Rosch haSchanah 29a — Talmud auf Deutsch

איכוון

, התכוון לתקוע בשמי, להוציאני ידי חובתי,

ותקע לי.

ומסיקה הגמרא:

אלמא

, למדנו מכאן, ש

קסבר

רבי זירא

"משמיע בעי

[צריך]

כוונה

" להוציא את השומע. ,

מיתיבי

סתירה לדברי רבי זירא, ממשנה: שנינו במשנה:

היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה

-

אם כוון לבו

-

יצא, ואם לאו

-

לא יצא.

ויש לשאול:

וכי כוון לבו מאי הוה?

והרי גם כאשר השומע כוון לבו אין זה מועיל, כי הרי

היאך

, התוקע,

לא קא מיכוין אדעתא דידיה

. לא התכוון להוציאו, שהרי התוקע לא ידע שהוא עובר באותה שעה אחורי בית הכנסת!

ומתרצינן:

הכא

[כאן]

בשליח צבור עסקינן, דדעתיה אכולי עלמא

, שדעתו להוציא את כל מי ששומע אותו, ורוצה לצאת ידי חובה בתקיעתו.

תא שמע

, בוא ושמע סתירה לדברי רבי זירא, מברייתא:

דתניא: מי ששמע קול שופר מאדם אחר, שהשמיע קול שופר בתקיעתו, הרי:

אם

נתכוון

רק

שומע, ולא נתכוון משמיע

[יבואר בסמוך].

או אם

נתכוון

רק

משמיע, ולא נתכוון שומע

-

לא יצא

השומע -

עד שיתכוון

גם ה

שומע ו

גם ה

משמיע.

ומדייקת הגמרא:

קתני

הזכיר התנא כוונה של ה

משמיע, דומיא

כמו שהזכיר כוונה

דשומע

.

ומשמע, שבשניהם מדבר התנא על אותה צורת כוונה.

מה

, כמו ש"כונת ה

שומע

", משמעותה, שהוא מתכוין להיות

שומע

תקיעת שופר כדי

ל

צאת בה הוא

עצמו

-

אף

"כונת ה

משמיע

", משמעותה, שהוא

משמיע

תקיעת שופר בכונה

ל

צאת בה הוא

עצמו

.

ומשמע, כי די בכונה זו של המשמיע, כדי להוציא את השומע, המתכוין לצאת. ואין צריך המשמיע להתכוין להוציא גם את השומע.

וקתני

, אם לא נתכוון המשמיע להוציא את עצמו ידי חובתו - רק אז

לא יצא

השומע, על אף שהתכוין לצאת.

ומשמע, שאם גם המשמיע היה מתכוון לצאת בתקיעה זו ידי חובתו, הרי גם השומע היה יוצא, אף על פי שהמשמיע לא התכוין להוציא את השומע!

[ובהגהות מהר"ב רנשבורג הביא בשם הגר"א, שדיוק הגמרא הוא מכך שנקט התנא "לא יצא" בלשון יחיד. ומשמע כי רק המשמיע, שלא התכוין לצאת ידי חובה, הוא זה שלא יצא, אבל השומע, שהתכוין לצאת, אכן יצא, על אף שלא התכוין המשמיע להוציאו].

אמנם הברייתא הזאת סוברת שאין המשמיע צריך להתכוון להוציא.

אבל

תנאי היא

, תנאים נחלקו בדבר, ודעת רבי זירא היא כדעת התנא החולק על הברייתא הנזכרת:

דתניא: שומע, שומע לעצמו

.

ומשמיע, משמיע לפי דרכו

. ואין צורך שהמשמיע ידע שיש כאן שומע הרוצה לצאת ידי המצוה.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים

, שאין המשמיע צריך לדעת שיש לו שומע -

בשליח ציבור

, שדעתו להשמיע לכולם.

אבל ביחיד

התוקע לעצמו -

לא יצא

השומע

עד שיתכוין שומע

לצאת

ומשמיע

להוציא.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת: העובר מאחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה, אם כיוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע - זה כוון לבו וזה לא כוון לבו.

ואגב כך, מביאה משנתנו פסוק הנדרש לענין כוונת הלב:

נאמר [שמות יז]:

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל

. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק".

ויש לשאול:

וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה?

אלא

, בא הכתוב,

לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה

, כשידיו של משה היו מורמות,

ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים

-

היו מתגברים

.

ואם לאו

-

היו נופלים.

כיוצא בדבר אתה אומר

:

כאשר העם התלוננו על ה' ועל משה על אכילת המן שאכלו במדבר, שלח ה' את הנחשים השרפים שנשכו את ישראל, ומתו עם רב מישראל.

והעם באו אל משה, ואמרו: חטאנו, התפלל בעדנו. ומשה התפלל בעדם [במדבר כא ד - ז].

ונאמר [שם]: "ויאמר ה' אל משה:

עשה לך

[נחש]

שרף, ושים אותו על נס

[מקל גבוה].

והיה כל הנשוך, וראה אותו, וחי".

ויש לשאול:

וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין

.

ואם לאו

-

היו נימוקים.

ועתה המשנה חוזרת לענין התוקע בשופר כדי להוציא את הציבור ידי חובתם:

חרש, שוטה וקטן

-

אין מוציאין את הרבים ידי חובתן,

כדלהלן:

זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

ולכן חרש שוטה וקטן הפטורים מן המצוות אינם יכולים להוציא אחרים החייבים, ידי חובתם.

גמרא:

תנו רבנן

:

הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים, ולוים, וישראלים, גרים, ועבדים

כנענים

משוחררים

, שדינם כישראלים בני חורין.

אבל עבדים כנענים שאינם משוחררים, דינם כנשים, הפטורות מתקיעת שופר [היות ותקיעת שופר היא מצות עשה שהזמן גרמה. וכל מצות עשה שהזמן גרמה, נשים פטורות ממנה, כמבואר במסכת קידושין כט א].

ו

כן

טומטום

, שמקום הזכרות או הנקבות שלו מכוסה בקרום עור, ואין ידוע אם הוא איש או אשה.

ו

כן

אנדרוגינוס

, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה.

הרי אלו חייבים מספק, שמא הם זכרים.

וכן,

מי שחציו עבד וחציו בן חורין,

כגון עבד כנעני של שני אדונים, ואחד האדונים שחררו, נמצא חציו עבד וחציו בן חורין, וחייב בתקיעת שופר משום חצי בן חורין שבו.

טומטום

-

אינו מוציא, לא את מינו

, טומטום אחר,

ולא את שאינו מינו.

אינו מוציא אפילו את מינו, כי יתכן שהוא עצמו נקבה ואילו חברו הוא זכר.

ואין הנקבה מוציאה את הזכר, היות וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את חבירו ידי חובתו, כמבואר במשנתנו.

אך

אנדרוגינוס

, שיש בו סימני זכר ונקבה -

מוציא את מינו

, אנדרוגינוס אחר כמותו. היות שלכולם דין אחד: אם הולכין אחר הזכרות שבהם, הרי כולם זכרים, ואם אחר הנקבות שבהם, הרי כולן נקבות.

אבל לא את שאינו מינו

. כי יתכן שהוא נקבה, ופטור מתקיעת שופר, ואילו השומע הוא זכר, וחייב בתקיעת שופר.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין

-

אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

אפילו את מינו אינו מוציא, משום שמעורב בו צד של עבד כנעני, שדינו כאשה, ופטור מתקיעת שופר. ואין צד העבד שבו יכול להוציא את צד בן חרות של השומע.

אמר מר

בברייתא:

"הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים לוים וישראלים".

וקשה:

פשיטא!

הרי אף בלא דברי התנא הדבר פשוט שהם חייבים, שהרי,

אי הני לא מיחייבי

-

מאן מיחייבי!?

אם אלו אינם חייבים בתקיעת שופר, מי יהיו חייבים בתקיעת שופר?

ומתרצינן: חיובם של

כהנים

בתקיעת שופר -

אצטריכא ליה

, הוצרך התנא להשמיענו.

כי

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר:

הואיל וכתיב

[במדבר כט] בראש השנה:

"יום תרועה יהיה לכם".

ומשמע שרק ביום זה יש תרועה, ולפיכך היום הזה נקרא "יום תרועה".

לכן, רק

מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא

, ישראלי, שאין עליו מצוה לתקוע במשך כל השנה כולה אלא אך ורק ביום אחד בשנה -

הוא דמיחייב

בתקיעת שופר בראש השנה, כי לגביו נקרא ראש השנה "יום תרועה", היות ורק בו הוא מריע בשופר.

ו

אילו

הני כהנים, הואיל ואיתנהו

, היות והם שייכים

ב

מצות

תקיעות דכל השנה, דכתיב

[במדבר י]:

"ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם", אימא

, הייתי אומר, ש

לא ליחייבו

במצות שופר של ראש השנה, שהרי אין הוא קרוי לגביהם "יום תרועה", לפי שהם מריעים בשופר כל השנה!

קא משמע לן

התנא, שאף הכהנים חייבים בתקיעת שופר.

ותמהינן:

מי דמי!?

וכי התקיעות שתקעו הכהנים בכל השנה, דומות לתקיעה שבראש השנה?!

הרי

התם

, כל השנה, תקעו ב

חצוצרות.

ו

אילו

הכא

בראש השנה תקעו ב

שופר!

ואם כן, לא היה עולה על דעתנו לפטור את הכהנים מתקיעת שופר בראש השנה! ומדוע הוצרך התנא להשמיענו שהכל חייבים בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים?!

אלא

, צריך לומר תירוץ אחר:

אצטריך

התנא הוצרך להשמיענו שאף הכהנים והלויים חייבים בתקיעת שופר. כי,

סלקא דעתך אמינא

:

הואיל ותנן

[לעיל כו ב]:

שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות,

לפיכך הייתי אומר שרק

מאן דאיתיה

מי ששייך

במצות היובל

הוא

איתיה

גם

במצוה ד

תקיעה ב

ראש השנה.

ו

אילו

הני כהנים, הואיל וליתנהו במצוה דיובל

, שאין הכהנים מצווים במצות היובל [כדלהלן], לפיכך אף תקיעת שופר של ראש השנה אינה נוהגת בהם.

דתנן

: אדם המוכר שדה אחוזתו לרעהו, חוזרת אליו השדה בשנת היובל [ויקרא כה].

ישראל המקדיש שדה אחוזתו, ומכרה הגזבר לאדם אחר, אין שדהו חוזרת אליו ביובל. אלא היא יוצאת ביובל מהקונה אותה מהקדש, וניתנת אז לכהנים.

ושנינו במסכת ערכין [כו ב]:

כהנים ולוים

-

מקדישין

את שדותיהם

לעולם

, בכל זמן שירצו.

[ואף הישראלים מקדישים לעולם, לדעת רב, כמבואר בערכין כז א, אלא עיקר חידוש המשנה הוא בהמשך. ואילו "מקדישין" הוזכר כאן אגב הרישא של המשנה שם ].

וגואלין לעולם

. יכולים לפדות את השדה לעצמם לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל.

ומכאן, שאין היובל נוהג בשדות הכהנים והלוים להפקיען מן הכהן או הלוי המוכר, ולחלקן לכהנים.

וכיון שתקיעת ראש השנה שוה לדין תקיעת היובל, והכהנים והלויים אינם שייכים בדין היובל הנזכר, לכן,

אימא

, הייתי אומר, שאף

במצוה

של תקיעת שופר

דראש השנה

גם

לא ליחייבו.

קא משמע לן

, השמיענו התנא בברייתא, שאף הם חייבים בתקיעת שופר בראש השנה.

שנינו בברייתא:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

אמר רב הונא: ולעצמו

-

מוציא

. יכול הוא לתקוע כדי להוציא את עצמו ידי חובה.

אמר

הקשה

ליה רב נחמן

קושיא

לרב הונא

:

מאי שנא לאחרים, דלא

, מדוע שונה חציו עבד וחציו בן חורין, שאינו יכול להוציא אחרים שאף הם חציו עבד חציו בן חורין? הרי זה משום

דלא אתי

[שלא בא]

צד עבדות

שבו,

ומפיק

, ומוציא ידי חובה את

צד חירות

שבחבירו.

ואם כן,

לעצמו נמי

איך הוא יכול לתקוע? הרי

לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה!

הרי לא יכול צד העבדות שבו להוציא את צד החירות שבו, כי במעשה תקיעתו מעורב גם כוחו של צד עבדות, ואיך יצא צד חירות שבו ידי מצות תקיעת שופר בשמיעת תקיעתו של צד עבדות?

אלא, אמר רב נחמן: אף לעצמו אינו מוציא

. אלא צריך הוא לשמוע תקיעת שופר מישראל גמור, ויצא בתקיעתו.

תניא נמי הכי: מי שחציו עבד וחציו בן

חורין

-

אף לעצמו אינו מוציא.

שנינו במשנה: זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

והגמרא דנה עתה באדם שהוא שייך בכלל החיוב, אלא שכעת אינו חייב, כגון אם כבר יצא ידי חובתו - האם הוא יכול להוציא את הרבים, או היות וכעת לא מוטל עליו חיוב, אין הוא יכול להוציא את האחרים.

תני

[שנה]

אהבה בריה דרבי זירא

ברייתא:

כל הברכות כולן

[כל ברכות המצות, כגון ברכת לולב וכדומה, ואף ברכות קריאת שמע ] -

אף על פי שיצא

ידי חובתו בעצמו, בכל זאת הוא

מוציא

את הרבים ידי חובתן, מפני שכל ישראל ערבין זה לזה למצות.

חוץ מברכת הלחם

[המוציא],

וברכת היין

, וברכות שאר הפירות והבשמים -

שאם לא יצא

וגם הוא חייב בדבר [כגון שרוצה לאכול] הרי הוא

מוציא

את האחרים.

ואם יצא

ואינו חייב לברך עתה,

אינו מוציא

. היות והברכות הללו אינן חובה על האדם, רק אם בא ליהנות, אסור לו ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ועל זה אין דין ערבות, כי אין כאן חובה על האדם. ואומרים לו: אל תאכל, ולא תצטרך לברך.

בעי

הסתפק

רבא

: