Pessachim 83a — Talmud auf Deutsch

רבה מוסיף

על אלו שני התנאים הסוברים: פסול מחמת דבר אחר אינו טעון עיבור צורה -

אף

את

רבי יוסי הגלילי

, שמצאנו לו שהוא סובר: כי פסול בדם שהוא "פסול מחמת דבר אחר", אינו טעון עיבור צורה.

דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר

:

כל הענין כולו

היינו מה שאמרה תורה: וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף -

אינו מדבר

בחטאת חיצונה שמקום זריקת דמה בעזרה, ונכנס דמה לפנים שלא כמצותה [וכפי שפירשו המקרא, החכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי במסכת זבחים],

אלא

הכתוב מדבר:

בפרים הנשרפים

[כגון: פר העלם דבר של ציבור]

ושעירים הנשרפים

[שעיר של יום הכפורים], שהן חטאות פנימיות שמקום זריקת דמן בפנים, ונזרק דמן בפנים כמצותן.

ומה שאמר הכתוב: לא תאכל באש תשרף, אינו בא ללמדנו שיישרפו חטאות הפנימיות, כי הרי כבר אמר זה הכתוב במקומו, שיישרפו חוץ לשלש מחנות.

אלא ללמד על חטאות הפנימיות שנפסלו ביוצא או שנטמאו:

א. לא ישרפנו כדינם חוץ לשלש מחנות, אלא:

לשרוף פסוליהן אבית הבירה

[שהוא פעמים בעזרה פעמים בהר הבית, כמבואר בזבחים קד], כמאמר הכתוב: בקודש וגו' באש תשרף, [וכדלעיל פב ב].

ב.

וליתן לא תעשה על אכילתן

, כמאמר הכתוב: לא תאכל.

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי הגלילי - לדבריך שאין אתה מפרש הכתוב, על חטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים שלא כדין -

חטאת

חיצונה

שנכנס דמה לפני ולפנים

[להיכל]

מנין

לך שהיא פסולה?

אמר להן

רבי יוסי הגלילי לחכמים: הרי אני לומדו ממאמר הכתוב בחטאת דאהרן, שנשרפה:

"הן לא הובא את דמה

[של החטאת שהיתה חיצונה]

אל הקודש"

"פנימה"; מכלל

:

א.

דאי נפיק איהי

[אם היתה יוצאת החטאת עצמה חוץ לעזרה שהיא מחיצתה], ולא היתה "פנימה" [וכפי שנתבאר לעיל פב א].

ב.

אי נמי

[או]

עייל דמה

[היה נכנס דם החטאת לפנים].

בין כך ובין כך

בשריפה;

הרי למדת: חטאת שנכנס דמה לפנים, פסולה היא, ובשריפה.

וכיון שכן מוכח, כי רבי יוסי הגלילי סובר, אף פסול בדם שפסולו מחמת דבר אחר הוא, הרי הוא בשריפה ואינו טעון עיבור צורה, כאותה חטאת שנשרפה בלי עיבור צורה:

ואף שמעיקר הכתוב - שכולי עלמא מודים בפירושו - אין ללמוד על פסול בדם שלא יהא טעון עיבור צורה, כי הרי יש לומר: הוראת שעה היתה [וכדלעיל פב ב, תוספות בהבנת רש"י].

אבל מדברי רבי יוסי הגלילי, שלמד עיקר הפסול מפסוק זה, ולא אמר: הוראת שעה היתה; אף לענין עיבור צורה יאמר כן, שאינה הוראת שעה אלא כך היא ההלכה לדורות [רש"י].

והשתא מפרשת הגמרא, למה לא מנה רבי יוחנן את רבי יוסי הגלילי בין הסוברים: "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה.

ורבי יוחנן

שלא מנה את רבי יוסי הגלילי, כי

סבר

רבי יוחנן: פסול ב

דם ו

פסול ב

בשר חדא מילתא היא

, והן נחשבין "פסולו בגופו".

ורק פסול

בעלים

-

מלתא אחריתי היא;

שהפסול בבשר ודם "פסולו בגופו' הוא; ואילו הפסול בבעלים "פסולו מחמת דבר אחר הוא".

וכיון שכן, אין לך ללמוד מדברי רבי יוסי הגלילי הסובר: פסול דם אינו טעון עיבור צורה; שאף פסול בבעלים אינו טעון עיבור צורה כרבי יוחנן בן ברוקה, ולפיכך לא מנאו עם רבי נחמיה, שבפסול בבעלים [אנינות] אמר: אינו טעון עיבור צורה.

מתניתין:

העצמות והגידין

, שמתחילתם עומדים הם להיות "נותר", בבוקרו של יום ראשון של פסח.

כי העצמות יש בהם מוח הראוי לאכילה, ודין "נותר" יש לו; והואיל ואי אפשר לאוכלו מפני שאסור לשבור עצם בפסח, הרי מתחילתו עומד הוא להיות נותר.

והגידין: יבואר בגמרא באיזה גידין מדובר במשנתנו, ומאיזה טעם עומדים הם להיות נותר.

ו

כן

הנותר

, הבשר שהיה אפשר לאוכלו אלא שנתעצלו באכילתו, ונותר.

אין רשאין לשורפן - כדין "נותר" שאמרה תורה: והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו - ביום טוב, כיון שהוא אסור במלאכה. אלא הם

ישרפו

רק

בששה עשר

, לאחר יום טוב.

ואם

חל ששה עשר להיות בשבת

הרי אלו

ישרפו בשבעה עשר

.

והטעם בכל האמור:

לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב

.

גמרא:

אמר רב מרי בר אבוה, אמר רבי יצחק

:

עצמות הקדשים - שאין בהם מוח, או שהוצא מהן המוח קודם שנעשו נותר שניתותרו, הרי אלו אין טעונין שריפה.

ומשום, שלא אמרה תורה לשרוף אלא את הנותר הראוי לאכילה, דכתיב: "ולא תותירו ממנו עד בוקר [אלא תאכלוהו], והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", הרי שלא ציותה תורה לשרוף, אלא את מה שאסרה תורה להותיר, דהיינו הראוי לאכילה.

אבל

עצמות קדשים ששימשו

"נותר"

, כלומר: שנותר בהן מוח לאחר שנעשה "נותר", ונמצא, ששימשו העצמות את המוח שהוא "נותר", [ואף שעכשיו אין בהם מוח וכבר אינן משמשין נותר]. הרי אלו

מטמאין את הידים

כדין "נותר" עצמו שגזרו חכמים שיטמא את הידים.

והטעם:

הואיל ונעשו

[חכמת מנוח]

בסיס

(\202)

לדבר האסור

. שהרי המוח שהוא "נותר" שמור הוא בתוך העצמות.

נימא מסייע ליה

ממשנתנו:

"העצמות"

והגידים והנותר ישרפו בששה עשר

.

והרי

הני עצמות היכי דמי?

(\\202)

אילימא דלית בהו מוח

, אם כן

למה בשריפה

הם,

נשדינהו

[יזרקם].

אלא פשיטא דאית בהו מוח

הראוי לאכילה, רק שלא היה יכול לאוכלו כיון שאין יכול לשבור עצם בפסח.

וכיון שכן,

אי אמרת בשלמא

"שימוש נותר"

מילתא היא, אמטו להכי

[משום כך]

בעי שריפה

אף העצמות עצמם, שהרי כ"נותר" עצמו הן הואיל ושימשוהו.

אלא אי אמרת "שימוש נותר" לאו מילתא

היא

, ונמצא שהעצם עצמה אינה צריכה שריפה, אלא המוח שבה הוא שחייב בשריפה.

אם כן: למה לו לטרוח באסיפת עצים ולהפסידם על שריפת כל העצם?!

הרי יש לו אפשרות אחרת:

ניתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו

[ישבור את העצמות ויחלץ מתוכם את המוח וישרוף המוח לבדו, ואת העצמות יזרוק]!

ומשום דסבירא ליה להגמרא השתא, שאין בזה משום "ועצם לא תשברו בו", שהרי אמרה תורה "בו" ולא בפסול, ללמדך: לא נאמר איסור זה אלא בפסח כשר, אבל זה שניתותר ונפסל אין בו איסור שבירה.

אלא שמע מינה: "שימוש נותר"

מילתא היא

.

אמרי

בני הישיבה לדחות:

לא! לעולם אימא לך: "שימוש נותר"

לאו מילתא

היא!

ומה שאין שובר את העצמות שניתותרו כדי להוציא מהם את המוח, היינו משום ד

קסבר

התנא של משנתנו: ועצם לא תשברו

"בו"

היינו:

ב

פסח

כשר ואפילו ב

פסח

פסול;

שלא אמרה תורה "בו" למעט פסול, אלא כך הוא דרך לשון המקרא.

ותמהינן עלה: וכי

אפילו ב

פסח

פסול סלקא דעתך

שיהא אסור בו שבירת עצם?!

והא תנן

:

אבל המותיר ב

פסח

טהור

וכל שכן בפסח טמא.

והשובר

עצם

ב

פסח

טמא

שנפסל

אינו סופג את הארבעים?!

ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

במשנתנו, שביארנו שאי אפשר לשוברו אף שניתותר ונפסל - כ

שהיתה לו שעת הכושר

[כשר היה] לאחר זריקה, שלא ניתותר אלא בבוקר.

ואילו

כאן

במשנה שהבאנו, שמבואר, כי מותר לשבור עצם בפסח פסול - כ

שלא היתה לו שעת הכושר

, וכגון שנטמא לפני זריקה.

ומפרשינן:

ומאן

הוא ה

תנא

של משנתנו,

דשני ליה

[המחלק]

בין שהיתה לו שעת הכושר ללא היתה לו שעת הכושר?

רבי יעקב היא

.

כ

דתניא

: כתיב:

ועצם לא תשברו

"בו"

, ללמדך:

"בו"

בכשר, ולא בפסול

.

ונחלקו תנאים בביאור דברי תנא קמא [תוספות]:

רבי יעקב אומר

: אם

היתה לו שעת הכושר, ו

אחר כך

נפסל, יש בו משום שבירת העצם;

ורק אם

לא היתה לו שעת הכושר, אין בו משום שבירת העצם

.

רבי שמעון אומר: אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת העצם

.

מיתיבי

לרבי יצחק דאמר, "שימוש נותר" מילתא היא:

כל עצמות הקדשים

שניתותרו

אין טעונין

העצמות עצמן

שריפה, חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה

כלומר: מפני איסור "ועצם לא תשברו בו", ומפרש לה ואזיל.

והרי

הני עצמות היכי דמי?

אילימא דלית בהו מוח, למה להו שריפה?!

אלא פשיטא, דאית בהו מוח

, ולפיכך: עצמות כל הקדשים שוברן ומחלץ המוח שבהם ושורפו לבדו; אבל עצמות הפסח שאין יכול לשוברם, הרי זה שורף המוח עם העצמות עצמם.

ואי סלקא דעתך: "שימוש נותר"

מילתא היא

וכדרבי יצחק.

אם כן, אפילו

עצמות

שאר ה

קדשים אמאי אין טעונין שריפה

, והרי נעשו בסיס לנותר ששימשוהו?!

אמר

משני

רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן: כגון ש

בשעה שבא לשורפן

מצאן

לעצמות כשהן שבורים ו

חלוצין

[ריקים; שהוצא מהם המוח ואינו לפנינו].

והכי קאמרינן:

עצמות

שאר ה

קדשים

, כיון

דאין בהם

איסור

משום שבירת העצם

, הרי אנו תולין: מסתמא,

קמי דנהוו נותר חלצינהו

לעצמות [לפני שנעשו נותר - רוקנם] ואכל את מוחן, שהרי אסור להותיר את המוח,

ו

אם כן מעולם

לא הוו

"שימוש נותר", ו

לפיכך

לא בעו שריפה

.

אבל

עצמות הפסח

"מפני התקלה", דהיינו

דיש בהן משום שבירת העצם

ואסור לשוברן קודם שניתותרו [תוספות], הרי אנו חוששין:

[

אימור

]

לבתר דנהוו נותר הוא דחלצינהו

[לאחר שנעשו נותר הוא שרוקנם], כי אחר שנעשו נותר מותר לשוברן, [דקסבר האי תנא: מותר לשוברן אחר שניתותרו, כרבי שמעון, רש"י].

ו

אם כן

הוו להו

העצמות עד שרוקנם

"שימוש נותר", ו

לפיכך

בעו

העצמות עצמן

שריפה

.

רב זביד

פליג על רב נחמן בר יצחק הסובר: עצמות פסח שיש עליהן ספק שמא "שימוש נותר" הן, הרי אלו טעונין שריפה; כי לדעתו, אין דין "שימוש נותר" שהוא מדרבנן [מהרש"א] חמור כל כך, כדי להטעינו שריפה בספק.

ולפיכך

אמר

שינויא אחרינא: