Pessachim 85b — Talmud auf Deutsch

והשתא מפרשינן לדין מוציא פסח מחבורה לחבורה:

ומוציא בשר פסח

מחבורה לחבורה

בבית אחד,

מנין

למדנו שהוא אסור?

ומפרשינן:

דתניא

: כתיב:

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה

.

אין לי

ללמוד מן הפסוק

אלא

למוציא בשר פסח

מבית

שבה אוכלת החבורה

לבית

אחר, אבל

מחבורה לחבורה

באותו בית

מנין?

תלמוד לומר: "חוצה"

, ללמדך: לא תוציא מן הבשר

חוץ ל

חבורת

אכילתו

[רש"י].

אמר רבי אמי: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה

, הרי זה

אינו חייב

מלקות

עד שיניח

את הבשר לאחר שהוציאו.

והטעם:

"הוצאה"

כתיב ביה

[לא "תוציא"]

כשבת

שנאמר בה לענין מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים: אל "יצא" איש ממקומו ביום השביעי, דהיינו "אל יוציא" [תוספות].

וכיון שכן ילפינן:

מה שבת עד דעבד עקירה והנחה, אף הכא נמי, עד דעבד עקירה והנחה

.

מתיב רבי אבא בר ממל

על דברי רבי אמי מן המשנה ששנינו בזבחים:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים [כגון: פר ושעיר של יום הכפורים, פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, הנשרפים חוץ לשלש מחנות] -

היו סובלים

[נושאים]

אותן במוטות

אל מחוץ לשלש מחנות כדי לשורפן.

אם

הראשונים

שבראש המוט

יצאו חוץ לחומת העזרה

[שהיא המחנה הראשון],

והאחרונים

עדיין

לא יצאו

, דינם הוא:

הראשונים מטמאין בגדים

שעליהם, וטעונים טבילה, שהרי אמרה תורה: והשורף אותם יכבס בגדיו, וילפינן ביומא ממאמר הכתוב "יוציא אל מחוץ למחנה [לשון יחיד], ושרפו", כי מיד שיצאו מחוץ לחומת העזרה, שהיא המחנה הראשון, כבר מטמאים בגדים.

ו

אילו

האחרונים

, שעדיין לא יצאו מחומת העזרה,

אין מטמאין בגדים

שעליהם.

והשתא תיקשי לרבי אמי: הואיל ואתה אומר כי במקום שאמרה תורה לשון "הוצאה", הרי דין ההוצאה כדין הוצאת שבת, דבעינן עקירה והנחה, אם כן, אף כאן הואיל ואמר הכתוב: "יוציא" אל מחוץ למחנה, הרי שלפי דברי רבי אמי אין להטעינו כיבוס בגדים אלא משעשה עקירה והנחה.

והא

במקרה הנידון במשנה -

לא נח

הפר בשעת הוצאתם של הראשונים אל מחוץ לחומת העזרה. שהרי עדיין נושאין הן את הפר אל מחוץ לשלש מחנות, ואמאי טעונים הם כיבוס בגדים?!

הוא

רבי אבא בר ממל

מותיב לה

לרבי אמי ממשנה זו,

והוא

נמי

מפרק לה

לקושייתו: הכא מיירי

בנגררין

הפרים על גבי קרקע והרי זו הנחה, ולפיכך מטמאין הם בגדים.

מתניתין:

אבר

של הפסח

שיצא מקצתו

חוץ לחומת ירושלים, ונפסל ב"יוצא".

הרי זה

חותך

, עושה חתך בבשר במקום יציאתו,

עד שמגיע לעצם

.

וקולף

את הבשר

עד שמגיע לפרק

[מקום חיבור העצמות זה לזה].

וחותך

שם את הגידין המחברין את העצם.

אבל במקום גבול היציאה אינו שובר, משום איסור שבירת עצם בפסח [וכבר נזכרה משנה זו לעיל בעמוד א, ונתבארה שם].

ו

אילו אבר

ב

שאר

מוקדשין

שיצא מקצתו חוץ למחיצתו [קדשי קדשים חוץ לעזרה, וקדשים קלים חוץ לחומת ירושלים] הרי זה

קוצץ

את מקצת האבר היוצא

בקופיץ

, בקו המפריד בין מקום יציאת העצם לחלקו שנשאר בפנים. לפי

שאין בו משום שבירת העצם

.

ומפרשת משנתנו דין חומת העיר ירושלים לענין אכילת פסח וקדשים קלים:

חומת העיר ירושלים היתה עבה, ובשעריה היו דלתות, שהיו עומדות בפנים עובי החומה.

עובי השער היה מתחלק לשלושה מקומות.

א. המקום שבו נמצאת הדלת [כשהיא סגורה], עד המקום שבו נוקשת הדלת על המסגרת שסביב הדלת.

מקום זה נקרא "אגף".

ב. המקום שמתחילת שפת עוביו של פתח החומה לצד העיר ירושלים, ועד למקום שבו נמצאת הדלת נקרא "מן האגף ולפנים".

ג. המקום מן נקישת הדלת, ועד סוף עוביו של פתח החומה לצד חוץ העיר ירושלים, נקרא "מן האגף ולחוץ".

דין פתח החומה הוא:

מן האגף

של פתח חומת העיר ירושלים,

ולפנים

כלפי העיר - הרי הוא

כלפנים

העיר, ואוכלים שם פסח וקדשים קלים.

ואילו עובי הפתח ש

מן האגף ולחוץ

הרי הוא

כלחוץ

העיר, ואין אוכלין שם [ואין חילוק בין שהיתה הדלת פתוחה או נעולה].

ודין האגף עצמו יתבאר בגמרא.

מקום

החלונות

שבעובי חומת ירושלים,

ועובי

החומה [על גב החומה], הרי הוא

כלפנים

העיר, ואוכלים שם קדשים קלים.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב

: כשם שחילקו במשנה דין הפתח לענין אכילת קדשים, שמן האגף ולפנים הרי הוא כלפנים, ומן האגף ולחוץ הרי הוא כלחוץ [מאירי, וראה רש"י].

כן

הוא גם לענין צירוף מנין

לתפלה

.

אם עמדו תשעה בתוך הבית, והיה עומד העשירי מן האגף ולפנים, הרי זה כלפנים ומצטרף הוא להשלים מנין, שהרי אף הוא בתוך הבית; ואם היה עומד מחוץ לאגף [אף כשהיתה הדלת פתוחה], הרי זה אינו מצטרף.

ופליגא

הך דרב, הסובר: כי מן האגף ולחוץ כלחוץ א

דרבי יהושע בן לוי

.

דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים!

כלומר: אין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו.

ולפיכך: אפילו היתה מחיצה של ברזל מפסקת בין העשרה המצטרפין לתפלה, אין זה חשוב הפסק, ומצטרפין.

ולשיטת רבי יהושע בן לוי: אפילו העומדים מן האגף ולחוץ מצטרפין [מאירי].

והשתא מפרשינן מה ששנינו במשנה: מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ:

ומקשינן:

הא גופא קשיא

[המשנה נראית כסותרת עצמה מיניה וביה]:

ברישא

אמרת: מן האגף ולפנים כלפנים

, ויש לך לדקדק:

הא

תוך ה

אגף עצמו כלחוץ

.

והרי

אימא סיפא: מן האגף ולחוץ כלחוץ

, ויש לך לדקדק בהיפוך:

הא

תוך ה

אגף עצמו כלפנים?!

ומשנינן:

לא קשיא, כאן בשערי עזרה

.

כאן בשערי ירושלים

.

בשערי העזרה נתקדש תוך האגף, והרי הוא כלפנים [מלבד שער ניקנור שלא נתקדש תוך האגף, כמבואר בגמרא בסמוך, רש"י], וכפי שדקדקנו מן הסיפא של המשנה.

בשערי ירושלים לא נתקדש אפילו האגף עצמו, והרי הוא כלחוץ, וכפי שדקדקנו מן הרישא של המשנה.

[ראה ביאור אחר בהבנת דברי רש"י שבתירוץ הגמרא, בהערה ].

וכ

דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים

[והרי החלונות ועובי החומה הרי הן כלפנים, על פי רש"י במשנה]?

מפני שמצורעין

המשולחים חוץ לשלש מחנות, ואסורים להכנס לירושלים - יושבים שם ו

מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים;

ואילו היו מתקדשים בקדושת ירושלים, היה אסור להם לישב במקום עובי השערים.

ו

עוד

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדש שער נקנור

[השער המזרחי של העזרה]?

מפני שמצורעין

ביום השמיני שלהם - שעדיין מחוסרי כפורים הם ואסורים להכנס לעזרה -

עומדין שם, ומכניסין בהונות ידם

לתוך העזרה כדי שיתנו עליהם מדם אשם המצורע.

אמר רב: גגין ועליות

של ירושלים לענין קדושת ירושלים לקדשים קלים, ושל עזרה לענין קדושת עזרה לקדשי קדשים -

לא נתקדשו

.

ןפרכינן:

איני, והאמר רב

גופיה

משום רבי חייא

:

חבורות גדולות היו נמנין על פסח אחד, עד שלא היה מגיע לכל אחד אלא

כזיתא פסחא

[כזית מן הפסח];

והלילא פקע איגרא

[ההלל היה מבקע את הגג] כלומר: לקול המולת ההמון - שהיה עומד על הגגין ואומר את ההלל על הפסח שטעון הלל באכילתו - דומה היה כאילו הגגין מתבקעים.