, ואין דורשין "תחילות",

הפסוק הראשון אינו ניתן לדרוש ממנו למנין הדיינים, כיון שהוא נדרש להשמיענו את גוף הדין, שצריכין דיינים מומחין, לפי שהלשון אלהים פירושו גדולה ורבנות.

אלא,

מאיזה דרשה אנו יודעים שצריך שלשה? מהפסוק

"עד האלהים יבא דבר שניהם

",

הרי כאן אחד

, ומהפסוק "

אשר ירשיעון אלהים", הרי כאן שנים, ו

כיון ש

אין בית דין שקול,

שאין עושין בית דין במספר זוגי, שהרי צריך בית דין "נוטה" [עם דעת רבים מכרעת] כמו שנאמר "אחרי רבים להטות", לכן

מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, הרי כאן שלשה.

ועתה הגמרא דנה במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן, האם הם חולקים במחלוקת כללית בכל התורה כולה אם "דורשין תחילות או אין דורשין".

נימא,

האם יש לנו לומר, כי

ב"דורשין תחילות" קמיפלגי

-

דמר,

רבי יאשיה

סבר, דורשין תחילות,

גם הפסוק הראשון ניתן לדרשה.

ומר,

רבי יונתן

סבר, אין דורשין תחילות

.

ודוחה הגמרא:

לא

. אין חייבים לומר כן, אלא,

דכולי עלמא,

לכל הדעות בכל התורה כולה

אין דורשין תחילות.

ומה שדרש כאן רבי יאשיה את הפסוק הראשון "ונקרב בעל הבית אל האלהים",

אמר לך,

יסביר לך

רבי יאשיה,

שכאן, הפסוק הזה בהכרח הוא בא לדרוש ממנו למנין הדיינים,

דאם כן,

אם אינו בא לדרוש ממנו,

נימא קרא,

היה לו לכתוב לומר בלשון רגילה, "

ונקרב בעל הבית אל השופט". מאי,

למה שינה הכתוב לשונו ואמר "

אל האלהים", שמע מינה, למנינא,

ללמוד ממנו את מנין הדיינים, ולכלול את הפסוק בין שלשת הפסוקים שלומדים מהם שצריך שלשה דיינים.

ועתה הגמרא מבארת מה רבי יונתן עונה על טענת רבי יאשיה:

ורבי יונתן

סובר, שאין בכך שינוי לשון, ומה שאמרה התורה "אל האלהים",

לישנא דעלמא נקיט,

לשון המדובר בין אנשים הוא,

כדאמרי אינשי

, כמאמר אנשים "

מאן דאית ליה דינא,

תביעה,

ליקרב לגבי דיינא

", והיינו, שאין האנשים קוראים לדיין "שופט", אלא דיין, ו"אלהים" גם הוא לשון דיין, ולכן, ואין כאן שינוי לשון לדרוש ממנו.

ולכן

חולקים

רבי יאשיה ורבי יונתן אם ה"אלהים" שבפסוק ראשון ניתן לדרשה או לא, אף שבכל התורה כולה הם סוברים ש"אין דורשין תחילות".

נמצא, שרבי יונתן סובר שיש שני פסוקים על שני דיינים, והשלישי נלמד מהדין ש"אין בית דין שקול". ומשמע, שרבי יאשיה, הסובר שצריך שלשה פסוקים, סובר שאפשר להעמיד בית דין שקול, שאם לא כן, למה כתבה התורה פסוק נוסף לרבות את השלישי. אלא משמע, שאם כתבה שנים, היינו מעמידין בית דין של שנים, ולכן מקשה הגמרא -

ו

כי

רבי יאשיה לית ליה,

האם הוא אינו סבור שצריך לעשות

בית דין נוטה,

שיהיה דיין אחד שדעתו תכריע אם הדיין אחד מזכה והשני מחייב?!

דהיינו, אמנם פחות משלשה אי אפשר להעמיד לרבי יאשיה, כי למד שצריך לפחות שלשה משלשה "אלהים" הכתובים בפרשה, אבל האם יכשיר רבי יאשיה לדון בבית דין זוגי, של ארבעה או ששה.

והתניא,

הרי למדנו בברייתא שדורשין מן התורה שצריך לעשות דוקא בית דין נוטה: דתניא,

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר

מה כוונת התורה בפסוק: "ולא תענה על ריב

לנטות אחרי רבים להטות"?

-

התורה אמרה, עשה לך בית דין נוטה!

הרי שצריך בית דין נוטה.

ומתרצת הגמרא: רבי יאשיה אינו סובר כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי [והפסוק "לנטות אחר רבים להטות נדרש לדעתו לדרשה אחרת, לקמן בגמרא], אלא

סבר לה

רבי יאשיה

כרבי יהודה, דאמר,

מנין דייני הסנהדרין הוא

שבעים,

שהוא מספר שקול [זוגי].

וכמו

דתנן

במשנתנו:

סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד,

אלו הם דברי חכמים,

ורבי יהודה אומר

: של

שבעים.

הרי שרבי יהודה סובר שאפשר להעמיד בית דין שקול, על אף שיתכן שיתפלגו שבעים הדיינים באופן שוה, לשלשים וחמשה מול שלשים וחמשה.

אך מקשה הגמרא, הרי אפילו רבי יהודה בעצמו סובר כי "אין בית דין שקול".

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה

שאפשר לעשות בית דין שקול, רק

בסנהדרי גדולה,

משום

דכתיבי קראי,

שנאמר בתורה "שבעים איש", שהוא מספר זוגי. אך

בשאר בי דינא,

בבתי דינים אחרים, שלא נאמר בהם במפורש מספר הדיינים,

מי שמעת ליה

, וכי שמענו מרבי יהודה שאפשר שיהיה בהם בית דין שקול!? ואיך אמרו שרבי יאשיה סבר כרבי יהודה.

וכי תימא,

שמא תרצה לתרץ, שסבר רבי יאשיה כי לרבי יהודה

לא שנא,

אין חילוק בדבר, אלא לומדים מסנהדרין גדולה שבכל בתי הדינים אפשר להעמיד בית דין שקול - הרי אין זה נכון, כי מצינו משנה וברייתא לגבי שאר בתי דינים, שמודה בהן רבי יהודה שאין עושים בית דין שקול.

והתנן,

שנינו במשנתנו:

סמיכת זקנים,

דייני הסנהדרין, על פר העלם דבר של ציבור,

ועריפת עגלה בשלשה, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר בחמשה.

ואמרינן

בברייתא,

מאי טעמא דרבי יהודה

שהצריך בהם חמשה? לפי שנאמר בפרשת פר העלם דבר "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר", ודורש רבי יהודה "

וסמכו",

לשון רבים, הרי כאן

שנים.

"

זקני"

לשון רבים,

הרי כאן

עוד

שנים, ו

כיון ש

אין בית דין שקול,

לכן

מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה

.

הרי שרבי יהודה בעצמו סובר אין בית דין שקול.

ומתרצת הגמרא:

דרבי יאשיה

-

עדיפא מדרבי יהודה.

כלומר, רבי יאשיה חיזק את דבריו יותר מרבי יהודה.

דאילו רבי יהודה, בסנהרי גדולה הוא דלית ליה,

רק לגביה הוא סובר שאין צורך בית דין נוטה,

הא בשאר בי דינא,

בכל שאר בתי דינים,

אית ליה,

הוא סבור שיש צורך בבית דין נוטה דוקא.

ו

אילו

רבי יאשיה,

אפילו

בשאר בי דינא נמי לית ליה.

אך מקשה הגמרא, האיך ידרוש רבי יאשיה את הפסוק "לנטות"? [כי בשלמא רבי יהודה, דורשו בכל שאר בתי דין, חוץ מסנהדרין גדולה].

ואלא, האי "לנטות",

שמשמע ממנו שצריך בית דין נוטה,

מאי עביד ליה,

מה ידרוש בו רבי יאשיה.

ומתרצת הגמרא: -

מוקים לה,

הוא מעמיד את הפסוק

בדיני נפשות,

שבית דין של כ"ג, שהוא סנהדרי קטנה, כאשר הוא דן דיני נפשות, אז הוא צריך להיות נוטה.

אבל בדיני ממונות, לא

צריך שיהיה בית דין נוטה אלא אפשר לדון גם בבית דין שקול, של ארבעה או ששה, וכדומה.

אך עתה מקשה הגמרא: בשלמא לפי רבי יונתן, מכריעים הדין על פי רוב דעות, שהיות וצריך בית דין נוטה, הרי שמתפלגים הדעות, וההכרעה היא על פי הרוב. אבל לרבי יאשיה, שאין צריך בית דין נוטה, והצורך בשלשה דיינים לפחות נלמד משלשה פסוקים של "אלהים", אם כן נאמר, שיצטרכו בכדי לזכות או לחייב את דעת כל שלשת הדיינים!?

אלא

אם כן,

הא דתנן,

זה ששנינו במשנה [לקמן כט א]:

שנים אומרים זכאי, ואחד אומר חייב

הרי הוא

זכאי

.

שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי

הרי הוא

חייב,

משום שהולכים אחר הרוב. האם

נימא

שמשנה זו היא

דלא כרבי יאשיה

.

ומתרצת הגמרא: גם רבי יאשיה מודה שהולכים אחר הרוב ואין צורך בדעת כל השלשה.

אפילו תימא,

אפשר לומר שמשנה זו היא כ

רבי יאשיה

, כי גם הוא סובר שדי בהכרעת הרוב,

ומייתי לה,

והוא לומד זאת

ב

לימוד של

קל וחומר מדיני נפשות

:

מה,

כמו

דיני נפשות, דחמירי

, בכל זאת אין צריך להכרעת הדין לדעת כל עשרים ושלשה הדיינים הנצרכים לדיני נפשות, אלא

אמר רחמנא, זיל בתר רובא,

שדי להכרעת הדין דעתם של רוב הדיינים מתוכם.

דיני ממונות,

הקלים,

לא כל שכן!

בודאי שהולכים אחר הרוב ואין צורך בדעתם של כל שלשת הדיינים!

ולסיכום: רבי יאשיה סובר שבית דין נוטה צריך רק בדיני נפשות, לפי שרק לגביהם נאמר בפסוק "לנטות", ולא בדיני ממונות. והכרעת הרוב, הוי הכרעה גם בדיני ממונות, מקל וחומר מדיני נפשות.

שנינו במשנה: דיני ממונות בשלשה.

ומביאה הגמרא ברייתא, ובה שיטת רבי, הסובר שהם נידונים בחמשה.

תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה.

רבי אומר: בחמשה

מתחילים לדון,

כדי שיגמר הדין בשלשה

. כדי שיהיה רוב מכריע [שלשה דיינים], ונלך אחרי הרוב.

אך מקשה הגמרא -

אטו,

וכי אם יתחיל הדין

בתלתא, מי לא גמר בתרי,

שהם הכרעה של רוב.

ומבארת הגמרא:

הכי קאמר

רבי:

מפני

שצריך

שגמר דין

צריך שיהיה

בשלשה

.

ומדייקת הגמרא:

אלמא, קסבר

רבי,

תלתא כי כתיבי,

שלשת ה"אלהים" הכתובים בתורה,

בגמר דין כתיבי,

ולא לגבי הדיון עצמו, ולכן צריך להתחיל בחמשה, כדי שהכרעת הרוב תהיה, לכל הפחות, בשלשה.

מגדף

בה בסברא זו

רבי אבהו: אלא מעתה,

אם אתה סובר שהפסוקים מדברים לגבי גמר דין, אם כן

תהא סנהדרי גדולה

צריכה

להיות בשעת התחלת הדין

מאה וארבעים ואחד, כדי שיגמר הדין ב

רוב של

שבעים ואחד

.

ו

כן

תהא סנהדרי קטנה צריכה

להיות בשעת התחלת הדין של

ארבעים וחמשה, כדי שיגמר הדין

לכל הפחות

ב

רוב של

עשרים ושלשה.

ולא מצינו שרבי יחלוק גם בהם.

אלא,

בהכרח, מודה רבי, כיון ש

"אספה לי שבעים איש

לדון",

אמר רחמנא,

מוכח ש

משעת אסיפה

יהיו

שבעים

, ולא מאה ארבעים ואחד. וכן גבי סנהדרי קטנה, שאמרה תורה "

ושפטו העדה, והצילו העדה

", משמעותו

משעת שפיטת העדה,

מתחילת המשפט יהיה המנין של כ"ג [עדה שופטת ועדה מצלת].

ואם כן, טוען רבי אבהו,

הכי נמי

בדיני ממונות, מה שכתבה התורה "

ונקרב בעל הבית אל האלהים",

משמעותו היא, ש

משעת קריבה

צריכין שלשה ואין צורך בחמשה!

[ולפי רבי יונתן, "עד האלהים יבא דבר שניהם" - משעת ביאה שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ].

ואם כן, חוזרת הקושיה, מה הטעם של רבי שמצריך חמשה דיינים לתחיחלת הדין.

ומתרצת הגמרא:

אלא, היינו טעמא דרבי,

לפי שהוא דורש את הפסוק "

אשר ירשיעון אלהים

", ירשיעון בלשון רבים, הרי

תרי.

נאמר "אלהים" למטה,

בסוף הפרשה, "אשר ירשיעון אלהים",

ונאמר אלהים למעלה,

"עד האלהים יבא דבר שניהם".

מה,

כמו האלהים אשר נאמר

למטה

הוא

שנים

[שהרי "ירשיעון אלהים" בלשון רבים נאמר,

אף

"אלהים" שנאמר בפסוק

למעלה,

הרי הוא

שנים.

הרי כאן ארבעה.

ו

כיון ש

אין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה.