Sanhedrin 109a — Talmud auf Deutsch

אמרי: בהדי

מאן נשדר

[אמרו: עם מי נשלח את הדורון]?

נשדר בהדי

[נשלח עם]

נחום איש גם זו,

דמלומד בנסים הוא.

כי מטא לההוא דיורא

[כשהגיע נחום לאותו מלון],

בעא למיבת

[רצה ללון].

אמרי ליה: מאי איכא בהדך

[אמרו לו בני הבית: מה הבאת איתך]?

אמר להו: קא מובילנא כרגא לקיסר

[אני מוביל מס לקיסר].

קמו

בני הבית

בליליא, שרינהו לסיפטיה

[פתחו את הארגז],

ושקלו כל דהוה גביה

[ולקחו כל מה שהיה בתוכו],

ומלנהו עפרא

[ומלאוהו עפר].

כי מטא להתם

-

אישתכח עפרא

[כאשר הגיע נחום איש גמזו אל הקיסר, נמצא שהביא בארגז עפר ].

אמר

הקיסר:

אחוכי קא מחייכי בי יהודאי

[היהודים לועגים לי]!

אפקוהו למקטליה

[הוציאו את נחום כדי להרגו, על שזילזל במלך].

אמר

נחום כהרגלו:

גם זו לטובה.

אתא אליהו, ואידמי להו כחד מינייהו

[בא אליהו, ונדמה ליושבים לפני המלך כאחד מהם].

אמר להו: דילמא האי עפרא

אינו עפר פשוט, אלא

מעפרא דאברהם אבינו הוא, דהוה שדי עפרא

-

הוו חרבי, גילי

-

הוו גירי?

בדוק

-

ואשכחו הכי

[ומצאו שאכן עפר כזה הוא].

הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה

[היה מחוז שלא היו יכולים חילותיו של המלך לכבשו].

שדו מההוא עפרא עליה

[זרקו על אותו מחוז מהעפר] -

וכבשוה.

עיילוהו לבי גנזא

[הכניסו את נחום לבית גנזיו של המלך],

אמרי

[אמרו לו]:

שקול דניחא לך

[קח מה שאתה חפץ].

מלייה לסיפטא דהבא

[מילא נחום את הארגז בזהב].

כי הדר אתא

[כשחזר נחום לארץ ישראל], עבר שוב דרך אותה אכסניא.

אמרו ליה הנך דיורי

[אמרו לו בני המקום]:

מאי אמטית לבי מלכא

[מה הבאת לבית המלך]?

אמר להו: מאי דשקלי מהכא

-

אמטאי להתם

[מה שנטלתי מכאן - הבאתי לשם, לבית המלך].

שקלי אינהו

[לקחו גם הם מעפר המקום],

אמטו להתם

[והביאו לבית המלך].

בדקו אנשי המלך את העפר, וראו שאינו אלא עפר פשוט!

קטלינהו להנך דיורי

[הרגו את אותם דיירים].

שנינו במשנתנו:

דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו'.

מאי עבוד,

מה עשו אנשי דור הפלגה?

אמרי דבי רבי שילא

: אמרו אנשי אותו דור:

נבנה מגדל, ונעלה לרקיע, ונכה אותו

[את הרקיע]

בקרדומות, כדי שיזובו מימיו

.

מחכו עלה במערבא

[גיחכו על דבריהם בארץ ישראל], משום ש

אם כן,

שרצו אנשי אותו דור להגיע לשמים, למה בנו את המגדל בבקעה?

ליבנו אחד בטורא

[שיבנו את המגדל על אחד ההרים]!

אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו

אנשי דור הפלגה

לשלש כיתות

:

כת

אחת אומרת: נעלה

לרקיע,

ונשב שם.

ו

כת

אחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה.

ו

כת

אחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה

.

זו שאומרת נעלה ונשב שם

-

הפיצם ה'

ופזרם בכל העולם.

וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה

-

נעשו קופים

886 , ורוחות

[בלי גוף וצורה],

ושידים

[יש להם צורת אדם, ואוכלים ושותים כבני אדם],

ולילין

[צורת אדם להם, אלא שיש להם כנפים].

וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה

-

"כי שם בלל ה' שפת כל הארץ".

בלבל הקדוש ברוך הוא לשונם, כדי שלא יהא אחד מכוין לדעת חבירו לעבוד עבודה זרה.

תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו.

והראיה: שהרי

כתיב הכא,

בענין המגדל:

"נעשה לנו שם", וכתיב התם,

גבי עבודה זרה:

"ושם אלהים אחרים לא תזכירו".

מה להלן

-

עבודה זרה, אף כאן,

גבי דור הפלגה -

עבודה זרה.

אמר רבי יוחנן

: אותו

מגדל,

ה

שליש

העליון שלו,

נשרף.

ה

שליש

התחתון שלו, יסודו,

נבלע

בקרקע. וה

שליש

האמצעי - עדיין

קיים.

אמר רב: אויר מגדל,

דהיינו, מי שעומד סביב אותו מגדל, ורואה את אוירו ומראה גובהו -

משכח.

שכך נגזר על אותו מקום, שיגרום לשכחה . ולכן אנשי דור הפלגה שכחו את לשונם .

אמר רב יוסף: בבל ובורסיף

[מקומות הם] -

סימן רע לתורה.

שמקומות אלו משכחין הלימוד, משום שהם עומדים באויר המגדל .

מאי בורסיף

[מהו שם זה "בורסיף"]?

אמר רבי אסי

: בור שאפי [בור שנתרוקנו מימיו]. כלומר, שאדם הנמצא שם - משכח כל תלמודו.

שנינו במשנתנו:

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו'.

תנו רבנן: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד". רעים

-

בעולם הזה, וחטאים

-

לעולם הבא.

אמר רב יהודה: רעים

-

בגופן,

שהיו שטופים בזימה.

וחטאין

-

בממונם,

שלא היו עושין צדקה.

שהיו

רעים בגופן,

למדים מ

דכתיב

כאן שאנשי סדום היו "רעים", וכתוב גבי יוסף, כשרצתה אשת פוטיפר לפתותו לזנות, שאמר לה:

"ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים".

הרי שרעה - היינו זימה.

ו

שהיו

חטאים בממונם,

למדים מ

דכתיב

כאן "וחטאים", וכתוב גבי צדקה: "ורעה עינך באחיך האביון וגו'

והיה בך חטא".

"לה'"

-

זו ברכת השם

[בלשון סגי נהור. דהיינו - קללה].

"מאד"

-

שמתכוונים וחוטאים

[שעושים במזיד ].

במתניתא תנא

להיפך:

רעים

-

בממונם, וחטאים

-

בגופן.

רעים בממונם, דכתיב: "ורעה עינך באחיך האביון".

וחטאים בגופן, דכתיב

גבי יוסף ואשת פוטיפר:

"וחטאתי לאלהים".

"לה'"

-

זו ברכת השם.

"מאד"

-

זו שפיכות דמים. שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד וגו'."

תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו

-

אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא

.

ומה כתיב בהם: "ארץ ממנה יצא לחם

[שהיתה ארץ שבעה וטובה],

ותחתיה נהפך כמו אש

[ואחרי כן נהפכה],

מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו, נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ, לא עדה עליו שחל".

אמרו

אנשי סדום:

וכי מאחר ש

ארצנו היא

"ארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו",

שיש לנו שפע לחם,

למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרינו מממוננו!

בואו ונשכח תורת רגל מארצנו,

שלא יעברו בארצנו עוברי אורח.

שנאמר: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש

נעו".

והיינו: "פרץ נחל" - פרץ הקדוש ברוך הוא נחל גפרית ואש. "מעם גר" - מהמקום שהיה הנחל הולך, למעלה, והשליכו על "הנשכחים מני רגל" - אלו שרצו לשכח רגל אדם מארצם. "דלו מאנוש נעו" - נתדלדלו מארצם, ונעו לדראון.

דרש רבא: מאי דכתיב: "עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה"?

מלמד שהיו

אנשי סדום

נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי

שעומד ליפול,

ודוחין אותו עליו

כדי שימות,

ובאים ונוטלין את ממונו

. והיינו "תהותתו" - תבקשו תרמיות ותואנות, "תרצחו כלכם" על ידי "קיר נטוי".

דרש רבא: מאי דכתיב: "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור"?

מלמד שהיו

אנשי סדום

נותנים עיניהם בבעלי ממון

894 , ומפקידים אצלו אפרסמון,

שריחו נודף ביותר,

ו

בעלי הממון היו

מניחים אותו בבית גנזיהם.

שכן דרך השומרים, להניח את הפקדון בבית גנזיהם, כדי שיהא משומר יפה.

לערב באים

אלו שהפקידו את האפרסמון,

ומריחין אותו ככלב. שנאמר: "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר".

ובאים וחותרים שם,

באותו מקום שהטמינו בעלי הממון את האפרסמון,

ונוטלין אותו ממון

שנמצא שם, בבית גנזיהם.

וזהו "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו", שהיו אנשי סדום סוגרים וחותמין את האפרסמון שלהם, כדי להפקידו ביד בעלי הממון .

"ערום הלכו מבלי לבוש, ואין כסות בקרה, חמור יתומים ינהגו, יחבלו שור אלמנה, גבלות ישיגו, עדר גזלו וירעו". "והוא לקברות יובל, ועל גדיש ישקוד"

.

דרש רבי יוסי בציפורי

את אותו מקרא: "חתר בחשך בתים וגו'", והסביר את מה שעשו אנשי סדום, שהפקידו אפרסמון אצל בעלי הממון.

אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא

[נחתרו באותו לילה, לאחר שדרש דרשתו, שלש מאות מחתרות]

בציפורי.

שעשו הגנבים כפי שעשו אנשי סדום, הפקידו אפרסמון, ועל ידי כן ידעו היכן מפקידים בעלי הממון את ממונם.

אתו וקא מצערי ליה

[באו אנשי המקום וציערוהו].

אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי

[הראית את הדרך לגנבים]!

אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי

[וכי הייתי יודע שיבואו גנבים] .

כי קא נח נפשיה דרבי יוסי

[כאשר נפטר רבי יוסי],

שפעי מרזבי דציפורי דמא

[שפעו מרזבי עירו ציפורי דם] .

עוד

אמרי

אנשי סדום:

דאית ליה חד תורא

-

מרעי חד יומא

[מי שיש לו שור אחד, ירעה את בהמות כל העיר יום אחד].

דלית ליה

-

לירעי תרי יומי

[ומי שאין לו כלל שוורים, ירעה את בהמות העיר שני ימים] .

ההוא יתמא בר ארמלתא

[היה ביניהם יתום בן אלמנה].

הבו ליה תורי למרעיה

[נתנו לו שוורים לרעות],

אזל שקלינהו וקטלינהו

[הלך, לקחם ושחטם].