Sanhedrin 26b — Talmud auf Deutsch

אמרו ליה

אנשי סנחריב לשבנא:

משיריתך,

הסיעה שלך, שכתבת לנו בפתק שרוצים להשלים,

היכא

, איה הם!?

אמר

להם שבנא:

הדרו בי,

חזרו בהם מהבטחתם אלי.

אמרו ליה: אם כן, אחוכי קא מחייכת בן

אתה שם אותנו ללעג ולצחוק.

נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין

ונהפך כבודו לקלון.

אמר רבי אלעזר: שבנא בעל הנאה היה

הלך אחר תאוות לבו [ויש מפרשים: משכב זכור]. ודרשינן,

כתיב הכא

בשבנא

"לך בא אל הסוכן הזה", וכתיב התם

בבת שבע

"ותהי לו סוכנת"

למלך דוד לעת זקנותו לחממו, הרי שסוכן מלשון הנאות הגוף .

הגמרא דורשת עוד דרשה שם בספר תהילים בענין חזקיה המלך ומרידת שבנא בו.

עוד כתוב שם:

"כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל

".

ונחלקו

רב יהודה ורב עינא

בדרשת הכתוב

. חד

אחד משניהם

אמר: אילו

השתות [צדיקים, כמובאר לקמן] שהם

חזקיה וסיעתו

-

נהרסים

, הקב"ה שהוא

צדיק, מה פעל

מה השכר שהוא משלם לצדיקים.

וחד

אחד משניהם

אמר: אילו

השתות שהוא

בית המקדש

-

יהרס

על ידי סנחריב בעצתו של שבנא, הקב"ה שהוא

צדיק, מה פעל

איה נפלאותיו.

ועולא אמר: אילו

השתות [מלשון "שת" שמשים בקירות ליבו] שהם

מחשבותיו של אותו רשע

שבנא [שעליו נאמר מקודם: כי הנה הרשעים וכו'],

אינן נהרסות

, חזקיה שהוא

צדיק, מה פעל

היכן שכר פעולתו, מצות ומעשים טובים, והרבצת תורה. ונדרש: כי בודאי השתות חייבות להיהרס, כי אם לא, צדיק מה פעל.

עתה מבארת הגמרא היכן מצינו שנקראו צדיקים: "שתות".

בשלמא למאן דאמר אילו מחשבותיו של אותו צדיק,

ניחא, כי

היינו דכתיב "כי השתות יהרסון",

שתות מלשון "שיתה" - משית בקירות לבו.

ולמאן דאמר בית המקדש, נמי

ניחא.

דתנן

שנינו במשנתנו:

אבן היתה שם

בבית המקדש במקום הארון,

מימות נביאים ראשונים, ושתייה היתה נקראת,

שמשם נשתת [התיסד] העולם, שנאמר: "דיבר ויקרא ארץ... מציון מכלל יופי", ודרשינן, שהעולם נברא מציון.

אלא למאן דאמר

שתות הוא

חזקיה וסיעתו,

אינו מבואר,

היכא אשכחן

, היכן מצאנו

צדיקי דאיקרי

שנקראים

"שתות"?

ומבארת הגמרא:

דכתיב "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל"

והם הצדיקים שהעולם מושתת עליהם.

ואיבעית

, ואם תרצה,

אימא,

אומר:

מהכא,

ממקרא זה,

"הפליא עצה הגדיל תושיה

", "תושיה" היא התורה שהעולם מושתת על התורה ולומדיה.

והגמרא מביאה עוד דרשות על שהתורה נקראת "תושיה".

אמר רב חנן: למה נקרא שמה

של

התורה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם

.

דבר אחר

: התורה נקראת

תושיה,

מפני

שניתנה בחשאי, מפני השטן

שהיה מקטרג ואמר, שתסתפק לעליונים [המלאכים] ולא ימסרו הלוחות ביד משה.

דבר אחר

: תושיה נוטריקון - תוהו שייה, כלומר,

דברים של תוהו,

שלימוד התורה הוא דיבור וקריאה בעלמא, בלי מעשה, ואין בו גשישה,

ש

בכל זאת

העולם משותת

[

מושתת

]

עליהם.

הגמרא דורשת מקרא אחר שכתוב בו "תושיה". ונדרש על התורה.

אמר עולא: מחשבה

של אדם הטורדתו בענין דאגת מזונות,

מועלת

לשכוח

אפילו לדברי תורה

שלמד,

שנאמר "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה",

ודרשינן: הקב"ה נותן מזונות לערומים, ובכך מפר מחשבותיהם ודאגותיהם, שמחשבות אלו גורמות שלא תעשינה כח ידיהם - תושיה, שהיא התורה.

[בלשון אחר פירש רש"י: מחשבה, היא חשבונות שהאדם עושה לעצמו: "אם כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי" כגון: עד יום פלוני אסיים ללמוד כך וכך מסכתות, מחשבות אלו מועלות להשבית הדבר ונשארות ערומים שלא תעשינה ידיו תושיה] .

אמר רבה

: אבל

אם עסוקין בתורה לשמה, אינה מועלת, שנאמר "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".

ודרשינן:

עצה שיש בה דבר ה'

דהיינו תורה לשמה,

היא תקום לעולם.

שנינו במשנתנו:

אמר רבי יהודה: אימתי

בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא - כשרין.

הגמרא פוסקת הלכה.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה

.

ו

עוד

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כולן

כל הפסולין לעדות שנשנו במשנתנו [ובברייתא],

צריכין הכרזה בבית דין

, שבית דין יכריזו ויפרסמו שהם פסולין לעדות, וכל זמן שלא הכריזו עליהם - אינם פסולים .

הגמרא דנה האם

רועה

פסול רק אחרי הכרזה, או שהוא פסול אף בלי הכרזה?

פליגי בה

בשאלה זו,

רב אחא ורבינא, חד

אחד משניהם

אמר: בעי הכרזה

ככל פסולי עדות.

וחד

והשני משניהם

אמר: לא בעי הכרזה,

היות שהעבירה שלו מפורסמת לכל.

הגמרא מבררת את דעתם -

בשלמא למאן דאמר: לא בעי הכרזה

, ניחא. ש

היינו דאמר רב יהודה אמר רב: סתם רועה

אף שלא ראינוהו מכניס הבהמות לשדה אחר

פסול

מאליו, ואין צריך להכריז על פסולו.

אלא, למאן דאמר, בעי הכרזה

, אינו מובן,

מאי

פירוש:

סתם רועה פסול,

הרי עדיין לא הכריזו עליו?

ומתרץ: בשאר הפסולין אין מכריזין עליו, עד שיבואו עדים להעיד על עבירתו, ואילו ברועה, החידוש הוא,

דבסתמא

אף שלא העידו עליו שהכניס עדרו לשדה אחר,

מכרזינן עליו,

כמבואר לעיל. וכל זאת, דוקא אחרי שהכריזו עליו, וכל זמן שלא הכריזו עליו, אינו פסול.

ובאותו ענין מספרת הגמרא -

ההיא

שטר

מתנה, דהוו חתימי עלה תרין גזלנין

שני פסולי עדות מחמת שגזלו.

סבר רב פפא בר שמואל, לאכשורה

להכשיר את השטר, למרות שחתמו עליו גזלנים,

דהא

שהרי

לא אכרזינן עלייהו

שלא הכריזו עליהם.

אמר ליה רבא

: השטר פסול, כי

נהי

נכון הדבר,

דבעינן הכרזה,

אבל זה אמור

בגזלן

דרבנן

כגון אלו שנשנו במשנתנו [ובברייתא], ואילו

בגזלן דאורייתא

שחוטף ממש מיד ליד - כמו אלו השנים שחתמו על השטר מתנה -

מי בעינן הכרזה

. והשטר פסול.

סימן דב"ר ועריות גנ"ב.

הגמרא מבארת עוד דינים בפסולי עדות שכך הוא סימני שמועתיהם.

אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר

, מקבלי צדקה מן הנכרים -

פסולין לעדות

, היות והם מחללי ה' מחמת חימוד ממון, והם כמו רשע דחמס.

והני מילי

דברים אלו אמורים, אם מקבלים צדקה

בפרהסיה,

שאז הוי חילול ה',

אבל

מקבלי צדקה

בצינעה, לא

אינם פסולים.

ו

מה שאמרנו ש

בפרהסיה

פסולין,

נמי לא אמרן

גם לא אמור,

אלא

באופן

דאפשר ליה

שביכלתו

לאיתזוני

לקבל מזון [צדקה]

בצינעה, וקא מבזי נפשיה

ומבזה את עצמו, לקבל

בפרהסיה.

אבל אם

לא אפשר ליה

אין ביכלתו לקבל בצינעה, אינו פסול, והטעם, משום

דחיותיה הוא,

הוא עושה כן להחיות את נפשו, וכל אשר יתן האדם בעד נפשו, ואינו בגדר רשע דחמס.

אמר רב נחמן: החשוד כל העריות

מי שעבר איסור ערוה -

כשר לעדות

, שאינו רשע מחמת "חמס" - חימוד ממון, והתורה לא אסרה אלא רשע ד"חמס", כמו שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס".

אמר רב ששת: עני מרי,

ענני אדוני

! ארבעין בכתפיה

הרי הוא חייב מלקות,

וכשר?!

ואף אם אין מלקין אותו ממש מלקות מן התורה משום שלא התרו בו, מכל מקום עבריין הוא, ומקבל מלקות מדרבנן [מכת מרדות], שמלקין על שמועה לא טובה .

אמר רבא

: אף אם רב נחמן סובר שהוא כשר, זה דוקא בשאר עדיות, כגון עדות ממון וכדומה, אבל,

ומודה רב נחמן לענין עדות

שמעיד על

אשה

-

שהוא פסול

, דנחשד להעיד עדות שקר, כמו שיבואר.

אמר רבינא ואיתימא

או שאמר כן

רב פפא: לא אמרן

לא אמר רבא לפוסלו לעדות אשה,

אלא

כשמעיד על אשה

לאפוקה

להוציאה מחזקתה שהיתה אשת איש, שמעיד שבעלה מת או גירשה, כי אז הוא חשוב שמעיד שקר, שמא נשא בה עיניו, שהרי הוא חשוד על עריות.

אבל

אם מעיד על אשה

לעיולה

להכניסה לאיסור אשת איש, כגון שמעיד שהתקדשה לפלוני,

לית לן בה

אין לנו חשד עליו, והוא כשר להעיד.

ומקשה הגמרא:

פשיטא,

שנאמן לדעת רב נחמן לומר שהיא מקודשת, וכי איזה חשד יש לנו עליו?

זה מתרצת הגמרא: אינו פשוט, כי היה לנו הוה אמינא שאנו חושדין בו, שנשא עיניו בה, וכיון שהוא עבריין - חומד אותה דוקא כשהיא אשת איש.

כי אם רבינא [או רב פפא] לא היה משמיענו זאת,

מהו דתימא,

היינו אומרים,

הא

אשת איש

עדיפא ליה, דכתיב "מים גנובים ימתקו"

, ורוצה אותה בגניבה , לכן

קמשמע לן

רבינא, שאין חושדין בו כל כך, אלא

דכמה דקיימא הכי,

כל זמן שהיא פנוייה, עדיפה היא לו. משום דאז

שכיחא ליה

, תהיה בהישג ידו.

המשנה במסכת בבא מציעא (פז א) אומרת שפועל העושה מלאכתו בשדה של בעל הבית, מותר לו מן התורה לאכול מן המחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, כשתולשין מן השדה, אך לא אריס, המקבל את חלקו היחסי בפירות.

ואומר רב נחמן, שאריס העובד בשדה ומקבל חלק מן התבואה, אם אכל מתבואת השדה בשעת גמר מלאכה, אינו פסול לעדות. אף שאוכל מתבואת בעל השדה, והריהו גזלן. והטעם, שמורה לעצמו היתר, בחושבו בטעות שהותר לו, ועדיין אינו בגדר עבריין, ואינו חשוד להעיד עדות שקר.

ו

עוד

אמר רב נחמן: גנב

בחודש

ניסן

שהוא זמן קציר,

וגנב

בחודש

תשרי

שהוא זמן בציר ענבים ואסיף,

לא שמיה גנב.

והני מילי

דברים אלו אמורים דוקא

באריסא

, אם הוא אריס, ולוקח משל בעל השדה רק

דבר מועט

, שבחדשים אלו טורח בה הרבה ומורה לעצמו היתר, שבגלל טרחתו מותר לו לקחת דבר מועט יותר מן המגיע לו בחלקו כאריס,

ו

רק אם לוקח [גונב]

בדבר שנגמרה מלאכתו,

שמחשיב את עצמו כמו פועל, ומורה היתר לעצמו וחושב שבעל השדה אינו מקפיד.

אבל איכר, דהיינו, פועל, שאינו חולק בפירות, אין לו סיבה להורות לעצמו היתר, ואם גונב אפילו דבר מועט, הריהו פסול.

ומספרת הגמרא עובדה כזו -

איכריה,

האיכרים הפועלים שעבדו בשדותיו

דרב זביד, חד

אחד מהן

גנב קבא

קב

דשעורי

של שעורים, שהוא דבר מועט,

ופסליה

רב זביד לעדות.

וחד

ואחד מהן

גנב קיבורא דאהיני

אשכול תמרים, גם דבר מועט,

ופסליה

רב זביד לעדות.

אחרי שאמרנו, שעבריין הסובר שאינו עובר עבירה, עדיין אינו פסול לעדות, מספרת הגמרא עוד עובדא בנדון זה.

הנהו קבוראי

הקברנים ההם,

דקבור נפשא,

שאירע שקברו

מתים ביום טוב ראשון של עצרת,

ועוברים על כמה איסורי מלאכה ביום טוב.

שמתינהו

, נידה אותם

רב פפא, ו

עוד

פסלינהו לעדות

שעושים כן מחמת חימוד ממון, והם כמו רשע דחמס .

ואכשרינהו

, והכשירם לעדות

רב הונא בריה דרב יהושע

, כמו שיבואר.

אמר ליה רב פפא

לרב הונא, איך אתה מכשירם, והא רשעים נינהו, הם הרי רשעים.

ותירץ לו רב הונא: אינם בגדר רשעים, כי

סברי

סוברים בטעות

שמצוה קא עבדי

, שעושין מצוה של קבורת המת, ולכן אינם חשודים להעיד עדות שקר.

ומקשה לו רב פפא:

והא קא משמתינא להו!

הרי כבר נידו אותם על עבירה זו, והם כבר יודעים שאסור, ושהדבר רע בעיני חכמים, ובכל זאת עוברין ושונין על עבירה זו, ולמה אתה אומר שהם סוברים שעושים מצוה ? ענה לו רב הונא: אף שמנדין אותם, עדיין טועים וסוברים שעושים מצוה, ומה שנידו אותם

סברי,

משום

כפרה קא עבדי לן רבנן,

שחכמים מנדין אותנו כדי שנתכפר על חילול יום טוב, אבל אין החכמים רוצים שנחזור בנו. וממשיכים בטעותם שמותר לקבור ביום טוב, ומוכנים להיות מנודים על מנת להתכפר. והיות שאינם מכירים בחטאם, לכן אינם פסולים לעדות.

ועתה הגמרא דנה בדין פסול עד זומם.

איתמר,

שנינו: