Rosch haSchanah 19a — Talmud auf Deutsch

ומקשינן: אם אכן היה הדבר בזמן שבית המקדש היה קיים:

ותיפוק ליה

, דיו שיהיה יום שמחה משום

דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!

כי גם לפני שבטלו את הזכרת השם מן השטרות, כבר היה אותו היום יום שמחה, שהרי בזמן הבית נהגו שמחה, ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!

אמר

תירץ

רב: לא נצרכה

, לא הוצרכו חכמים לקבוע יום זה במגילת תענית,

אלא

כדי

לאסור

אף

את

היום

שלפניו

[ב' תשרי].

שהרי כתוב במגילת תענית: הימים האלה, הם, ולפניהם, ולאחריהם אסורים בתענית [או בהספד].

ולולי שהיו חכמים קובעים יום זה במגלת תענית, היה היום שלפניו מותר בתענית, ולכן קבעוהו מחדש.

[ולהלן הגמרא מקשה, שגם לולי זאת היה היום שלפניו אסור, משום שהוא יום שלפני צום גדליה].

ומקשינן: יום

שלפניו

-

נמי

היה אסור בתענית, גם לולי שקבעוהו ליום טוב מחדש. שהרי

תיפוק ליה

, די בכך,

דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש

תשרי. וראש חודש הרי הוא מועד, ולפיכך יש לאסור אף את היום שאחריו בתענית! ומתרצינן:

ראש חדש

מועד

דאורייתא

הוא.

ו

מועד

דאורייתא

-

לא בעי חיזוק

. אין צורך לחזק את האיסור להתענות בו, על ידי שנאסור את הימים הסמוכים לו, מפני שהוא מדאורייתא.

אבל מועדים שהם מדרבנן, אילו לא אסרו חכמים להתענות בסמוך להם, יש לחשוש שמא יבואו להתענות במועד עצמו.

והגמרא מוכיחה מברייתא שמועדים דאורייתא אינם צריכים חיזוק:

דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית, אסורין בין לפניהם בין לאחריהם

.

אבל

שבתות וימים טובים,

רק

הם אסורים

במספד ותענית, אבל

לפניהן ולאחריהן, מותרין.

מה הפרש בין זה לזה?

הללו

, שבתות וימים טובים, הרי הם

דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק.

אבל

הללו

, המועדים הכתובים במגילת תענית -

דברי סופרים

[חכמים] הם,

ודברי סופרים צריכין חיזוק.

והגמרא חוזרת להקשות על מה שאמרנו כי היום שבטלה בו הזכרת השם מהשטרות, היה בזמן הבית, והוצרכו לקבעו מחדש כדי לאסור את היום שלפניו:

ומקשינן:

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!

הרי בלאו הכי היה ב' בתשרי אסור, משום שהוא יום שלפני ג' בתשרי שנהרג בו גדליה, ונהגו בו בזמן הבית שמחה.

ויום זה אינו נוהג מדאורייתא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע הוצרכו לקבוע את ג' בתשרי מחדש ליום שמחה?

אמר

תירץ

רב אשי

: יום שנהרג בו

גדליה בן אחיקם

, יום שמחה המוזכר ב

דברי קבלה

[בספרי הנביאים]

הוא.

ודברי קבלה

הרי הם

כדברי תורה דמו

, שאינם צריכים חיזוק, והיום שלפניו לא נאסר מחמתו.

מתיב רב טובי בר מתנה

סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית, מדברי מגילת תענית עצמה:

נאמר במגילת תענית:

בעשרים ותמניא ביה

, בכ"ח אדר,

אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא

. הגיעה בשורה טובה ליהודים שאינם צריכים לסור מהכתוב בתורה.

ש

לפני כן

גזרה המלכות גזרה שלא

יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות

.

מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא

גברת חשובה

אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם: בואו והפגינו בלילה!

הלכו והפגינו בלילה

כדי שישמעו השרים וירחמו עליהם, ו

אמרו

:

אי שמים

, למען הקב"ה! וכי

לא אחיכם אנחנו!?

ו

כי

לא בני אב אחד אנחנו!?

ו

כי

לא בני אם אחת אנחנו!?

שאותה מלכות, מבני עשיו היתה, והרי הוא בן יצחק אבינו ורבקה אמנו.

מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?

ועזרה ההפגנה, ו

ביטלום

לגזירות.

ואותו היום

[כ"ח אדר] -

עשאוהו יום טוב.

והגמרא הבינה שמעשה זה היה בזמן הזה, ומכאן קשה על הסוברים שבטלה מגילת תענית:

ואי סלקא דעתך

, אם יעלה בדעתך ש

בטלה מגילת תענית,

קשה:

אם

קמייתא בטול

, הימים הראשונים, המנויים במגילת תענית כימים טובים על נסים שארעו בעבר, אף על פי שהם נהגו בזמן הבית, ביטלום חכמים.

אחרנייתא

-

מוסיפין!?

וכי ראוי להוסיף עתה ימים אחרים שלא נהגו בהם מעולם שמחה?!

וכי תימא

, ואם תרצה לתרץ כי

הכא נמי

, גם מעשה זה היה

בזמן שבית המקדש

היה

קיים,

קשה:

והא יהודה בן שמוע

שיצא להפגין עם חביריו -

תלמידו דרבי מאיר

היה.

ורבי מאיר

-

בתר הכי הוה

, חי לאחר החרבן, שהרי הוא היה מתלמידי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, שחי בזמן החורבן.

והראיה שיהודה בן שמוע היה תלמידו של רבי מאיר, ממה ששנינו בענין טומאת כלים.

כלי טמא שנשבר, ובטל מלהיות כלי, בטלה טומאתו הראשונה. אך חכמים גזרו בכלי מתכות, שאם חזר ותיקנן, חזרו לטומאתם הראשונה, אף על פי שלא נטמאו מחדש.

כלי זכוכית טמאים שנשברו, אפילו אם חזר ותיקנם אינם חוזרים לטומאתן הראשונה. מפני שכלי זכוכית אינם מקבלים טומאה מדאורייתא כלל, אלא רק מדרבנן, ולפיכך לא גזרו עליהם שאם חזר ותיקנם יחזרו לטומאתם הראשונה [שבת טז א ב].

דתניא

במסכת שבת [טו ב]:

כלי זכוכית ש

נטמאו, ואחר כך

ניקבו

, שנקבו אותם כדי לטהרם מידי טומאתם, על ידי שביטלום מתורת "כלי",

ו

לאחר שניקבום ונטהרו,

הטיף לתוכן אבר

, עופרת, כדי לסתום את הנקב, וחזר להיות כלי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל

: נחלקו חכמים בשאלה האם חזר הכלי לטומאתו הראשונה.

יהודה בן שמוע מטמא, משום רבי מאיר

. מפני שהאבר הוא מין ממיני המתכות, ומאחר שהוא הגורם לזכוכית לחזור לתורת כלי, נתנו לכלי דין של כלי מתכת, והרי הוא חוזר לטומאתו הראשונה.