Sanhedrin 17a — Talmud auf Deutsch

עמך".

ויש לנו לדייק כך: שבעים איש, הם יהיו

עמך. ואת בהדייהו.

גם אתה, משה, תצטרף יחד עמהם. ולאיזה ענין הצטרף משה עמהם, אם לא כדי שבסך הכל יהיו בסנהדרין שבעים ואחד.

ורבי יהודה,

האיך הוא דורש את הכתוב? והרי נאמר כאן "עמך", ומשמע שיש שבעים איש מלבד משה, ומשה מצטרף אליהם למנין של שבעים ואחד?

ומבארת הגמרא: אין כונת הכתוב במילה "עמך", לומר שהשבעים איש יצטרפו אל משה להיות ביחד לסנהדרין. אלא,

"עמך"

נאמר

משום שכינה.

והיינו, נאמר שם "אספה לי שבעים איש, ולקחת אותם אל אהל מועד, והתיצבו שם עמך". ודורש רבי יהודה את דברי הכתוב כך: שם, עמך יתיצבו! כלומר, יעמדו אתך שם, מחוץ לאהל, ולא יבאו לאהל, כי יש באהל השראת השכינה. וגם משה לא נכנס לאהל מועד, כמו שנאמר [שמות מ]: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן".

עוד פירוש: יתיצבו עמך כדי שתשרה השכינה ממך עליהם, כמו שנאמר [שם]: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" .

ומבארת הגמרא:

ורבנן!?

מה יענו רבנן על דרשת רבי יהודה.

אכן "עמך" נדרש משום שכינה, ואין מכאן ראיה, אלא שיש לדרוש זאת מפסוק אחר.

אמר קרא,

שם

"ונשאו אתך במשא העם".

ודרשינן: הם

אתך

-

ואת בהדייהו.

ואתה אתם.

ורבי יהודה,

מה הוא יענה על דרשת חכמים!?

הוא דורש:

אתך

-

בדומין לך

, מיוחסים ומנוקים ממום כמוך.

ורבנן

, מנין הם דורשים שהסנהדרין צריכין להיות מיוחסים ומנוקים ממום?

לפי שנאמר בפרשת יתרו, במינוי סנהדרין קטנה, שאמר יתרו למשה

"והקל מעליך, ונשאו אתך",

משם

נפקא,

נלמד דין זה של "אתך - בדומין לך", ואף שפסוק זה נאמר בסנהדרין קטנה,

ילפא,

נלמד דין

סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה.

אחרי שציווה הקדוש ברוך הוא למשה לאסוף שבעים זקנים, נאמר "ויאסוף שבעים איש מזקני העם, ויעמד אותם סביבות האהל, וירד ה' בענן וידבר אליו, ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד. ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה".

ועתה מביאה הגמרא ברייתא הדורשת את דברי הכתוב: "וישארו שני אנשים במחנה", ממה הם "נשארו".

תנו רבנן

: כתיב

"וישארו שני אנשים במח נה"

.

יש

מרבותינו

אומרים: בקלפי,

בגורל,

נשתיירו.

שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אמר משה: כיצד אעשה?

אם

אברור ששה

זקנים

מכל שבט ושבט

ויהיו ביחד שבעים ושנים, הרי

נמצאו שנים

זקנים

יתירים

. ואם

אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט,

יהיו ששים, ו

נמצאו עשרה חסרים

. ואם

אברור ששה משבט זה, וחמשה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים.

מה עשה? בירר ששה ששה

שמות של זקנים מכל שבט ושבט,

והביא שבעים ושתים

פיתקין.

על שבעים

מהפתקים

כתב "זקן", ו

אילו

שנים

פיתקין הוא

הניח חלק,

שלא כתב עליהן דבר.

בללן,

עירב את כל הפתקים,

ונתנן בקלפי.

אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם!

כל מי שעלה בידו

פתק שכתוב עליו

זקן, אמר

לו משה:

כבר קידשוך שמים

להיות מן השבעים זקנים! ואילו

מי שעלה בידו

פתק

חלק, אמר

לו משה: אם

המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך!?

ואלדד ומידד יראו שמא יעלה בגורלם פתק חלק, ולכן הם לא באו ליטול פתק. ולכן נאמר "וישארו במחנה", שלא באו אל אוהל מועד ליטול פתקיהם בגורל, אך באמת היה כתוב בפתקיהם זקן, ואילו שני הפתקים החלקים נפלו בגורל של שני זקנים אחרים, שכן יצאו לשם. ועל זה נאמר "והמה בכתובים", כלומר, היו פתקים שעליהם כתוב "זקן" מוכנים עבורם בקלפי.

ולכן דרשו: נשתיירו בקלפי, שפתקיהם נשארו בקלפי. ואין הפירוש שאלדד ומידד עצמם נשארו מחוץ לשבעים זקנים.

וגורל דומה עשה משה בפדיון הלוים.

בתחלה היו הבכורים קדושים לה', מעת שצוה הקדוש ברוך הוא [שמות י"ג]: "קדש לי כל בכור". ובשעה שחטאו בעגל, הוחלפו הבכורים בלויים, שלא עבדו את העגל - והוא נקרא "פדיון הלוים". היינו שכל לוי פדה בכור אחד.

אבל, כשמנו את הלוים, שהיו עשרים ושנים אלף, ואת הבכורים, היה עודף של בכורים על הלויים, וצוה הקדוש ברוך הוא שהבכורים העודפים על הלויים, שהם מאתיים ושבעים ושלשה, יפדו עצמם בחמשת חמשת שקלים לכל בכור.

כיוצא בדבר,

גורל דומה

אתה אומר,

שעשה משה רבינו.

כי נאמר בתורה:

"ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת".

אמר משה: כיצד אעשה להן לישראל?

אם אומר לו

לבכור:

תן לי פדיונך

חמשה שקלים,

וצא

ותיפדה,

יאמר לי: כבר פדאני בן לוי,

ואיני משלם חמשה שקלים!

מה עשה? הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין, וכתב עליהן "בן לוי", ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן "חמשה שקלים". בללן, ונתנן בקלפי.

אמר להן

משה לבכורים:

טלו פיתקיכם!

מי שעלה בידו

פתק שכתוב עליו "

בן לוי", אמר לו

משה:

כבר פדאך בן לוי! מי שעלה בידו "חמשה שקלים", אמר לו

משה:

תן

פדיונך,

חמשת שקלים,

וצא

פדוי.

וממשיכה הברייתא וחוזרת לדרוש את הפסוק "וישארו שני אנשים במחנה".

רבי שמעון אומר

:

במחנה נשתיירו.

והיינו,

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש

מזקני ישראל, ולקחת אותם אל אוהל מועד

", אמרו אלדד ומידד

מרוב ענותנותם:

אין אנו ראויין לאותה גדולה,

ונשתיירו במחנה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם

-

הריני מוסיף גדולה על גדולתכם.

ומה גדולה הוסיף להם?

שהנביאים כולן,

כל שבעים הזקנים, שנאמר עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו",

נתנבאו ופסקו.

הפסיקו מלהתנבא, כמו שיבואר להלן,

ו

אילו

הם,

אלדד ומידד,

נתנבאו ולא פסקו.

וממשיכה הברייתא:

ומה,

איזה

נבואה התנבאו

אלדד ומידד?

אמרו: משה מת

-

יהושע מכניס את ישראל לארץ.

אבא חנין אומר משום רבי אליעזר

: מה נבואה התנבאו?

על עסקי שליו, הן

היו

מתנבאים,

שנאמרה שם גם פרשת השליו, ואמרו:

עלי שליו! עלי שליו!

רב נחמן אומר: על עסקי

מלחמת

גוג ומגוג היו מתנבאין

. כמו

שנאמר

[יחזקאל לח]:

"כה אמר ה' אלהים: האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי, נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך אליהם"

ודרשינן:

אל תקרי שנים, אלא שנים. ואיזו הן?

ומי הן

שנים נביאים שנתנבאו

בימים קדמונים

בפרק בזמן אחד נבואה אחת, הוי אומר, אלדד ומידד.

עתה מבארת הגמרא: מנין אנו למדים שהשבעים זקנים הפסיקו להתנבאות.

אמר מר,

שנינו בברייתא:

כל הנביאים כולן נתנבאו, ופסקו. והן, נתנבאו ולא פסקו.

ודנה הגמרא:

מנא לן,

מנין אנו למדים ששבעים הזקנים

פסקו

מהלנבא?

אילימא,

אם תאמר, שיש לנו ללמוד זאת

מדכתיב "ויתנבאו, ולא יספו",

ונאמר שמשמעות הכתוב היא "ולא יוסיפו", הרי קשה:

אלא,

הרי אם אתה מפרש כן,

מעתה,

כיון שנאמר בתורה [דברים ה] אחרי עשרת הדברות, "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל,

קול גדול ולא יסף",

האם

הכי נמי

נאמר שמשמעות הכתוב היא

דלא אוסיף,

שהקדוש ברוך הוא לא הוסיף עוד לדבר אל משה?! והרי אין זה נכון!

אלא,

בהכרח, משמעות הכתוב,

דלא פסק הוא,

שלא הפסיק הקול לדבר אל משה.

ואם כן, חוזרת השאלה, מנין אנו למדים שמשמעות הכתוב "ולא יספו" האמור גבי אלדד ומידד, היא, שהם הפסיקו מלהנבא.

ומתרצת הגמרא:

אלא הכא,

בשבעים זקנים

כתיב "ויתנבאו",

ואילו

התם,

באלדד ומידד

כתיב "מתנבאים",

ופירושו:

עדיין, מתנבאים

הם

והולכים.

ועתה הגמרא מבארת את המשך הכתובים שם, כדי להוכיח מה היתה נבואתם.

נאמר שם: "וירץ הנער, ויגד למשה, ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה! ויען יהושע בן נון, משרת משה מבחריו, ויאמר: אדני משה, כלאם! ויאמר לו משה: המקנא אתה לי!? ומי יתן כל עם ה' נביאים!".

בשלמא למאן דאמר

שהיו מתנבאים

"משה

מת", היינו דכתיב,

שפיר אמר יהושע:

אדוני משה, כלאם!

תנה אותם אל בית הכלא, משום שבנבואה זו הם פוגעים בכבודך.

אלא למאן דאמר הנך תרתי,

שעל עסקי שליו היו מתנבאים או על גוג ומגוג,

מאי?

למה אמר יהושע "

אדוני משה, כלאם!"?

מה רק היה בדבריהם, עד שהיה משה צריך לכלאם!?

ומתרצת הגמרא:

משום

דלאו אורח ארעא.

אין זה דרך ארץ להתנבא במן שמשה קיים,

דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו.

ומקשה הגמרא:

בשלמא למאן דאמר הנך תרתי,

שעל עסקי שליו ועל גוג ומגוג היו מתנבאים, שפיר מבואר

היינו דכתיב

שענה משה ליהושע:

מי יתן והיה כל עם ה' נביאים!

אלא

למאן דאמר

שהיו מתנבאים "

משה מת"

, מדוע ענה כך משה ליהושע!? האם

מינח הוה ניחא ליה

למשה שיתנבאו על מותו!?

ומתרצת הגמרא:

לא סיימוה קמיה.

לא סיימו לומר לפני משה מה היה דבר נבואתם. אלא אמר לו סתם, אלדד ומידד מתנבאים.

ומביאה הגמרא פירוש נוסף על: "אדוני משה כלאם".

מאי "כלאם"?

-

אמר לו

יהושע למשה:

הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאליהן!

שנינו במשנתנו:

ומנין להביא עוד שלשה

ממשמע שנאמר: לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר: אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה - הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שניים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן עשרים ושלשה.

ומקשה הגמרא על מה ששנינו במשנתנו: "הטייתך לרעה על פי שנים".

סוף סוף,

אף שהוספנו שלשה על העשרים,

לרעה על פי שנים

-

לא משכחת ליה,

לא יתכן! שהרי,

אי אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, אכתי,

עדיין ההטייה לרעה על פי

חד הוא. אי עשרה מזכין ושלשה עשר

מחייבין

אזי

תלתא הוא,

ההטייה היא על פי שלשה, ואם כן קשה, אימתי היא ה"הטייה על פי שנים"!?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי אבהו

: המשנה מדברת

במוסיפין

דיינים. וכפי ששנינו בפרק היו בודקין: אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר "איני יודע", ואין כאן הכרעה לא לזכות ולא לחובה, מוסיפין שני דיינים להכריע. ועתה יש כאן עשרים וארבע דיינים - שהרי הדיין שאמר "איני יודע" אינו מן המנין - ואם שלש עשרה מחייבין ואחד עשר מזכים, הוא חייב על פי הטיית שנים.

ו

אופן זה הוא

דברי הכל.

אף לחכמים הסוברים שאין עושין בית דין שקול. כי עד כאן סוברים חכמים שאין עושים בית דין שקול, אלא בתחילת ישיבתם לדין, אבל הם מודים שאם אחד אומר "איני יודע", שמוסיפין שנים, אף על פי שמעתה הוא בית דין שקול.

או:

ובסנהדרי גדולה,

אם דנים דיני נפשות, כגון כהן גדול,

ו

אופן זה הוא

אליבא

לדעת

רבי יהודה,

הסובר שהם שבעים, ואף לכתחלה עושין בית דין שקול. ולכן, אם שלושים וששה מחייבין ושלושים וארבעה מזכים. הרי הוא חייב - על פי הטיית שנים.

עוד דין אומר רבי אבהו:

ואמר רבי אבהו: במוסיפין

אם צריכים להוסיף דיינים כגון: שאחד אומר: "איני יודע" -

עושין בית דין שקול לכתחילה

, ועתה ישבו עשרים וארבעה.

ומקשה הגמרא:

פשיטא

מה בא זה ללמדנו, הרי היא משנה מפורשת, כמו שביארנו.

ומתרצת הגמרא: אם רבי אבהו לא היה משמיענו זאת,

מהו דתימא,

היינו אומרים,

האי

דיין

דקאמר "איני יודע", כמאן דאיתיה

דמי,

הוא נחשב מן המנין,

ואי אמר מילתא,

אם יתיישב בדעתו ויכריע את ספיקותיו - בין לזכות ובין לחובה -

שמעינן ליה

יקבלו אותו בתוך המנין - וממילא אין כאן בית שקול -

קמשמע לן

, משמיע לנו רבי אבהו,

דהאי דקאמר "איני יודע" כמאן דליתיה דמי,

אינו מן המנין, ונשאר בית דין שקול,

ואי אמר טעמא, לא שמעינן ליה,

שאינו בכלל מן המנין.

ומביאה עתה הגמרא עוד דין בדיני סנהדרין.

אמר רב כהנא: סנהדרין שראו כולן לחובה

ואין אף דיין הרואה לו זכות,

פוטרין אותו.

הריהו פטור מדין מיתה.

מאי טעמא?

-

כיון דגמירי,

שלמדנו מדרשות הכתובים [לה א] שדיינים הדנים דיני נפשות צריכים לעשות

הלנת הדין

למחרתו,

כדי למעבד ליה זכותא

, שאולי יוכלו למצוא לו זכות.

ו

אילו

הני

, דיינים אלו, שראו כולן לחובה,

תו לא חזו ליה,

שוב לא יראו לו זכות.

עוד דין בהלכות סנהדרין.

אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין

אלא בעלי קומה,

כדי שתהא אימתן מוטלת על הבריות,

ובעלי חכמה, ובעלי מראה

הדור, כדי שתהא אימתן מוטלת על הבריות,

ובעלי זקנה,

ובעלי כשפים

היודעים כישוף, כדי שאם ידונו מכשפים הבוטחים על כשפיהן להנצל מידי בית דין, יוכלו הדיינים להמיתם, וגם כדי שיוכלו לגלות את המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהם כגון המצרים [הנוצרים],

ויודעים בשבעים לשון,

כדי

שלא תהא סנהדרין שומעת

עדות של אנשים המדברים בלועזית

מפי המתורגמן,

כי אז הוי עדותם בגדר "עד מפי עד" - שעדות פסולה היא.

עוד דין בהלכות סנהדרין.

אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי

שהוא חכם עד כדי כך

שיודע לטהר את השרץ

מטומאתו, ולהביא הוכחה

מן התורה.

ורב בעצמו למד - לכאורה - קל וחומר לטהר את השרץ.

אמר רב: אני אדון

קל וחומר,

ואטהרנו

לשרץ.