Sanhedrin 25a — Talmud auf Deutsch

בלשון "

אימתי

"

ו

בלשון "

במה

דברים אמורים",

אינו

בא לחלוק על החכמים [המובאים ברישא]

אלא

בא

לפרש דברי חכמים

, ואין החכמים חולקים עליו.

רבי יוחנן אמר

: במקום שאומר רבי יהודה "

אימתי

", הוא בא

לפרש, ו

במקום שאמר "

במה

דברים אמורים", הריהו בא

לחלוק

על חכמים [המובאים ברישא].

ו

על כל פנים,

דכולי עלמא

כל האמוראים סוברים, שכאשר רבי יהודה אומר

"אימתי"

לפרש הוא

בא, וכאן במשנתנו שאמר "אימתי", אין החכמים חולקים עליו, וקשה על רמי בר חמא הסובר שלדעת חכמים משחק בקוביא פסול מטעם גזלן?.

ומתרצת הגמרא:

האם משיטת

גברא,

רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן,

אגברא,

על רמי בר חמא

קא רמית,

הנך שואל סתירה?

והרי אפשר לומר, כי

מר,

רמי בר חמא,

סבר, פליגי

חכמים על רבי יהודה, ולדעת חכמים הוי משחק בקוביא פסול מטעם גזלן.

ו

אילו

מר

, רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן,

סבר

סוברים

לא פליגי

חכמים על רבי יהודה, וסוברים שמשחק בקוביא פסול מטעם שאינו עוסק ביישובו של עולם, ולא מטעם גזלן, כי אינו בגדר אסמכתא.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

לא פליגי

חכמים על רבי יהודה!?

ו

הרי

תניא

, שנינו ברייתא שחכמים פוסלים משחק בקוביא משום גזלן.

דתניא,

בין שיש לו

למשחק בקוביא

אומנות שלא הוא, בין שאין לו אומנות אלא הוא

-

הרי זה פסול"

. וקשה על רב ששת.

ומתרץ רב ששת, במשנתנו לא נחלקו. ואם הברייתא שנתה דעה זו, אינה דעת חכמים, אלא ברייתא

ההיא, רבי יהודה

עצמו

משום רבי טרפון, היא.

שלדעת רבי טרפון הריהו אסמכתא.

כלומר, מדברי רבי טרפון בהלכות נזירות למד רבי יהודה שהוא הדין לגבי משחק בקוביא.

דתניא: שם שנינו: שנים יושבין, ואדם אחד עובר לידיהם. אחד מהיושבין אומר: "פלוני העובר נזיר הוא". והשני אומר: "אינו נזיר". אומר אחד: "הרינו מקבל עלי נזירות או כמותו הוא שהוא נזיר". והשני אומר: "הריני מקבל עלי נזירות אם כמותו הוא שאינו נזיר". ונמצא כמו אחד מהם שהוא נזיר, או שנמצא שאינו נזיר, ועל מקרה זה שנינו -

רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר. לפי שלא ניתנה נזירות

בקבלת ספק,

אלא להפלאה,

כשקיבל עליו בדברים ברורים, [מלשון הפסוק: "כי יפליא איש" - דתרגומו יפרש], ועתה כשקיבל עליו בספק אינו קבלה.

הרי שרבי טרפון סובר, שאם תלה תנאו בדבר שאין בידו, ואינו יודע ברור, ואף שיודע שיתכן שלא כמותו - אינה קבלה.

וכן במשחק בקוביא, אף שידע שיתכן שיפסיד, בכל זאת אינו מקבל עליו את ההפסדים, ואינו מקנה בלב שלם את מעותיו שהפסיד, וממילא לדעת רבי טרפון הריהו אסמכתא, ולא קניא, והמעות בידו בכעין גזילה.

אבל תנאי המשנה סוברים - לדעת רב ששת - שאינו אסמכתא, ופסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם.

שנינו במשנתנו: ואלו הן הפסולין...

והמלוה בריבית.

אמר רבא: לוה

מעות מחבירו

ברבית

-

פסול לעדות,

שגם הלוה עובר בלא תעשה - שנאמר: "לא תשיך באחיך", "תשיך" מלשון פועל יוצא שגורם להמלוה לעבור על האיסור . וכיון שבעבור חימוד ממון עובר על דת הרי הוא כרשע דחמס .

ומקשה הגמרא:

ו

הא

אנן תנן

שנינו במשנתנו: "מלוה בריבית", ולכאורה משמע שרק המלוה פסול? ומתרצת הגמרא: פירוש משנתנו הוא:

מלוה

הלוואה

הבאה בריבית,

שכלול בה כל העוברים על האיסור, גם המלוה וגם הלוה .

ומספרת הגמרא עובדה, והיא תהווה קושיה על רבא.

אדם אחד ושמו

בר ביניתוס, אסהידו ביה

העידו עליו

תרי סהדי

לפוסלו לעדות.

חד

עד אחד

אמר: "קמי דידי

בפני

אוזיף

הלוה מעות

בריביתא

".

וחד

והעד השני

אמר

: "

לדידי

לי בעצמי

אוזפי

הלוה מעות

בריביתא".

ורבא קיבל את עדותם ו

פסליה רבא לבר ביניתוס

מלהיות עד כשר.

ומקשה הגמרא: למה פסלו רבא, הרי העד השני אינו נאמן לעדות, שהרי מודה שלוה מעות בריבית ?

והא רבא

עצמו

הוא דאמר: לוה בריבית פסול לעדות, והוה ליה

והריהו

רשע. והתורה אמרה: "אל תשת רשע עד"?

ומתרצת הגמרא: כיון שהעד השני הודה בעצמו על עצמו שהוא רשע, ולא העידו עליו אחרים, אינו עד פסול, ולמה -

רבא לטעמיה

לפי שיטתו,

דאמר רבא: אדם

הוא

"קרוב" אצל עצמו

וקרוב פסול לעדות, ולכן אינו יכול להעיד על עצמו, אפילו לחובתו,

ו

יוצא מכך ש

אין אדם משים עצמו רשע.

וזה הטעם שקיבל רבא עדותו על בר ביניתוס, ולא קיבל עדותו על עצמו.

מענין לענין מספרת הגמרא עוד סיפור.

ההוא טבחא

שוחט

דאישתכח

שנמצא

דנפקא טריפתא מתותי ידיה

שיצאה טריפות מתחת ידיו, כלומר, שמכר בשר טריפה בחזקת כשר.

פסליה רב נחמן

6 , ועבריה

והעבירוהו מחזקת כשרות שלו.

אזל

הלך השוחט,

רבי מזיה וטורפיה

גידל שערותיו וצפרניו, וניוול עצמו כדרך בעלי תשובה.

סבר רב נחמן לאכשוריה

רצה רב נחמן להחזירו לחזקתו.

אמר לו רבא

לרב נחמן: איזה נאמנות יש לו,

דילמא

אולי

איערומי קא מערים

. עושה בערמה כדי שיכשירוהו?

אלא מאי תקנתיה

מה תקנתו על מנת שיחזירוהו.

כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות

-

אין לו תקנה, עד שילך למקום שאין מכירין אותו

ששם אינו מערים,

ו

כשימצא אבידה

יחזיר אבידה

לבעליו

בדבר חשוב,

דבר יקר, שכיון שמחזיר אבידה, מראה שחזר בו מחמדתו ממון

, או שיוציא טריפה מתחת ידו

בדבר חשוב

-

משלו

. דהיינו, שיפסיד לעצמו את הטריפה, ובכך מוכיח שחזר בתשובה .

שנינו במשנתנו: ואלו הן הפסולין...

ומפריחי יונים

הגמרא מבארת מה פירוש מפריחי יונים.

מאי "מפריחי יונים"?

הכא

כאן [בבבל]

תרגומה

פירשוה, שהוא מין משחק שאומר אחד לחבירו: "

אי תקדמיה

תקדים

יונך ליון

, ליוני למקום מסויים, אתן לך כך וכך. [והגמרא תבאר, הרי כבר נשנה "משחק בקוביא"].

רבי חמא בר אושעיא אמר: ארא

. אדם המלומד להביא יונים ממקומן לבית בעלים אחר, ואינו גזלן ממש, כי מדובר ביוני הפקר המקוננות בשובכות של אנשים, אך לא זכו בהן בעלי השובכות, אלא שיש בהן גזל מפני דרכי שלום .

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון. מאי טעמא לא אמר: ארא?

אמר לך: ארא

אינו פסול לעדות,

מפני

שאינו גזלן, אלא

מפני דרכי שלום בעלמא

.

ומאן דאמר ארא, מאי טעמא לא אמר: אי תקדמיה יונך ליון?

אמר לך

: אי תקדמיה יונך ליון,

היינו משחק בקוביא,

והרי כבר נשנה.

ואידך,

ומה יענה מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון, למה נשנה פעמיים?

ומתרץ: יש הבדל ביניהם, ויש בכל אחד מהם חידוש שאין בשני.

תנא

משחק בקוביא, שהוא

תולה בדעת עצמו,

ו

אחר כך

תנא

מפריחי יונים ש

תולה בדעת יונו.

וצריכא,

הוצרכו לשנות שניהם.

דאי תנא תולה בדעת עצמו

, היינו סוברים,

התם הוא

מעין גזלן, משום

דלא גמר ומקני,

אינו מקנה בלב שלם,

דאמר

בלבו, לפי טעותו,

קים לי בנפשאי

הנני יודע בעצמי

דידענא טפי

ולא היה בלבו ספק, ומשחק על מנת שינצח, וכשמפסיד אינו מקנה בלב שלם,