Pessachim 84a — Talmud auf Deutsch

ולא מילה שלא בזמנה הבאה מקל וחומר

.

כלומר: דאי לא ממעט ליה קרא, אתיא בק"ו לדחות: ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, הרי מילה - אף שלא בזמנה - דוחה אותה, ואם יש בהרת במקום המילה יקוצנה; שבת שנדחית מפני עבודה, אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה. ואתיא קרא ומיעטה, דכיון דשלא בזמנה היא ישהנה למחר.

וכיון שכן, אף שריפת קדשים יש לך לדמות למילה שלא בזמנה, ולא לדחות יום טוב אף דקיימא לן בעלמא עשה דוחה לא תעשה, כיון דאפשר להשהותו.

רב אשי אמר

מתרץ: אי אפשר שידחה עשה של שריפת נותר את לא תעשה של מלאכת יום טוב, כיון ד

"שבתון"

האמור

ביום טוב, עשה הוא

לשבות ממלאכה שכן משמעות הכתוב "שבות ממלאכה", ונצטרף עשה זה ללאו האמור על מלאכה ביום טוב.

ואין עשה דוחה

את

לא תעשה ועשה

.

מתניתין:

יש חלקי בשר בגדי, שכאשר הוא קטן ורך, הן רכים וראויים לאכילה. ומשגדל הגדי מתקשים הם, ושוב אינם ראויים לאכילה.

חלקים אלו, גם בהיותם בגדי, אין בהם מצות אכילה ויכול להותירם [ראב"ד, וראה הערה ], הואיל ועתידים הם להקשות ולא יהיו ראויים לאכילה.

והכלל לידע איזה חלק נאכל ואיזה אינו נאכל:

כל הנאכל בשור

הגדול

אחר שנתקשה כל מה שעתיד להקשות בו, [ולמסקנת הגמרא, אפילו אינו נאכל אלא על ידי בישול יתר], הוא בלבד

יאכל בגדי

של הפסח

הרך

[הקטן, שהוא מבן שמונת ימים משנראה להרצאה כמאמר הכתוב: ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד', ועד שנה].

אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הפסח, שאע"פ שעכשיו רך הוא הרי עתיד להקשות בסופו.

ו

יאכלו

ראשי

ה

כנפים

[סחוסין שבראשי הכתפיים, מלאכת שלמה],

והסחוסים

[כלומר: ושאר הסחוסים], כגון: תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, אף שאלו עתידין להקשות [תוספות ד"ה הואיל בפירוש ראשון].

ובגמרא בסמוך יתבאר מדוע נאכלין הן.

גמרא:

רבה רמי

[הקשה] על משנתנו:

ברישא

תנן: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך; ו

הרי משמע: הא

שאינו נאכל לא

יאכל ואין נמנין עליו.

והרי

אימא סיפא: "ראשי כנפים והסחוסים"

נאכלין ונמנין עליהן,

ו

אמאי,

הא הני לא מתאכלי בשור הגדול?!

ומשנינן:

אלא

מי ששנה את הרישא לא שנה את הסיפא, ו

תנאי היא

דפליגי במשנתנו בדין ראשי כנפים והסחוסים;

והכי קתני

במשנתנו:

כל הנאכל בשור הגדול

הרי זה

יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל

בשור הגדול על ידי בישול סתם אף שנאכל הוא על ידי שליקה [בישול יתר], הרי זה

לא

יאכל.

ויש אומרים: אף ראשי כנפים והסחוסים

נאכלין, כי אף שאין נאכלין בשור הגדול על ידי בישול סתם, כיון שנאכלים הם בו על ידי שליקה, הרי אלו נאכלים בגדי הרך אף על ידי צלייה. (\224)

רבא אמר

מפרש:

"מה הן"

קתני

במשנתנו!

והכי קתני: כל הנאכל בשור הגדול

אפילו

בשלקא

[על ידי שליקה], הרי זה

יאכל בגדי הרך בצלי

על ידי צלייה;

ומה הן

הנאכלין בשור הגדול על ידי שליקה:

ראשי כנפים והסחוסים

.

תניא כוותיה דרבא

:

כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן: ראשי כנפים והסחוסים

.

וגידין הרכין

[המשך הברייתא הוא]

נידונין כבשר

הפסח לאכול אותן ולימנות עליהם, [ונחלקו בביאור הסיפא [לדעת רש"י] רבי יוחנן וריש לקיש, באיזה גידין רכין דיברה הברייתא, וכפי שיתבאר].

[השמועה הבאה מתבארת על פי דברי התוספות בד"ה הואיל בתירוצם הראשון]

איתמר

:

גידין

שבגדי הרך

שסופן להקשות

, [והן גידי הצואר, רש"י; ובתוספות חלקו על זה] ונאכלים הם בשור הגדול על ידי שליקה:

רבי יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח

, כלומר: אפילו לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן, יצא ידי אכילת פסח [רש"י חולין עז א].

כי לדעתו, היינו מה שאמרו בברייתא: גידין הרכין עכשיו, אף שסופן להקשות כשיזקין, הרי אלו נידונין כבשר ונמנין עליהן [רש"י; ובתוספות כתבו דאינו ענין לברייתא].

ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח;

ומה שאמרו בברייתא: גידין הרכין נידונין כבשר היינו גידין שלעולם רכין הם. והשתא מפרשינן טעמייהו דרבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר: נמנין עליהן

, משום דסבירא ליה: הואיל ונאכלין הן בשור הגדול על ידי שליקה, והשתא הרי רכין הן,

בתר השתא

שהן רכין וראויים לאכילה

אזלינן

.

ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן

, משום דסבירא ליה:

בתר בסוף

שהן עתידים להקשות ולהיותם אין ראויים לאכילה

אזלינן

.

ואף דבבשר אמרינן: כל שנאכל בשור הגדול על ידי שליקה הרי הוא נאכל בגדי הרך, היינו דוקא בראשי כנפים וסחוסים שיש עליה שם בשר יותר מגידין שאין בהם טעם בשר כל כך, ולפיכך, כל שאין הגידין נאכלין לעולם אין נמנין עליהן.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

מהברייתא דלעיל:

כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן ראשי כנפים והסחוסים

.

והרי יש לך ללמוד:

הני

שהן בשר

אין

, אכן מועיל מה שנאכלים הם בשור הגדול על ידי שליקה,

אבל גידין שסופן להקשות

, אף שנאכלין הן בשור על ידי שליקה,

לא

.

דאם לא כן, היה להברייתא להשמיענו חידוש יותר, שאף בגידין שאינם בשר כל כך, מועיל בהם מה שנאכלים בשור הגדול על ידי שליקה?! [נתבאר כדברי התוספות הנ"ל, וראה לשון רש"י].

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

תנא

בברייתא

הני

ראשי כנפים והסחוסין,

והוא הדין להנך

לגידין שסופן להקשות.

כי הרי

הני מאי טעמא

נמנין עליהן, כיון

דהא מתאכלי בשור הגדול בשלקא

, ואם כן,

הנך

גידין שסופן להקשות

נמי מתאכלי בשור הגדול בשלקא

, והואיל ונאכלים הם בשור הגדול על ידי שליקה וגם עכשיו רכין הן, בתר השתא אזלינן.

וסבירא ליה לרבי יוחנן, שאין להוכיח ממה שלא אמרה הברייתא חידוש גדול יותר בגידין, שהני אין וגידין לא, משום "דאין רבותא כלל מה שאין בהם טעם בשר כל כך, דהא אם היו רכים לעולם לא היה פוסלם, הילכך כיון דמתאכלי בשלקא נמנין עליהם כמו ראשי כנפים והסחוסים", [לשון התוספות].

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבין: כי אזלת לקמיה דרבי אבהו רמי ליה

[לכשתבוא אצל רבי אבהו תקשה לו]:

מי

[וכי]

אמר רבי יוחנן: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן

, הרי שלדעת רבי יוחנן בתר השתא אזלינן?!

והא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן

לענין קבלת טומאת "אוכלין" [רש"י, (\225):

עור הראש של עגל הרך

[כל זמן שהוא יונק] - הנאכל כמות שהוא על ידי מליגה, ששופכים עליו מים רותחים, וסופו להיות כשאר עורות שאינן אוכל ואינן מקבלין טומאת אוכלין -

מהו שיטמא

עכשיו כשראוי הוא לאכילה?

ואמר לו

רבי יוחנן לריש לקיש:

אין מטמא

טומאת אוכלין.

אלמא

שלדעת רבי יוחנן גופיה

בתר בסוף אזלינן?!

לכשבא רבי אבין אצל רבי אבהו והקשה לו קושיא זו,

אמר ליה

רבי אבהו לרבי אבין:

דרמא לך הא

[מי שהקשה לך קושיא זו]

לא חש לקמחיה

[לא שת לבו לראות בקמח שהוא טוחן, אם מן החיטין הוא טוחן או שמא מן הפסולת] כלומר: מרבה דברים שאינם [רש"י סוכה]!

כי

הא הדר ביה רבי יוחנן לגבי דריש לקיש

, כלומר: מתוך אותה תשובה שהשיב רבי יוחנן לריש לקיש והמשך הדו שיח שביניהם, היה לו לאותו מקשה להבין שחזר בו רבי יוחנן ממה שאמר כאן, והודה לריש לקיש שהגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן, כי אמנם כן בתר בסוף אזלינן.

שהרי הקשה לו ריש לקיש לרבי יוחנן - שאמר: עור ראשו של העגל הרך אינו מטמא - מן המשנה בחולין: אלו שעורותיהם כבשרן, עור הראש של עגל הרך.

ו

הרי

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

אל תקניטני

להקשות עלי מאותה משנה, כיון

שבלשון יחיד אני שונה אותה

משנה ולא בלשון "סתם משנה", שאני אומר: אלעזר בן יהודה אמרה [רש"י חולין] שהוא הסובר כן בברייתא [הובאה בגמרא חולין קכב ב].

ואם כן יש לומר, שמתחילה אף רבי יוחנן היה סבור כי מן המשנה הזו ניתן ללמוד שבתר השתא אזלינן, ומכח אותה משנה הוא שהיה אומר רבי יוחנן בתחילה כי הגידין שסופן להקשות נמנין עליהן כיון שבתר השתא אזלינן.

ואם כן: משחזר בו רבי יוחנן, והיה אומר: משנה זו דעת יחיד היא, ממילא חזר בו אף ממה שהיה אומר: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח.

מתניתין:

השובר את העצם בפסח הטהור, הרי זה

לוקה ארבעים

, מפני שעבר על "ועצם לא תשברו בו".

אבל המותיר ב

פסח ה

טהור

וכל שכן בטמא, ועבר על "לא תותירו",

והשובר ב

פסח ה

טמא

או בשאר פסולין, שאילו היה עושה כן בכשר היה עובר על "ועצם לא תשברו בו",

אינו לוקה את הארבעים;

ובגמרא מפרש טעם כולן.

גמרא:

ומפרשינן למתניתין:

בשלמא מותיר בטהור

אינו לוקה אע"פ שעבר על "ולא תותירו ממנו עד בוקר".

משום

דתניא

: כתיב:

לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר

באש תשרופו,

בא הכתוב ליתן עשה

"באש תשרופו"

אחר לא תעשה

"ולא תותירו",

לומר שאין לוקה

, שכן הוא הכלל בכל התורה: לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו,

דברי רבי יהודה

.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה

. "אין טעם זה עיקר דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו" [רש"י מכות ד ב]!

אלא

מפני מה המותיר אינו לוקה,

משום

דהוה ליה

"לא תותירו"

לאו שאין בו מעשה

שהרי ממילא הוא נותר,

ואין לוקין עליו

.

אלא שובר בטמא, מנלן

שאינו לוקה?

ומפרשינן:

דאמר קרא: ועצם לא תשברו

"בו";

ולמדנו:

"בו"

בכשר ולא בפסול

.

תנו רבנן

:

כתיב:

ועצם לא תשברו

"בו";

"בו"

בכשר ולא בפסול

.

רבי אומר

: כתיב:

בבית אחד

"יאכל"

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה

"ועצם לא תשברו בו"

, ודרשינן: ד"יאכל" קאי על "ועצם לא תשברו בו", וכאילו אמר: ועצם הנאכל לא תשברו בו [רא"ם בחומש].

ללמדך:

כל הראוי לאכילה, יש בו משום שבירת עצם, ו

אילו

שאין ראוי לאכילה, אין בו משום שבירת עצם

.

ומפרשינן:

מאי בינייהו

בין תנא קמא שתלה איסור שבירת עצם ב"כשר", לבין רבי שתלאו ב"ראוי לאכילה"?

אמר רבי ירמיה: פסח הבא בטומאה

בהיתר, וכגון שנטמא הציבור [מאירי, לקוטי הלכות],

איכא בינייהו

:

כי

למאן דאמר

: דבעינן פסח

"כשר"

,