Sanhedrin 36a — Talmud auf Deutsch

מה יום טוב, שנדחה מפני קרבן יחיד,

אם נאמר שנדרים ונדבות קריבים ביום טוב, בכל זאת

אין רציחה דוחה אותו. קרבן יחיד, שהוא דוחה את יום טוב, אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו!

הניחא למאן דאמר אין נדרים ונדבות קריבין ביום טוב,

שקרבן יחיד אינו דוחה יום טוב, אפשר להעמיד את "מעם מזבחי" בקרבן יחיד שאינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, ושפיר ישאר הקל וחומר.

אלא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב,

שלפיו קרבן יחיד דוחה יום טוב, אי אפשר לדרוש את הקל וחומר, כי לפיו לא יתכן הפסוק של "מעם מזבחי תקחנו למות"

\-

מאי איכא למימר?

אלא, אמר רבא

[זו היא מסקנת דבריו]: בהכרח שהכתוב "מעם מזבחי תקחנו למות" עוקר לגמרי את הקל וחומר. כי

לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב,

אי אפשר לדרוש את הקל וחומר,

דהא לא מתקיים "מעם מזבחי" כלל,

אפילו לא בקרבן יחיד.

אלא אפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב,

שלפיו היה מקום לומר שהפסוק "מעם מזבחי" הולך על קרבן יחיד שאין בו את הקל וחומר,

הכתיב "מעם מזבחי"

-

מזבחי המיוחד לי.

ומאי נינהו? תמיד,

שהוא עיקר הקרבנות.

ואמר רחמנא

[

שמות כא

]

"מעם מזבחי תקחנו למות".

נאמר במשנה:

דיני ממונות הטמאות והטהרות

מתחילים מן הגדול - משום כבודו.

אמר רב, אנא הואי

[הייתי]

במניינא דבי רבי,

במנין הדיינים של רבי יהודה הנשיא,

ו

כשדנו דיני ממונות,

מינאי דידי הוו מתחלי ברישא

[ממני החל המנין], ושאלו ממני תחילה אף על פי שלא הייתי גדול בכולם.

ומקשה הגמרא:

והא אנן

במשנתינו שנינו - דיני ממונות

מתחילין מן הגדול תנן?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא

יש אומרים שתירוץ זה אמרו

רבי הלל בריה דרבי וולס

:

אין להביא ראיה מבית הדין של רבי, משום ד

שאני מניינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי,

את כל הדינים שדנו לפניהם התחיל לדון מהדיינים שבצד ולא מהגדול, משום ענוותנותו של רבי יהודה הנשיא.

אגב שהוזכרה מימרא אחת של רבה ואיתימא רב הלל, הביאה הגמרא מימרא נוספת שלהם.

ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הלל בריה דר' וולס, מימות משה

רבינו

ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד,

לא אירע בתקופה שבין משה רבינו לרבי, שהתורה והגדולה של כל ישראל יהיו בידי אדם אחד

.

תמהה הגמרא,

ו

כי

לא

היה כן!?

הא הוה יהושע,

שהיה גדול בתורה ובגדולה מכל ישראל שבדורו!?

ומתרצת הגמרא: אמנם אצל יהושע היו תורה וגדולה, אבל לא היה יחיד בדורו, שכן באותו דור

הוה אלעזר

בן אהרן הכהן, שגם הוא היה גדול בחכמה. ושוב מקשה הגמרא:

והא הוה פנחס

לאחר שמת אלעזר אביו והיה הוא הכהן גדול והחכם שבדור, ונמצא שהיו אצלו תורה וגדולה במקום אחד?

ומתרצת הגמרא: הרי

הוו זקנים

שקיבלו מיהושע כגון עתניאל אבצן ובועז, והאריכו ימים אחריו.

ומקשה הגמרא:

והא הוה שאול

המלך?

ומתרצת הגמרא: הרי בזמנו

הוה שמואל,

שהיה גדול בתורה.

ותמהה הגמרא:

והא נח נפשיה

של שמואל בחיי שאול, ואם כן נשאר שאול יחיד בדורו בתורה ובגדולה?

ומיישבת הגמרא: זו שאמרנו לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ב

כולהו שניה

בכל שנותיו הוא ד

קאמרינן,

שמתחילת גדלותם היו בעלי תורה וגדולה שבאותו הדור, שכן משה ורבי משעה שקבעו ישיבתם לא היה כמותם בתורה ובגדולה. ואילו שאול בתחילת גדולתו היה שמואל עמו .

ושוב מקשה הגמרא:

והא הוה דוד

המלך, שהיה גדול מכל ישראל בתורה ובגדולה?

ומתרצת הגמרא: הרי

הוה

עימו

עירא היאירי

שהיה רבו , והיה גדול כמותו בתורה.

ווהא נח נפשיה

של עירא בחיי דוד ונשאר דוד לבדו גדול בתורה וגדולה?

ושוב מתרצת הגמרא:

כולהו שניה קאמרינן,

ואילו דוד בתחילת גדולתו היה עירא עימו.

ומקשה הגמרא:

והא הוה שלמה

המלך שהיה גדול בתורה ובמלכות מכל ישראל שבדורו?

ומתרצת הגמרא: בדורו של שלמה

הוה שמעי בן גרא

שהיה גדול כמותו בתורה!

ומקשה הגמרא:

והא

לבסוף שלמה

קטליה

הרג את שמעי ונותר הוא לבדו בעל תורה וגדולה?

ושוב מתרצת הגמרא:

כוליה שניה קאמרינן.

ומקשה הגמרא:

הא הוה חזקיה

מלך יהודה שהיה גדול בתורה ובגדולה מכל ישראל?

ומתרצת הגמרא: בימי חזקיה

הוה שבנא,

שהיה ממונה על בית חזקיה, והיתה ישיבתו גדולה משל חזקיה. [כדאיתא לעיל כו א שאצל חזקיה היו אחד עשר אלף ואצל שבנא שלוש עשרה אלף]

ותמהה הגמרא:

והא איקטיל

הרי נהרג שבנא על ידי סנחריב ונשאר חזקיה יחיד בדורו?

ושוב מתרצת הגמרא:

כולהו שניה קאמרינן.

ומקשה הגמרא:

והא הוה עזרא

הסופר שהיה כהן גדול, ומופלג בתורה וגדולה מכל ישראל?

ומתרצת הגמרא: בזמן עזרא הסופר

הוה נחמיה בן חכליה,

שהיה מושל בארץ יהודה והיה גדול מעזרא בגדולה.

ומעתה נתקיימו דברי רבה ואיתימא רבי הלל, שלא מצינו תורה וגדולה במקום אחד מימות משה רבינו עד רבי.

אמר רב אדא בר אהבה: אף אני אומר

על דרכו של רבה ואיתימא רבי הלל:

מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

ומקשה הגמרא,

ו

כי

לא

היה כמותו,

והא הוה הונא בר נתן?

מתרצת הגמרא:

הונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה

היה כופה את דעתו

לרב אשי,

ולכן נחשב רב אשי יחיד בדורו.

נאמר במשנה:

דיני נפשות מתחילין מן הצד.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי,

מהו המקור להלכה זו שלא להתחיל מהגדול בדיני ממונות, אלא מהצד.

אמר ר' אחא בר פפא: אמר קרא "לא תענה על ריב",

ודרשו חכמים ממה שבכתוב נאמר "

לא תענה על רב"

[ללא י'], דמשמע שאין הדיין הקטן יכול לענות ולחלוק על דברי הגדול שבדיינים, ואם כן, אם יתחילו מהגדול שוב לא יוכלו הקטנים יותר לסתור את דבריו, ולפיכך מתחילים מהצד ומסיימים בגדול.

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מהכא,

[שמואל א, כה יג] במעשה דנבל הכרמלי שמרד בדוד נאמר -

"ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש

[

את

]

חרבו ויחגרו איש

[

את

]

חרבו ויחגור גם דוד את חרבו",

ומשמע שדוד הכריע את הדין אחרי אנשיו.

אמר רב: שונה אדם לתלמידו

יכול אחד מהדיינים ללמוד עם תלמידו נידון שבא לפני בית הדין,

ודן עמו בדיני נפשות,

ומראה לו את דעת המחייבים ודעת המזכים, ואם התלמיד מכריע כאחד מהצדדים מצרפים את דעתו של התלמיד להכרעת הדין.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי,

דיני

הטהרות והטמאות

פוסקים אותם על פי דיין יחידי, אבל אם ישנה מחלוקת צריכים החולקים לעמוד למנין, ומכריעים כפי רוב הדיעות. ואם היו בצד אחד

האב ובנו,

אף על פי שהם קרובים, שניהם כשרים וכן אם היו שנים מהדיינים

הרב ותלמידו, מונין להם שנים,

מחשיבים אותם כשני דיעות. אבל בדינים הצריכים מן התורה לכל הפחות שלושה דיינים, כגון

דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות,

וקבלת עדות

קידוש החדש, ועיבור שנה,

אם היו שני דיינים שהם

אב ובנו,

או

הרב ותלמידו, אין מונין להן אלא אחד,

ואינם נידונים כשני דיינים.

הרי מבואר בברייתא שדעת התלמיד אינה מצטרפת להכרעת הדין עם הרב וקשה לרב.