Pessachim 6a — Talmud auf Deutsch

היינו דאיצטריך

קרא ד

"לא ימצא"

לרבות חמץ שחייב באחריותו, שהרי בעצם אין הוא נחשב כממונו.

אלא למאן דאמר

"דבר הגורם לממון

כממון דמי", "לא ימצא"

למה לי?

הרי אחריות החמץ עליו, ולכן הוא כממון שלו לכל דיני התורה, ופשיטא שהוא עובר עליו בפסח?

ומשנינן:

איצטריך

את הפסוק של "לא ימצא", כי

סלקא דעתך אמינא,

לא אמר רבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי אלא כאשר הדבר כבר אינו בעין, וכגון, בהמת קרבן שנגנבה מבית הבעלים, שנחשבת כממונו, הואיל והיא גורמת לו בפועל להתחייב ממון. אבל כאן, בפקדון,

הואיל וכי איתיה,

כל זמן שהוא נמצא בעולם ולא נאבד,

הדר בעיניה,

השומר מחזיר אותו לבעלים כמות שהוא, ואין הוא גורם לו עתה שום חיוב ממון,

לאו ברשותיה קאי,

הוא אינו כממונו עד שיעבור עליו ב"בל ימצא".

קמשמע לן

הכתוב של "לא ימצא", שאף על פי כן הוא עובר עליו, מאחר שאילו היה נגנב או נאבד היה מתחייב עליו ממון.

שותפות של נכרי בבהמת ישראל פוטרת לגמרי מחיוב "בכור", שנאמר, "כי לי כל בכור בבני ישראל", ומשמע שרק בישראל נאמר דין בכור, ולא באחרים.

בעו מיניה מרבא: בהמת ארנונא

, דהיינו, מי שיש לו עדר בהמות, שהוא חייב ליתן עשירית ממנו מס למלך גוי, האם היא

חייבת בבכורה,

שצריך לתת לכהן את הבכורות מאותו עדר ולא מתחשבים בחובת המעשר למלך הגוי המוטלת על העדר.

או

דלמא

אין חייבת בבכורה,

כי כל זמן שלא הופרש למלך חלקו, נחשב הדבר כאילו יש לו חלק של שותפות בכל העדר?

ומפרשינן:

כל היכא דמצי

הישראל

מסלק

ליה,

שיכולים לשלם למלך את הארנונא

בזוזי,

בכסף במקום הבהמות,

לא קא מיבעיא לן דחייב

בבכורה. שאין זה נחשב שהמלך שותף בעדר, שהרי הוא יכול שלא לתת לו שום בהמה מהעדר אלא כסף.

כי קא מיבעיא לן, היכא דלא מצי

הישראל

מסלק ליה

למלך

בזוזי

, אלא מחוייב לתת לו בהמות בדוקא,

מאי?

אמר להו

רבא: הואיל ואינו יכול לסלקו בזוזי, נחשב המלך לשותף בעדר, ולכן היא

פטורה

מהבכורה.

ומקשינן:

והתניא

: בהמת ארנונא

חייבת

בבכורה? ומשנינן:

התם,

מדובר באופן

דמצי

הישראל

מסלק ליה

בזוזי, שאז, כאמור, ודאי שאין המלך נחשב כשותף בעדר.

איכא דאמרי: אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואף על גב דמצי מסלק ליה

בזוזי שכל זמן שלא סילקו, הרי הוא נחשב כאילו יש לו שותפות בעדר. אבל

עיסת ארנונא

[שהמלך נוטל חלק ממנה]

חייבת בחלה

.

ואף על גב דלא מצי

הישראל

מסלק ליה

למלך בזוזי.

זאת, למרות שעיסת נכרי פטורה מן החלה, ויכול הישראל לאכול ממנה בלי להפריש חלה. משום שנאמר בחלה "עריסותכם" - דוקא שלכם ולא של נכרי. [וגם בעיסה של שותפות עם נכרי, אם אין בחלק הישראל לבדו כדי שיעור חלה, הרי היא פטורה מחלה. ועיסת ארנונא חייבת בחלה אפילו באופן כזה ].

והוינן בה:

מאי טעמא?

מהו טעם הדבר ששונה הדין בעיסה מבהמה?

ומשנינן: מן התורה שניהם פטורים. אלא

בהמה, אית לה קלא

שיש עליה ארנונא, ואין כל חשש שיבאו לחשוד בו על כך שהוא אינו נוהג קדושה בבכורותיו. הלכך לא גזרו בו חכמים. אבל

עיסה, לית לה קלא

שיש בה ארנונא, ולכן חייבו חכמים להפריש ממנה חלה. משום שהרואה אותו אוכל ממנה בלא הפרשת חלה, אינו יודע שהיא עיסת ארנונא, אלא הוא חושב שהיא שלו לגמרי, ואף על פי כן אינו מפריש ממנה חלה.

והברייתא שנאמר בה "ארנונא חייבת" מדברת גם כן בעיסה שחייבת בחלה, ולא בבהמה.

תנו רבנן: נכרי שנכנס

בפסח

לחצירו של ישראל, ובציקו

[חמצו]

בידו, אין

הישראל

זקוק לבער

. כלומר, אין הישראל חייב להוציא את הנכרי מביתו, שהרי אמרנו "אבל אתה רואה של אחרים".

אבל אם

הפקידו

הנכרי את החמץ

אצלו,

אף על פי שלא קיבל עליו אחריות בפירוש, אלא קיבלו סתם לרשותו, הרי זה כאילו קיבל עליו אחריות על החמץ, ו

זקוק לבער

ו.

ואם

יחד לו

לנכרי את

בית

ו, שאמר לו "הרי ביתי לפניך, הנח את החמץ היכן שתרצה", אין בלשון זה משום קבלת אחריות, אלא הרי זה כאילו אמר לו "הכנס את החמץ לרשותך". ולפיכך

אין

הישראל

זקוק לבער

חמץ זה. משום

שנאמר

"לא ימצא"

.

והוינן בה:

מאי קאמר?

איך לומדים מ"לא ימצא" להתיר באופן זה?

ומשנינן:

אמר רב פפא

: הדרשה של "לא ימצא"

ארישא

של הברייתא

קאי

.

והכי קאמר

: אם

הפקידו

הנכרי את החמץ

אצלו, זקוק לבער

.

שנאמר

"לא ימצא"

שממנו למדנו על חמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אחריות, שחייבים לבערו.

רב אשי אמר: לעולם אסיפא

דברייתא

קאי

.

והכי קאמר: יחד לו בית, אין זקוק לבער, שנאמר

"לא ימצא בבתיכם"

. ומשמע, דוקא חמץ שמצוי בידך לכל צרכיך, דהיינו, שהוא שלו. וגם על ידי קבלת אחריות על הדבר הרי הוא כשלו.

ו

הא,

החמץ הזה שיחד לו לנכרי את ביתו,

לאו דידיה הוא,

אין בו קבלת אחריות מצד הישראל, שהרי

נכרי כי קא מעייל,

כאשר הוא מכניס את החמץ,

לביתא דנפשיה קא מעייל!

לבית שלו עצמו הוא מכניסו. שכאמור הרי זה כאילו אמר לו הישראל, הכנס את חמצך לרשותך שלך. שודאי אין בכך משום קבלת אחריות.

ומקשינן: אם כן, צריך לומר שהנכרי נחשב כבעלים על המקום שיוחד לו, משום שהוא מושכר לו, ולא הישראל. [שהרי אם הישראל נחשב לבעלים על המקום, הרי זה כאילו אמר לנכרי "הכנס את החמץ לרשותי", שכאמור יש בזה משום קבלת אחריות על החמץ].

וקשיא: וכי רצונך

למימרא דשכירות קניא,

ונחשב השוכר כבעלים?

והתנן

במסכת עבודה זרה [כ ב]: אין משכירין בתים לנכרים בארץ ישראל [גזירה אטו מכירה שאסורה מדאורייתא משום "לא תחנם", שדרשו חכמים "לא תתן להם חניה בקרקע"]. אבל בחוץ לארץ מותר להשכיר להם בתים. ו

אף במקום שאמרו

שמותר

להשכיר

להם.

לא לבית דירה אמרו

, שידור בה הנכרי,

מפני ש

הנכרים

מכניסין לתוכו עבודת גילולים

, ועובר הישראל על "לא תביא תועבה אל ביתך". אלא משכירים להם בית רק לצורך העמדת בהמה ועצים.

ואי סלקא דעתך דשכירות קניא

, והשוכר נחשב כבעל הבית, אם כן, מה אכפת לן שהנכרי השוכר יכניס לבית הזה עבודה זרה, הלא

כי קא מעייל

את העבודה זרה,

לביתיה דנפשיה קא מעייל

, ואין הישראל עובר על "לא תביא תועבה אל ביתך", שהרי אין זה ביתו!?

אלא על כרחך ששכירות לא קניא. ואם כן, מה מועיל שהישראל מייחד לנכרי ומשכיר לו מקום בביתו, והרי עדיין הוא נחשב לבית הישראל, והחמץ שמונח שם הוא באחריותו?

ומשנינן: לעולם שכירות לא קניא, ועדיין הבית נחשב כבית המשכיר. ולכן אסור לו לגרום לכך שתוכנס לתוכו עבודה זרה.

ו

שאני הכא,

בחמץ,

דאפקיה רחמנא

לאיסורו

בלשון

"לא ימצא"

, לומר לך, רק חמץ כזה

מי שמצוי בידך

עוברים עליו.

יצא

חמץ

זה, שאינו מצוי בידך.

שהרי אותה הפינה שהחמץ מונח בה, מסורה היא לנכרי. הלכך אין הישראל עובר עליו [עיין בהערה ].

אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב

של פסח -

כופה עליו

את הכלי

. שהרי אינו יכול להוציאו מביתו, משום שהחמץ מוקצה ביום טוב ואסור

בטלטול. ואף על פי כן אינו עובר עליו ב"בל יראה", כיון שכבר ביטלו אתמול, [כמו שאמרו לקמן בעמוד ב שהבודק צריך גם שיבטל את החמץ בלבו], ושוב אינו עובר עליו מן התורה. אלא, כדי שלא ישכח ויאכלנו, הצריכוהו לכפות עליו כלי.

אמר רבא: אם

חמץ

של הקדש הוא,

אפילו כפיית כלי

אינו צריך

.

והוינן בה:

מאי טעמא

לא חיישינן ביה שמא ישכח ויאכלנו, כבכל חמץ? ומשנינן: כיון שבין כך

מיבדל בדילי

אינשי

מיניה

כל ימות השנה, משום שיש עליו איסור מעילה, לכן אין חשש שיבא לאכלו בפסח.

ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי

הנמצא בבית ישראל כפקדון [שלא קיבל עליו אחריות, ומותר להשהותו ], הרי הוא

עושה לו

בערב פסח

מחיצה

של

עשרה

טפחים סביבו,

משום היכר

כדי שלא ישכח ויבא לאוכלו. ואין די בכפיית כלי עליו לכל הפסח, שמא יטול את הכלי כשיצטרך לו. ורק לעיל שמצא חמץ ביום טוב עצמו, די בכפיית כלי, כיון שאין לו אפשרות לעשות מחיצה ביום טוב. וגם הכלי אינו רק עד מוצאי יום טוב, ואז הוא מבערו.

ואם של הקדש הוא, אינו צריך

לעשות מחיצה של עשרה טפחים.

מאי טעמא?

כי

מיבדל בדילי אינשי מיניה

, ולא יבאו לאוכלו.

ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש

[פורש] מן היבשה לים,

והיוצא בשיירא

למקום רחוק - אם יצא

קודם שלשים יום

שלפני הפסח,

אין

הוא

זקוק לבער

את החמץ שבבית קודם יציאתו.

אבל אם יצא לדרכו ב

תוך שלשים יום

שלפני הפסח, הרי הוא

זקוק לבער

. כיון ששואלין בהלכות פסח שלשים יום קודם הפסח, מאז חל עליו חיוב להזהר בצרכי הפסח, ואין הוא רשאי לעזוב את ביתו עד שיבער ממנו החמץ.

אמר אביי: הא דאמרת

ש

תוך שלשים יום זקוק לבער, לא אמרן

הכי

אלא

כ

שדעתו לחזור

לביתו בימי הפסח, שנמצא עובר עליו ב"בל יראה".

אבל

אם

אין דעתו לחזור

בימי הפסח,

אין

הוא

זקוק לבער

את החמץ אפילו תוך שלשים יום.

אמר ליה רבא: ו

הרי

אי דעתו לחזור

בימי הפסח, מדוע דוקא ביוצא תוך שלשים זקוק לבער? הלא

אפילו

ביוצא

מראש השנה, נמי

זקוק לבער. שהרי כשישוב לביתו בפסח וימצא בו חמץ, יעבור עליו מיד כשיראהו ב"בל יראה". ואז כבר לא יוכל לבטל אותו, שהרי אי אפשר לבטל את החמץ לאחר זמן איסורו משום שהוא אסור בהנאה ונחשב כאינו שלו. כמבואר להלן [בעמוד ב].

אלא, אמר רבא: הא דאמרת

ש

קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרו

הכי

אלא

כ

שאין דעתו לחזור

בימי הפסח.

אבל

אם

דעתו לחזור

בפסח,

אפילו

אם הוא יוצא

מראש השנה

, נמי

זקוק לבער

את החמץ. כדי שלא יעבור עליו כשישוב לביתו ויראנו.

ואזדא רבא לטעמיה

.

דאמר רבא: העושה

מ

ביתו אוצר

של תבואה, ותחת התבואה נמצא חמץ - אם עשאו אוצר

קודם שלשים יום

שלפני הפסח,

אין

הוא

זקוק לבער

את החמץ בטרם יעשה עליו את האוצר. לפי שקודם שלשים יום עדיין לא חלה עליו חובת הביעור. וכשמגיע זמן החיוב הרי הוא נחשב כמבוער, כדין חמץ שנפלה עליו מפולת שמבואר במשנה לקמן [לא ב] שהוא נחשב כמבוער מן העולם.

אבל אם עשאו אוצר ב

תוך שלשים יום

שלפני הפסח, הרי הוא

זקוק לבער

את החמץ ממנו קודם עשיית האוצר. ואף שבין כך סופו להיות מבוער על ידי האוצר, מכל מקום אין זה ביעור לכתחילה. וכיון שהוא תוך שלשים יום, שכבר חלה חובת הביעור, צריך שיעשה ביעור של לכתחילה.

וקודם שלשים

יום

נמי לא אמרן

שאין זקוק לבער,

אלא

כ

שאין דעתו לפנותו

את האוצר מן התבואה בימי הפסח.

אבל

אם

דעתו לפנותו

בפסח,

אפילו

אם עשאו אוצר

קודם שלשים יום

שלפני הפסח,

נמי זקוק לבער.

שהרי מיד כשיפנה את האוצר, שוב לא יהיה החמץ כמבוער, ויעבור עליו.

והיינו כמו שאמר רבא לעיל במפרש ויוצא בשיירה, שאם דעתו לחזור בימי הפסח, הרי הוא חייב לבער את החמץ אפילו קודם שלשים יום, כדי שלא יעבור עליו בפסח כשישוב לביתו.

והוינן בה:

הני שלשים יום, מאי עבידתייהו?

מדוע דוקא מזמן זה חלה חובת ביעור חמץ?

ומשנינן: הטעם לכך, משום שמאז שואלין בהלכות הפסח.

כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח, שלשים יום

.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות

קודם הפסח שואלין ודורשין בהלכותיו.

והוינן בה:

מאי טעמא דתנא קמא

שהזמן לשאול ולדרוש בהלכות הפסח הוא משלשים יום קודם הפסח?