Pessachim 56b — Talmud auf Deutsch

והוינן בה:

מאן שמעת ליה דאמר

שכל ששת הדברים היו שלא ברצון חכמים, אלא שבג'

מיחו

בידם

וב

ג'

לא מיחו?

הלא

רבי יהודה

הוא דאמר כן.

וההיא מתניתין אזלא כוותיה,

וקתני

בה

"קוצרין ברצון חכמים"

. ואיך מנה רבי יהודה בברייתא אף "קוצרין" בתוך ששת הדברים שנעשו שלא ברצון חכמים?

ומשנינן:

וליטעמיך

, הרי אף אם תאמר דהא דקתני בדברי רבי יהודה "אלו ואלו שלא ברצון חכמים" שיבוש הוא, הא נמי קשיא:

איך קאמר רבי יהודה דעל שלשה לא מיחו?

הא

הני ארבעה הוי

. א. מרכיבין דקלים כל היום. ב. כורכין את שמע. ג. קוצרין לפני העומר. ד. גודשין לפני העומר.

אלא

בהכרח,

סמי

[מחק]

מיכן

"קצירה"

, ולא תגרסנה. ואינה מכלל ששת הדברים האמורים לפי שברצון חכמים היא.

שנינו לעיל

ו

היו

מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה

.

ומפרשינן: עשו כן, משום ש

אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות

. שבזמן שהוקדשו העצים, לא היה בהם אלא את הגזע בלבד, בלא הגמזיות.

לפיכך,

אנו נתיר

את ה

גמזיות של הקדש של

עצי ה

חרוב ושל

עצי ה

שקמה

, שהרי הגמזיות לא היו בכלל ההקדש.

ובגידולין הבאים לאחר מכאן

[לאחר ההקדשה]

עסקינן. וסברי לה

אנשי יריחו,

כמאן דאמר

"אין מעילה בגידולין

של הקדש", לפי שאין הגידולים נעשים ממון הקדש. [רשב"ם, בבא בתרא עט א].

ורבנן

, שמיחו בהם

סברי, נהי דמעילה ליכא

בגידולין, אבל

איסורא

ליהנות מהם

מיהא איכא.

שנינו לעיל:

ו

היו

פורצין פרצות

בגנותיהן ובפרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים, בשני בצורת!

אמר עולא, אמר רבי שמעון בן לקיש

: ה

מחלוקת

שבין חכמים לאנשי יריחו היתה

ב

נשר

של מכבדות

התמרים. שכפות התמרים שבראש הדקל כפופות זו אצל זו, ונוצר מהן כעין כלי. והתמרים הנושרים נופלים לתוכן.

דרבנן סברי,

כיון שהם גבוהים, וצריך לעלות על הדקל כדי ליטלם, הרי הם אסורים בשבת ויום טוב. ד

גזרינן שמא יעלה

בדקל

ו

אז

יתלוש

ממנו פירות מחוברים, ויעבור על מלאכת קוצר, שהיא מלאכה מן התורה.

ואנשי יריחו סברי, לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש.

אבל ב

נשר

של בין הכיפין

[בתחתיתו של הדקל],

לדברי הכל

הוא

מותר

בשבת ויום טוב.

שהרי אינו צריך לעלות על האילן כדי ליטלם. ובמקום שהם מצויים, אין פירות מחוברים. ולא חיישינן בהו שמא יעלה ויתלוש.

אמר ליה רבה

: אף שלא שייכת בהם גזירה זו, מכל מקום הם אסורים. ד

הא מוקצות נינהו!

שהרי בערב שבת בין השמשות עדיין היו מחוברים, והיו מוקצים מחמת איסור תלישה שבהם. ומיגו דאיתקצאי בין השמשות, איתקצאי לכל השבת.

וכי תימא

, אין הפירות הנושרים בשבת מוקצים מערב שבת בין השמשות,

הואיל דחזי ל

אכילת

עורבין

אף כשהיו מחוברים.

הא ליכא למימר הכי.

דהשתא,

דבר אשר הוא

"מוכן לאדם"

-

לא הוי מוכן לכלבים

.

שאי המוכנות שלו לכלבים אוסרת אותו מדין מוקצה של "הכנה".

כדתנן: רבי יהודה אומר

: בהמה שבחייה היא נחשבת "מוכנה" לאכילת אדם, שלכך היא מיועדת, ולא לאכילת כלבים, שנתנבלה.

אם לא היתה נבילה

כבר

מערב שבת

-

אסורה

להאכילה לכלבים בשבת

לפי שאינה מן המוכן!

כי מאחר ולא הוכנה מבין השמשות לכלבים, אלא היתה עומדת לאדם, מוקצה היא לגבי כלבים.

הרי שאפילו דבר שהיה מוכן לאדם, מוקצה הוא עקב אי מוכנתו לכלבים.

ואם כן, וכי ניתן לומר שדבר ה

מוכן לעורבים

-

הוי

כ

מוכן

אף

לגבי אדם?!

אמר ליה

עולא:

אין

.

אכן, דבר שהוא

"מוכן לאדם"

לא הוי

"מוכן לכלבים"

, משום

דכל מידי דחזי לאיניש, לא מקצה

מייעד

ליה מדעתיה

לצורך כלבים, אלא רק לצורך עצמו הוא מקצה מייעד אותו.

אבל

מוכן לעורבים הוי מוכן

אף

לאדם.

משום ד

כל מידי דחזי לאיניש

-

דעתיה עלויה!

ולכן, אף על גב שמערב שבת היה ראוי רק לעורבים, מכל מקום, דעתו היא שאם לבסוף יהיה ראוי הדבר אף לו, יאכלנו הוא.

ושפיר חשיב בכך אף מוכן לאדם.

כי אתא רבין, אמר

בשם

רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת

חכמים ואנשי יריחו היתה

ב

נשר

של בין הכיפין.

דרבנן סברי

, אסור הוא משום מוקצה. משום ד

מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם.

ואנשי יריחו סברי, מוכן לעורבין, הוי מוכן

אף

לאדם

, ואינו מוקצה.

אבל ב

נשר

של

ה

מכבדות, לדברי הכל

הוא

אסור

. משום ד

גזרינן שמא יעלה ויתלוש.

שנינו במתניתין:

ו

היו

נותנין פיאה לירק!

והוינן בה:

ו

כי

לית להו לאנשי יריחו הא דתנן: כלל אמרו בפיאה. כל

דבר

שהוא אוכל

[דבר הראוי לאכילה],

ו

אינו מופקר אלא

נשמר

על ידי בעליו,

וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת

[שכל פירותיו נלקטים בזמן אחד],

ו

הבעלים

מכניסו לקיום

הרי הוא

חייב בפיאה!

ומפרשינן:

כל שהוא אוכל

-

פרט לספיחי סטיס וקוצה

, שהם קשים לאכילה. ולפיכך הם פטורים מן הפיאה.

ונשמר

-

פרט להפקר

שפטור מן הפיאה.

וגידולו מן הארץ

-

פרט לכמהין ופטריות!

שאין להם שורש בארץ, וגידוליהם מן האויר ולא מן הקרקע.

ולקיטתן כאחת

-

פרט לתאנים

, שאינן נלקטות בפעם אחת, אלא אחת אחת. כל תאנה בגמר בישולה.

ומכניסו לקיום

-

פרט לירק

שאינו מתקיים לאורך זמן, אלא מתעפש מיד. ואין אוגרים אותו לקיימו לזמן מרובה.

הרי תנן להדיא, דהירק פטור מן הפיאה. ומה סברו אנשי יריחו שנתנו ממנו פיאה?

אמר רב יהודה אמר רב: הכא

במעשה אנשי יריחו -

בראשי

[עלי]

לפתות עסקינן.

שהם בפני עצמם אינם מתקיימים. אבל אמהות הלפת מתקיימות זמן מרובה. וכשמכניסים את העלים יחד עם האמהות, הרי הם מתקיימים.

ו

בדבר ש

מכניסו לקיום על ידי דבר אחר, קמיפלגי.

מר

[אנשי יריחו]

סבר, מכניסו לקיום על ידי דבר אחר, שמיה קיום

. ואף ראשי הלפתות מתקיימים על ידי האמהות. ולכך נתנו מהם פיאה.

ומר

[חכמים]

סבר

, הכנסה לקיום על ידי דבר אחר,

לא שמיה קיום

. ולכך פטרו את ראשי הלפתות מפיאה.

תנו רבנ

ן:

בראשונה היו נותנין פיאה ללפת

[לעלי הלפת]

ולכרוב.

רבי יוסי אומר: אף לקפלוט

היו נותנין פיאה.

ותניא אידך

: בראשונה

היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט.

רבי שמעון אומר: אף לכרוב

היו נותנים.