Sanhedrin 29b — Talmud auf Deutsch

לא היו דברים מעולם.

לא הודתי לך, והעדים מעידים שאכן הודה לו,

הוחזק כפרן

אינו נאמן, ומשלם .

אמר

(ליה) רב פפא בריה דרב אחא בר אדא

לרב אשי:

הכי אמרינן

כן אומרים

משמיה דרבא

: אף אם אומר: לא הודיתי, פטור לשלם, משום שיכול לטעון ששכח אותה ההודאה,

כי כל מילי דכדי

דברים של חנם,

לא דכירי אינשי

אין אנשים זוכרים. ומה שאמר "לא הודיתי", הוא משום ששכח הודאתו .

הגמרא מספרת עובדא.

ההוא

היה איש אחד,

דאכמין ליה עדים לחבריה

שהחביא עדים מפני איש אחר

בכילתיה

בתוך היריעה הפרוסה סביבות המיטה.

אמר ליה

לחבריה "

מנה לי בידך", אמר ליה "הן". אמר "

האם אתה רוצה שכל השומעים בין

עירי ו

בין

שכבי

ישנים,

ליהוו עלך סהדי

יעידו על הודאתך?", המחביא הכיר בו שאינו מוכן להודות בפני עדים, לכן חשב, שמא יחשוב הנתבע שכולם ישנים, ויודה, והם העדים שהיו ערים יבואו ויעידוהו, באומרים ששמעו הסכמתו בין לערים ובין לישנים.

אמר לו

הנתבע "

לא",

אינני מסכים להעידם, למרות שהודיתי לך.

ובא הדבר לפני רב כהנא.

אמר רב כהנא

: ומה נעשה לו?

הא אמר ליה "לא",

ולא הסכים להודות בפני עדים. ואין הודאתו הודאה.

הגמרא מספרת עובדא דומה.

ההוא

היה איש אחד,

דאכמין

החביא

עדים בקיברא

בין הקברים

לחבריה

מפני חבירו.

אמר ליה "מנה לי בידך", אמר לו "הן".

אמר לו "האם אתה רוצה ש

חיי ומותי

החיים והמתים

ליהווי עלך סהדי

יעידו על הודאתך". עשה כן בחושבו שבודאי יודה, כי המתים לא יבואו להעידו, ולאר עולה על דעתו שהחיים שומעים, ויבואו להעידו, באומרם שהסכים לחיים ולמתים.

אמר ליה "לא"

אינני מסכים.

אמר רבי שמעון

[

בן לקיש

]:

הא אמר ליה "לא

" ואין בהודאתו הודאה, כיון שלא הסכים להודות בפני עדים.

מדברי רב כהנא ורבי שמעון שאמרו: הא אמר ליה "לא", יש לדייק, שרק אם הנתבע מסרב לשאלת התובע, אזי אינה הודאה. ואילו היה שותק על שאלת התובע: עירי ושכבי [או חיי ומותי] ליהוו עלך סהדי?" יש בשתיקתו משמעות של הודאה, והעדים יכולים לבוא ולהעיד על הודאתו.

אמר רבינא, ואיתימא

או שאמר כן

רב פפא: שמע מינה מהא

משני עובדות הנ"ל -

הא דאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר "אתם עדיי

", מדובר באחד משני אופנים.

לא שנא

בין

כי אמר לוה

"אתם עדיי",

ולא שנא

ובין

כי אמר מלוה

והעדים שומעים "האם ברצונך שפלוני ופלוני יהיו עדים?",

ושתיק לוה

, הוי שתיקתו כהודאה .

ומניין מדייקים כן?

טעמא

כל הטעם שפטרוהו רב כהנא ורבי שמעון, משום

דאמר לוה "לא"

וסירב להודות בפני עדים, משמע,

אבל אי שתיק, הכי נמי

שיש בכך הודאה.

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההוא

היה איש אחד

דהוה קרו ליה

שאנשים כינוהו "

קב רשו",

מלא קב [שם כלי מידה] שטרות יש עליו. כלומר, הוא חייב מעות להרבה אנשים.

אמר

האיש ההוא "אינני חייב להרבה אנשים, כי

מאן מסיק בי

מי תובע ממני,

אלא פלוני ופלוני

ולהם אני אכן חייב".

אתו

באו האנשים האלו

תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן

, בתביעה שהודה בפני עדים שהוא חייב להם.

אמר רב נחמן

: אין בהודאתו כלום, ואין עליו תביעה, כי מה שהודה, הוא, משום ש

אדם עשוי

לומר לבריות "חייב אני מעות לפלוני", כדי

שלא להשביע את עצמו

, לא להיראות שבע ממון, כדי להתרחק מעין הרע .

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההוא

היה איש אחד,

דהוה קרו ליה

שאנשים כינוהו "

עכברא

עכבר

דשכיב אדינרי

השוכב על דינרים". כלומר, כשם שעכבר השוכב על דינרי זהב אינו נהנה מהם, כך האיש ההוא, שהנו עשיר ואינו נהנה מממונו.

כי קא שכיב

בעת מיתתו,

אמר "פלניא ופלניא

פלוני

ופלוני מסקי בי זוזי

תובעים ממני סכום מעות, והנני חייב להם.

בתר דשכיב

אחרי מיתתו,

אתו

באו האנשים האלו,

תבעינהו ליורשין,

בתביעה שאביהם הודה בחייו שהוא חייב להם.

אתו

באו להתדיין

לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי.

אמר להו

להיורשין:

כי אמרינן

במה אמרו חכמים:

אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, הני מילי

דברים אלו אמורים

מחיים

כשאדם אומר כן על עצמו בחייו,

אבל

אם אומר כן בשעת מיתתו, שמשמעותם שיתנו את המעות

לאחר מיתה

-

לא

נאמר שעשוי שלא להשביע את עצמו. כי מה איכפת ליה מה שיחשבו עליו אחר מיתתו, שמע מינה, שרצונו היה להודאה.

היורשין

פרעו פלגא

מחצית הסכום שהאב הודה.

תבעינהו

תבעו אותם

לדינא לאידך פלגא

על מחצית שעדיין לא פרעו.

אתו לקמיה דרבי חייא.

אמר להו

רבי חייא: הנני חולק על רבי ישמעאל בריבי יוסי, והנני סובר:

כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו

-

כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו

. ואינו רוצה שיחזיקו את בניו לעשירים, ורוצה להתרחק מעין הרע. ופטרם מלשלם את יתרת החוב.

אמרו ליה

האנשים התובעים את היורשים לרבי חייא: האם

ניזיל וניהדר

נחזיר את מחצית הסכום שקיבלנו?

אמר להו

רבי חייא:

כבר הורה זקן

רבי ישמעאל, ולפי פסק דינו קיבלתם את המעות, ולא אחלוק על מה שעשה. [אף שאיני סובר כמוהו].

עתה דנה הגמרא במי שהודה הודאה גמורה בפני עדים, וההודאה מחייבתו לפרוע, ורוצה המלוה לכתוב הודאתו בשטר ולהחתים העדים, בכדי שהודאה תקבל תוקף של "מלוה בשטר" , אימתי כותבין ומתי אין כותבין.

הודה

הלוה

בפני שנים

עדים,

וקנו מידו

עשה מעשה קנין להתחייבותו -

כותבין

שטר הודאה, אף שהלוה לא אמר להם "כתבו שטר", מפני שעשה קנין, וסתם קנין עומד לכתיבה.

ואם לאו

לא עשה קנין -

אין כותבין

, כי הלוה רוצה שתהיה כמלוה בעל פה, ולא בשטר. ואף שהודה בפני עדים, ואכן התחייב, אינו רוצה שהתחייבותו תיכתב בשטר.

הודה

בפני שלשה ולא קנו מידו

-

רב

(אמי) אמר: כותבין

, כי את השלשה עשה לבית דין, והודאה בפניהם כשטר דמי. והם יכולים להפקיר ממון בעלים, לכן יכולים לשנותה ממלוה על פה למלוה בשטר, ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה בשטר.

ורב אסי אמר: אין כותבין

, כי מסתמא לא קיבלם להיות בית דין, אלא כעדים [ועדים אינם כותבין, אם לא ציוום או שלא קנו מידו].

ומספרת הגמרא:

הוה עובדא

כזו שהודה בפני שלשה ולא קנו מידו, ורב לא כתב שטר כשיטתו, אלא

חש לה רב להא דרב אסי

חשש לשיטת רב אסי הסובר ש"אין כותבין".

ובענין זה נחלקו אמוראים.

אמר רב אדא בר אהבה: הא אודייתא

הודאה זו הנעשית בפני שלשה [ולא קנו מידו] -

זימנין כתבינן

באופנים מסויימים כותבין

וזימנין לא כתבינן

.

ובמה זה תלוי?

אם

כניפי ויתבי

שלשה שהיו יושבין, והודה בפניהם -

לא כתבינן

. אבל, אם

כנפינהו איהו

הוא הלוה קיבצם וזימנם יחד -

כתבינן.

כי, אם קיבץ את שלשתם, במקום להודות בפני שנים, דעתו שיהיו בית דין, לכן כותבין. אבל אם בא ומצאם יושבין, והודה לפניהם, אין מכך הוכחה שרצה אותם בתורת בית דין, ויתכן שהיה מודה גם בפני שנים.

רבא אמר: אפילו

אם

כנפינהו איהו

לשלשה -

לא כתבינן

, כיון שעדיין אין הוכחה שהתכוון לבית דין אלא להרבות עדים,

עד דאמר להו "הוו עלי דייני

", היו עלי דיינים, ואז מוכח שרצה אותם בתורת בית דין, ובלי שאמר כן, אינו רוצה לעשותם בית דין.

מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר "הוו עלי דייני"

-

לא כתבינן, עד דקבעי דוכתא

שיקבעו מקום, כדרך הדיינים,

ושלחי

שליח בית דין

ומזמני

ומזמינים

ליה

להלוה בשם הדינים, לבא

לבי דינא,

והתובע תובעו, והלוה מודה בפניהם. והואיל ועמד בדין, ובית דין מחייבים אותו, [אף אילו לא הודה] יש לפסק בית דין תוקף של מלוה בשטר הגלויה לכל, לכן כותבין.

אבל, אם מעצמו הודה בפני בית דין, אין לכך תוקף של פסק בית דין, אלא כהודאה בפני עדים בלבד .

עתה דנה הגמרא אם יש חילוק בין הודה בפני עדים במטלטלין להודה בקרקעות.

והטעם לחלק בינהן, הוא: בשלמא הודה במטלטלי שהם בידי הלוה, ו"מלוה להוצאה ניתנה", היינו, המעות שלוה הם שלו לכל צרכיו, ואין עליו אלא "חוב" לפרוע, לכן לא ניחא ליה לעשותה מלוה בשטר, שאינו רוצה שיעבוד אלים. אבל הודה על קרקע שהיא שייכת להמלוה, בהודאתו אינו "משתעבד", אלא גילוי דעת שהיא של המלוה, ומה לי בשטר ומה לי בעל פה - בכל אופן שייכת להמלוה ואינו משתעבד יותר על ידי השטר.

הודה במטלטלי, וקנו מידו

-

כותבין, ואם לאו

שלא קנו מידו

אין כותבין

. כמבואר.

והדיון הוא: הודה

במקרקעי, ולא קנו מידו, מאי?

האם כותבין או אין כותבין.

אמימר אמר: אין כותבין

כמו במטלטלי .

מר זוטרא אמר: כותבין.

ומסקנת הגמרא:

והלכתא: כותבין.

עתה דנה הגמרא, במה שאמרו שהודה במטלטלי בפני עדים ולא קנו מידו אין כותבין, האם יש חילוק בין מטלטלין שהם צבורין ומונחים ["בעין"], לבין מטלטלין שאינם בעין.

והטעם לחלק בינהם, הוא: בשלמא כשאינם בעין, והלוה מתחייב בהודאתו "לפורעם" לעת מצוא, אינו רוצה שיכתבוהו בשטר, ורוצה להשתעבד רק במלוה על פה. אבל אם המעות או המטלטלין הם בעין, אין בהודאתו השתעבדות, אלא הודאה שהם אכן של המלוה, ואין משתעבד יותר בשטר.

ומאידך, יש לומר שאף אם המטלטלין הם בעין, הואיל ו"מלוה להוצאה ניתנה", ויכול להוציאם ולפרוע אחרים תחתיהם, לא ניחא ליה לכתוב עליהם שטר .

רבינא איקלע

הזדמן

לדמהריא

שם מקום.

אמר ליה רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא: מטלטלי

שהודה בהם בפני עדים,

ואיתנהו בעינייהו

-

מאי

האם כותבין או אין כותבין.

אמר ליה

רבינא:

כמקרקעי דמי,

דינם כקרקעות וכותבין שטר אף בלי צוואת הלוה, כדעת מר זוטרא.

רב אשי אמר: כיון דמחוסרי גוביינא

שעדיין לא גבו אותם, כלומר, לא הגיעו לידי המלוה, אלא הודאה בלבד -

לא

כותבין. כמבואר.

נוסח שטר הודאה, הוא "בא לפנינו פלוני בר פלוני, ואמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה ותנו להמלוה, וכו'".

ומספרת הגמרא עובדה בנדון זה.

ההיא אודייתא

שטר הודאה,

דלא הוה כתוב בה

חסרו מלים אלו "

אמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה

", אלא היה כתוב בנוסח שפלוני הודה בפני עדים.

ועתה טוען הלוה שלא ציווה להם לכתוב שטר, ולא קנו מידו, והם כתבוהו מעצמם. והרי נפסקה ההלכה שאם לא קנו מידו אין כותבין.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו

: השטר כשר הוא, דודאי אמר להם לכתוב שטר. ונדון זה -

היינו

דומה, להדין

דריש לקיש.

מי שמכר נכסי ירושת אביו, ואחר כך באו קרוביו לערער על המכירה, וטוענים שהיה קטן פחות מבן עשרים, וההלכה היא שרק בן עשרים מותר למכור נכסי ירושה -

דאמר ריש לקיש

: אין ערעורו ערעור, משום ש

חזקה

אפשר להעמיד על החזקה, שמסתמא

אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה

השטר

ב

מוכר שהוא

גדול.

וכן בנידונינו, ודאי, אם חתמו עשו כן במצוות בעל ההודאה.

מתקיף לה רב פפי, ואיתימא רב הונא בריה

דרב יהושע

: הלוא אפילו דיינים הרבה יש שאינם בקיאין בהלכה זו, ששנים שלא קנו מידו אין כותבין,

מי איכא מידי

האם יתכן כדבר הזה,

דאנן

הדיינים,

לא ידעינן, ו

אילו

ספרי דבי דינא ידעי?!

ומנין ההסתמכות על הסופרים שיודעים דין זה, ואם כתבוהו - ודאי ציוום בעל ההודאה.

שאילינהו

שאלו

לספרי דאביי, וידעי,

ואכן ידעו לדין זה, וכן שאלו

לספרי דרבא, וידעי.

ולמסקנא: שטר שחתומים בו שני עדים, אף שלא כתבו שציווה להם לכתוב, או שקנו מידו, שטר כשר הוא.

במה דברים אמורים, אם כתוב בנוסח של עדים "אנו עדים מעידים".

והגמרא דנה עתה בשטר, שהיה כתוב בנוסח של דיינים, וחתומים עליו רק שנים. האם השטר כשר?

וצדדי הספק הם: האם אפשר גם בנדון זה להסתמך על ה"חזקה" של ריש לקיש, ולומר שמסתמא נעשה בכשרות, והיו במושב שלשה, ואוחד מהם שכח לחתום. או לא, כמו שיבואר.