Rosch haSchanah 5b — Talmud auf Deutsch

לכן,

כפסח דמו

, דינם כדין הפסח עצמו, וברגל הראשון יעבור עליהם בבל תאחר.

קא משמע לן

, השמיע לנו התנא, שאין עוברים עליהם בבל תאחר, אלא משעברו שלשה רגלים.

ועתה הגמרא מבארת, מנין למדה הברייתא שאיסור בל תאחר נאמר על כל הדברים המובאים בברייתא לעיל:

מנהני מילי?

מנין שאיסור בל תאחר נאמר בכל הדברים המובאים בברייתא?

דתנו רבנן

:

נאמר [דברים כג כב]: "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, והיה בך חטא".

והברייתא הולכת ומפרשת את לשון הפסוק:

נאמר בפסוק:

"כי תדור נדר"

-

אין לי

אפשרות ללמוד מפסוק זה את איסור בל תאחר

אלא

רק לגבי איחור של

נדר

בלבד. דהיינו, מי שאומר "הרי עלי להביא קרבן פלוני", ולא הביאו בזמן.

נדבה

, האומר "הרי בהמה זו קדושה לקרבן פלוני" -

מנין

שגם על כך נאמר "בל תאחר"?

נאמר כאן

, לענין בל תאחר,

"נדר", ונאמר להלן "נדר"

[ויקרא ז טז] בענין קרבן השלמים:

"ואם נדר או נדבה

זבח קרבנו".

מה להלן

, כשם שבענין נדר האמור בענין קרבן השלמים, הוזכרה

נדבה עמו

-

אף

"נדר" שהוזכר

כאן

לענין בל תאחר,

נדבה עמו

,

ומכאן למדנו שאף בנדבה נאמר בל תאחר.

וכן נאמר בפסוק הזה: " (כי תדור נדר)

לה' אלהיך".

ושתי המילים הללו מיותרות. ודרשו חכמים, שהכתוב בא לרבות כל דבר שיתן אדם לה', ואין לכהנים חלק בו:

אלו הדמין

. האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד ונותן דמיו להקדש.

הערכין

, האומר "ערכי עלי", שנותן להקדש ערך הקצוב בתורה לפי שנותיו.

והחרמין

, האומר הרי זה חרם לבדק הבית.

וההקדשות

, האומר "הרי זה הקדש".

ונאמר בהמשך הפסוק

"לא תאחר לשלמו"

.

"לשלמו" היינו לשלם אותו, ומשמע שדוקא

הוא

, הקרבן עצמו, נכלל באיסור בל תאחר,

ולא חילופיו!

שאם החליף את הקרבן בבהמה אחרת, ואיחר מ"לשלמה", להביאה ולהקריבה, אינו עובר בבל תאחר. ולהלן הגמרא תבאר באיזה אופן של חילופין מדובר כאן.

ובהמשך הפסוק נאמר:

"כי דרוש ידרשנו".

בא לרבות קרבנות הנדרשים מן האדם, כיון שהוא חייב בהן, ו

אלו חטאות ואשמות

, שהוא חייב בהן בגלל שחטא. ו

עולות

ראיה,

ושלמים

, שלמי חגיגה, שהוא חייב בהן כשעולה לרגל. ,

ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו

ה' אלהיך".

ושתי המילים האחרונות הן מיותרות. שהרי בתחילת הפסוק כבר נאמר "כי תדור נדר לה' אלהיך", והיה ראוי לומר "כי דרוש ידרשנו מעמך", ומובן מאליו שכל המשך הפסוק ממשיך לדבר על ה' אלהיך.

ולמה נאמר "לה' אלהיך"?

בא הכתוב לרבות חיובים נוספים שנאמר בעניינם "לה' אלהיך", לבל תאחר:

אלו צדקות

שנאמר בהן: "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך" [דברים כד].

ומעשרות, ובכור

, שנאמר בהן: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך, ובכורות בקרך וצאנך". [שם יד] .

ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך

מעמך"

.

והמילה "מעמך " היא מיותרת. ובאה לרבות מתנות עניים. שעל העני נאמר "העני עמך" [שמות כב] -

זה לקט שכחה ופאה

.

ובהמשך הפסוק נאמר:

"והיה בך חטא"

.

ומהמילה "בך" דרשו, שאם תאחר מלהביא את הקרבן יהיה רק בך חטא,

ולא

יהיה

בקרבנך חטא

[פסול].

שאף על פי שהמאחר מלשלם את קרבנו עובר בלא תעשה, בכל זאת אין הקרבן פסול.

עד כאן דברי הברייתא, והגמרא מבארת חלקים מהברייתא:

אמר מר

בברייתא: נאמר

"לא תאחר לשלמו"

, ומשמע שדוקא

הוא

, הקרבן עצמו הוא בבל תאחר,

ולא חילופיו

, שאם החליף את הקרבן בבהמה אחרת ואיחר מלשלמה, אינו עובר בבל תאחר.

והוינן בה:

חילופי מאי?

בחילופי איזה קרבן מדובר?

אי

, אם נאמר שהמדובר הוא ב

חילופי עולה ושלמים

שאבדו, והפריש בהמות אחרות במקומן ולבסוף נמצאו הראשונות והקריבון, ומיעט הכתוב שאם איחר מלשלם את החילופין אינו עובר בבל תאחר.

אי אפשר לומר כן.

שהרי החילופין הללו

מקרב קרבי

, ראויים הם להקרבה, והרי זה כמפריש בהמה לעולה ולשלמים, שודאי הם נכללים ב"לשלמו" המוזכר בפסוק!

אי

, ואם נאמר שמדובר ב

חילופי חטאת

, חטאת שאבדה, והפרישו הבעלים בהמה אחרת במקומה לחטאת, והקריבוה, ולבסוף נמצאה הראשונה, ומיעט הכתוב שאם איחר מלשלם אותה אינו עובר בבל תאחר, אי אפשר לומר כך.

שהרי חילופי חטאת -

למיתה אזלא!

שכונסים אותה לחדר ומרעיבים אותה עד שתמות.

וכיון שאין מקריבים אותה, פשוט הדבר שלא שייך כאן בל תאחר כלל, ואין צריך מיעוט לזה!

אלא, מאי חילופיו

-

חילופי תודה

.

תודה שאבדה, והפריש בהמה אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה. ולפני שהספיקו להקריבה התערבו הבהמות זו בזו.

ודין חילופי תודה שונה מדין התודה עצמה, שהתודה עצמה קרבה יחד עם ארבעים חלות . ואילו הקרבן שהוא "חילופי התודה" קרב בלא לחם.

וכאשר התודה וחילופיה התערבו זה בזה, אפשר להביא ארבעים חלות ולומר "הרי הלחם הזה מוקדש לשם אותה הבהמה שהיא קרבן התודה". ושחיטת התודה מקדשת את הלחם, כדינה.

והפסוק שממעט "הוא, ולא חליפיו" מדבר באופן שמתה אחת מן הבהמות, ואי אפשר להביא את החלות לשם קרבן התודה עצמה, שהרי יתכן שהיא מתה.

דתני רבי חייא: תודה שנתערבה בתמורתה

,

ומתה אחת מהן

-

חברתה

, החיה,

אין לה תקנה

, ואי אפשר להקריבה. שהרי:

היכי ליעביד?

כיצד יעשה?

ליקרבה, וליקריב לחם בהדה

, אם תאמר שיקריב את הבהמה החיה, ויקריב איתה גם את הלחמים, הרי אי אפשר לעשות כן, שהרי יש לחשוש

דלמא

[שמא]

תמורה היא,

ותמורת תודה קריבה בלא לחם!

שמא תאמר,

ליקרבה בלא לחם,

הרי גם כך אסור לו לעשות. שהרי יש לחשוש

דלמא

שמא ה

תודה

עצמה

היא,

והתודה עצמה אינה קריבה בלא לחם!

ומאחר שחילופי התודה אין להם תקנה, לכן אם איחר מלשלמם שלשה רגלים אינו עובר בבל תאחר. ומקשינן:

והא כיון ד

בהמה שהיא "חילופי תודה"

לאו בת הקרבה היא

, אם כן,

קרא למעוטי

-

למה לי!?

מדוע יש צורך בפסוק למעט אותה מבל תאחר? הרי מאחר שאי אפשר להקריבה, מובן מאליו שלא שייך בה "איחור"!

אמר רב ששת: לעולם

מה שדרשנו בברייתא "הוא" ולא חילופיו, בא

למעוטי חילופי עולה ושלמים,

שהמאחר מלשלמם שלשה רגלים אינו עובר בבל תאחר.

ומה שהקשינו על זה לעיל, שחילופי עולה ושלמים קריבים, וממילא הרי הם בכלל לא תאחר לשלמו, ואי אפשר לומר שהם התמעטו מבל תאחר!

על זה מתרץ רב ששת:

והכא במאי עסקינן

, במה מדובר כאן,

כגון ש

כבר

עברו עליו

, על הקרבן הראשון המקורי,

שני רגלים

, ועדיין לא הקריבו,

ו

אז הוא

הומם

, נפל בו מום,

וחיללו על

קרבן

אחר

תמים. ואמר "הרי התמים תחת בעל המום". והתמים מתקדש בקדושת הקרבן, ובעל המום יוצא לחולין.

ועבר עליו

על התמים

רגל אחד

, ולא הקריבו, ו

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר:

הואיל ו

הקרבן התמים הזה

מכח

קדושת קרבן

קמא קאתי

, הוא בא, והרי הוא עומד במקומו, וכאשר עבר עליו רגל אחד

כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי

, שהרי שתי הבהמות קדושות באותה קדושה, ועל שתיהן יחד [על הראשונה שני רגלים ועל השניה רגל אחד, וביחד] עברו שלשה רגלים.

קא משמע לן

, השמיע לנו הפסוק הזה, שדוקא אם עבר על קרבן אחד בפני עצמו שלשה רגלים הוא עובר בבל תאחר, ואין מצרפין אותו ואת חילופיו לאיחור של שלשה רגלים.

אך עדיין יש להקשות.

מאחר שרב ששת פירש שהדרשה "הוא ולא חילופיו" באה ללמדנו שאין מצרפין את הקרבן ואת חילופיו לשלשה רגלים, תיקשי:

ולרבי מאיר, דאמר

שבכל קרבן

כיון שעבר עליו רגל אחד, עובר בבל תאחר

-

מאי איכא למימר?

במה נעמיד את המיעוט "הוא ולא חילופיו"? והרי לדברי רבי מאיר אין צורך בצירוף של הקרבן וחילופיו זה לזה, היות שבכל אחד מהם מיד כשעבר עליו רגל אחד ולא הקריבו הרי הוא עובר בבל תאחר!

אמר

תירץ

רבא

: לדעת רבי מאיר,

הכא במאי עסקינן

, במה דיבר הכתוב, ב

כגון שהומם

הקרבן הראשון

בתוך הרגל

, באמצע הרגל הראשון,

ו

אז

חיללו על

קרבן

אחר

[תמים],

ועבר עליו

סוף

הרגל.

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר כי

הואיל ו

קדושתו של השני

מכח

קדושתו של

קמא קאתי

, באה, והרי הוא עומד במקומו, וכאשר עבר עליו סוף הרגל

כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי

, והרי זה כאילו עבר עליו רגל שלם, שהרי שתי הבהמות קדושות באותה קדושה, ועל שתיהן יחד עבר רגל שלם.

קא משמע לן

, השמיע לנו הכתוב שדוקא אם עבר על האחד בפני עצמו זמן איחור [רגל שלם] הרי הוא עובר בבל תאחר, ואין מצרפין אותו ואת חילופיו. שנינו בהמשך הברייתא:

כתיב

"והיה בך חטא

", ומהמילה "בך" דרשו, שאם תאחר מלהביא את הקרבן, יהיה רק בך חטא,

ולא

יהיה

בקרבנך חטא,

שאף על פי שהמאחר מלשלם את קרבנו עובר בלא תעשה, לא נפסל הקרבן בכך.

ומקשינן:

והא

, וכי דבר זה

מהכא נפקא

מכאן הוא נלמד?!

והרי

מד

בריהם של

"אחרים" נפקא!

הרי יש ללמוד דבר זה מהדרשה שדרש רבי מאיר [הקרוי גם בשם "אחרים"]:

דתניא: אחרים אומרים

: מצוה להקריב את הבכור בשנה הראשונה לחייו.

שנאמר [דברים טו כ] בענין הבכור: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה". ומשמעות הכתוב, שתקריב את הבכור ותאכלנו בשנתו הראשונה.

ומאחר שמצוה להקריב את הבכור בתוך שנתו, הייתי

יכול

לומר ש

יהא

דינו של

בכור שעברה שנתו

ולא הקריבו,

כ

דין

"פסולי המוקדשין

", קרבנות שהוממו,

ויפסל

להקרבה.

תלמוד לומר

, [דברים יד]:

"ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך, תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך".

מקיש

הכתוב

בכור למעשר

של תבואה, לומר לך שדיניהם שווים:

מה

, כמו ש

מעשר

תבואה

אינו נפסל

אם הוא נותר

משנה

אחת

לחברתה

.

שנאמר [דברים יד כח]: "מקצה שלש שנים [בשנה השלישית לשמיטה], תוציא את כל מעשר תבואתך. ובא הלוי". שאם עדיין לא נתן את מעשרות השנה הראשונה והשניה, נותנן בשנה השלישית. ולא נפסלו המעשרות משעברה שנתן.

אף

קרבן

בכור אינו נפסל

אם נותר

משנה

אחת

לחברתה.

ומאחר שלמדנו מהפסוק הזה כי בכור שעברה שנתו אינו נפסל מהקרבה, מעתה קשה, מדוע הוצרך הכתוב בענין בל תאחר לומר "והיה בך חטא" כדי ללמד "ולא בקרבנך חטא"?

ומתרצינן:

איצטריך

. הכתוב הוצרך ללמדנו שאף המאחר מלשלם את שאר הקרבנות, לא נפסלו הקרבנות בכך, ולא היינו יכולים ללמוד דבר זה מבכור.

כי

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר, שאף על פי שלימד הפסוק שהבכור אינו נפסל משנה לחברתה, מכל מקום,

הני מילי

, הדברים אמורים דוקא ב

בכור, דלאו "בר הרצאה" הוא

, שהקרבתו אינה נעשית בשביל להתרצות להקב"ה, אלא היא חובה מכח קדושת הבכור שחלה עליו עם הוולדו.

אבל

שאר ה

קדשים, דבני הרצאה נינהו

, שהקרבתם נעשית להתרצות, כגון עולה שמכפרת על העובר על מצות עשה, וכן שלמים, שהם דורון לתת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים,

אימא לא לירצו

.

שהואיל ונעשתה בהם עבירה [בל תאחר], אין הם ראויים לרצות את בעליהם, והרי הם פסולים.

קא משמע לן

הכתוב שאף על פי כן, הרי הם כשרים בדיעבד.

ומקשינן:

ואכתי

, עדיין אין צריך את הפסוק "והיה בך חטא", ללמד שקרבן שאיחרו מלשלמו אינו נפסל בכך.