Rosch haSchanah 9b — Talmud auf Deutsch

הברייתא לעיל [ח ב] דורשת את הכתוב בפרשת היובל [ויקרא כה] בפסוק יא:

"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הנאמר בפסוק י:

"יובל היא תהיה לכם".

להבנת הסוגיא שלפנינו נקדים, שבענין היובל נאמרו בתורה ארבעה דינים:

[א] תקיעת שופר ביום הכיפורים. שנאמר [בפסוק ט]: "ביום הכיפורים תעבירו שופר".

[ב] שילוח העבדים העבריים לחפשי. שנאמר [בפסוק י]: "וקראתם דרור בארץ".

[ג] השמטת הקרקעות. שהקונה שדה מחבירו צריך להחזירה לו ביובל. שנאמר [בהמשך פסוק י]: "ושבתם איש אל אחזתו".

[ד] שביתת הארץ מזריעה, קצירה ובצירה. שנאמר [בפסוק יא]: "לא תזרעו. ולא תקצרו את ספיחיה, ולא תבצרו את נזיריה".

תנו רבנן

: נאמר בענין היובל בפסוק י:

"יובל היא

תהיה לכם".

והמילים "יובל היא" נראות כמיותרות, שהרי נאמר בפסוק יא:

"יובל היא, שנת החמישים שנה תהיה לכם".

ודרשו חכמים מיתור המילה "יובל" ללמד:

אף על פי שלא שמטו

הציבור את הקרקעות שקנו, ולא החזירום למוכרים.

ו

אף על פי שלא תקעו בשופר

.

בכל זאת יש על שנת החמישים הזאת שם של "שנת היובל", והיא אסורה בזריעה, קצירה ובצירה.

יכול

. שמא תאמר, שהיובל חל

אף על פי שלא שלחו

את עבדיהם לחפשי?

תלמוד לומר

"יובל

היא"

. והמילה "היא" באה להורות שרק אם יקיימו את דין שילוח העבדים ביובל הרי היא "שנת היובל".

ואם לאו, אינה יובל, ומותרת בזריעה קצירה ובצירה.

[ולהלן הגמרא תבאר מנין למדנו שהמילה "היא" באה ללמד שהיובל תלוי בשילוח עבדים ולא באחד משאר הדינים שנאמרו בפרשה].

אלו הם

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר

: נאמר

"יובל היא".

המילה "יובל" באה ללמד ש

אף על פי שלא שמטו

הציבור את הקרקעות שקנו, ו

אף על פי שלא שלחו

את העבדים לחפשי, בכל זאת הרי שנת החמשים היא "שנת היובל", ואסורה בזריעה קצירה ובצירה.

יכול

, שמא תאמר שהיובל חל

אף על פי שלא תקעו

בשופר?

תלמוד לומר

[לכך נאמר]

"היא".

המילה "היא" מורה על מיעוט: היא - ולא אחרת.

ובא הכתוב למעט, שדוקא אם קיימו את תקיעת השופר בשנת היובל הרי היא יובל.

אלא מעתה יש לבאר, לפי שמצינו כתוב אחד מרבה, וכתוב שני ממעט:

וכי מאחר שמקרא אחד

["יובל"]

מרבה

, שהיובל חל אף על פי שלא נתקיימו כל דיניו.

ו

כנגדו

מקרא אחד

["היא"]

ממעיט

, שדוקא אם נתקיימו דיני היובל הרי הוא חל.

מפני מה אני אומר

שהמילה

"יובל"

מרבה שהיובל חל

אף על פי שלא שלחו

את העבדים. ואילו המילה "היא" ממעטת,

ואין יובל

חל

אלא אם כן תקעו

.

ומדוע שלא נאמר להיפך!?

לפי שאפשר לעולם בלא

שתהיה אפשרות לקיים את מצות

שילוח עבדים,

כגון שלא יהיה אף עבד עברי.

ואי אפשר לעולם בלא

שתהיה אפשרות של

תקיעת שופר,

שהרי השופרות מצויים בכל הזמנים, ומסתבר שלא תלה הכתוב את דיני היובל אלא בדבר המצוי לעולם.

דבר אחר

, טעם אחר מדוע מסתבר שהיובל תלוי בתקיעת שופר ולא בשילוח עבדים:

זו

, מצות תקיעת שופר,

מסורה לבית דין

, שעליהם מוטל לתקוע בשופר ביום הכיפורים, ובידם לצוות את שלוחם לעשות זאת.

ו

אילו

זו

, מצות שילוח העבדים,

אינה מסורה לבית דין

, אלא לבעלי העבדים. ואם נאמר שאין היובל חל אלא אם נתקיימה מצות שילוח עבדים, נמצא שאם האדון ימאן לשלח את עבדו, יתבטל היובל. ומסתבר שלא תלה הכתוב את היובל אלא בדבר המסור לבית דין.

והגמרא דנה בדברי רבי יוסי.

והוינן בה:

מאי דבר אחר

לאיזה צורך הוסיף רבי יוסי

"דבר אחר"

, טעם נוסף, שתקיעת שופר מסורה לבית דין, ושילוח עבדים אינו מסור בידיהם, ומדוע לא די בטעם הראשון שאפשר לעולם שלא תהיה בו אפשרות לשילוח עבדים? ומשנינן: כך אמר רבי יוסי:

וכי תימא

, ואם תדחה את הטעם הראשון, ותאמר:

אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא משלח

, שלא יתכן שבכל העולם אין אדם אחד שיש לו עבד עברי שיהיה מצווה לשלחו!

לכן אומר לך דבר [טעם] אחר:

זו

[תקיעת שופר]

מסורה לבית דין, וזו

[שילוח עבדים] אינה מסורה לבית דין.

ועתה הגמרא דנה בדברי רבי יהודה הסובר שיובל תלוי בשילוח עבדים, ולא בתקיעת שופר.

והוינן בה:

בשלמא ל

דעת

רבי יוסי

, שמרבה מהמילה "יובל" שהוא חל אף על פי שלא שלחו עבדים, וממעט מהמילה "היא" שאין היובל חל אם לא תקעו -

כדקאמר טעמיה

, כפי שהוא עצמו הסביר את טעמו.

אלא, ל

דעת

רבי יהודה

-

מאי טעמיה?

מדוע הוא מרבה מ"יובל" שהוא חל אפילו אם לא תקעו, וממעט מ"היא" שאינו חל כשלא שלחו עבדים? ומשנינן:

אמר קרא

: "והעברת שופר תרועה,

וקראתם דרור בארץ

יובל היא".

וקסבר

רבי יהודה

מקרא נדרש

רק על הכתוב ש

לפניו

, הסמוך לו,

ולא על

הכתוב ש

לפני פניו

, על הפסוק שלפני הפסוק הסמוך לו.

ולכן דרש רבי יהודה מהמילה "היא" שה"דרור", שילוח עבדים, הכתוב במקרא שלפניו מעכב. אבל תקיעת השופר, הכתובה במקרא שלפני פניו, אינה מעכבת.

ומוסיפה הגמרא לבאר את ענין הדרור שבפרשה:

דכולי עלמא

, לדברי הכל,

"דרור"

האמור בפרשה

לשון "חירות"

הוא. ולכן פירשו את המילה "דרור" לענין שילוח עבדים.

ומבארינן:

מאי משמע?

מנין שמשמעות המילה "דרור" היא שילוח עבדים?

דתניא: אין דרור אלא לשון חירות.

אמר רבי יהודה: מה

הוא

לשון דרור?

כמדייר בי דיירא

, כאדם החפשי לדור בכל מלון שהוא חפץ,

ומוביל סחורה בכל מדינה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

: ברייתא

זו

היא

דברי רבי יהודה ורבי יוסי.

אבל חכמים

חולקים על שניהם ו

אומרים

: בין החזרת השדות, ובין שילוח עבדים, ובין תקיעת שופר ביום הכיפורים -

שלשתן מעכבות בו

ביובל. ואם לא התקיימה מצוה אחת מהן אין היובל חל, ומותר לזרוע, לקצור, ולבצור בו כמו בכל שנה.

ומהו טעמם של חכמים?

קסברי

ה

מקרא

"היא"

נדרש

הן

לפניו

, לענין דרור,

ו

הן

לפני פניו

, לענין תקיעת שופר.

ו

כן הוא נדרש גם

לאחריו

, לענין החזרת השדות. וכמו שנאמר:

א. והעברתם שופר.

ב. וקראתם דרור.

ג. יובל היא.

ד. ושבתם איש אל אחוזתו.

ומקשינן:

והכתיב "יובל

היא", וגם המילה "יובל" היא מיותרת, ומה מרבים ממנה חכמים?

ומתרצינן: ה"יובל"

ההוא

מרבה

דאפילו בחוצה לארץ

משלחים את העבדים.

ותמהינן:

והכתיב

"וקראתם דרור

בארץ"

, ומשמע שאין היובל נוהג אלא בארץ, ולא בחוץ לארץ!

ומתרצינן: המקרא

ההוא

, "בארץ", בא ללמד שרק

בזמן שנוהג דרור בארץ

, כאשר רוב יושביה עליה, אז

נוהג

דרור גם

בחוצה לארץ.

אבל

בזמן שאינו נוהג בארץ

-

אינו נוהג

גם

בחוצה לארץ.

שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים,

ולנטיעה

, לענין מנין שלש השנים הראשונות שהאילן אסור משום "ערלה". שאפילו אם נטע נטיעה באב, מסתיימת השנה הראשונה בסוף אלול, ומתחילים למנות שנה שניה באחד בתשרי.

והוינן בה:

מנלן

, מנין לנו דבר זה, שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה?

דכתיב

[ויקרא יט כג]:

"שלששניס

יהיה לכם

ערלים

לא יאכל".

וכתיב

בפסוק שאחריו:

"ובשנה הרביעית

יהיה כל פריו קדש הילולים לה'".

מכאן, ששני הערלה מסתיימים ב"שנה" הרביעית.

ויליף

, התנא למד בגזירה שוה

"שנה

-

שנה" מ

שנה המתחילה ב

תשרי

:

דכתיב

[דברים יא]: "עיני ה' אלהיך בה [בארץ ישראל, לדון]

מראשית השנה"

[מה יהיה באחריתה]. והגמרא לעיל [ח א] הוכיחה שאחד בתשרי הוא ראש השנה לענין זה.

ומקשינן: מדוע התנא למד "שנה שנה" בגזירה שוה משנה המתחילה בתשרי?

וליגמר

[ילמד]

"שנה

-

שנה" מ

שנה המתחילה ב

ניסן

.

דכתיב

[שמות יב ב]:

"ראשון הוא

[ניסן]

לכם לחדשי השנה"!

ומתרצינן:

דנין

למדים

"שנה"

שנאמרה בנטיעה,

שאין

מוזכרים

עמה "חדשים", מ"שנה

" המתחילה בתשרי,

שאין

מוזכרים

עמה "חדשים".

ואין דנין

למדים

"שנה"

שנאמרה בנטיעה,

שאין

מוזכרים

עמה "חדשים", מ"שנה

" המתחילה בניסן

שיש עמה "חדשים"

, שנאמר בה "לחדשי השנה".

הסוגיא שלפנינו דנה באיסור ערלה בנוטע לפני ראש השנה, אימתי עלתה לו שנה אחת. וכן מתי מסתיים איסור הערלה:

תנו רבנן

:

אחד הנוטע

נטיעה, ו

אחד המבריך

המכופף את הענפים לארץ ומכסה מקצתם בעפר וקוצץ את הענף מן האילן.

ואחד המרכיב

ענף של אילן על גזע של אילן אחר - כל אלו חשובים כנטיעה חדשה.

ואם עשאן ב

ערב שביעית, שלשים יום לפני ראש השנה

משהגיע ראש השנה

עלתה לו שנה

ראשונה למנין שנות ערלה. ומעתה עליו למנות עוד שתי שנים בלבד לאיסור ערלה.

ו

כן

מותר לקיימן

לנטיעות הללו שנטען עד שלשים יום לפני ראש השנה,

בשביעית

, שאין נטיעות אלו בכלל גידולי שביעית.

אבל, אם נטע, הבריך, או הרכיב,

פחות משלשים יום לפני ראש השנה

[שהוא דבר שאסור לעשותו בערב שביעית], אזי משהגיע ראש השנה -

לא עלתה לו שנה

ראשונה למנין שנות ערלה, עד ראש השנה שאחריו.

ו

אם היתה אותה שנה ערב שביעית,

אסור לקיימן

[את אותן נטיעות]

בשביעית,

משום שאסור לנטוע שלושים יום קודם שביעית מן התורה משום תוספת שביעית.