Pessachim 4b — Talmud auf Deutsch

לאו,

האם אין הטעם,

משום דחזקתו

של הבית שהוא

בדוק

.

דקסבר

התנא של הברייתא,

הכל

"חברים"

[בחזקת נאמנים]

הם אצל בדיקת חמץ

. ואפילו עם הארץ מוחזק כחבר לענין בדיקת חמץ, שאינו חשוד שלא יבדוק את החמץ. ובדבר שאדם מוחזק בו כחבר, חזקה שהוא קיים את המצוה בזמנה. ולכן כל בית הוא בחזקת בדוק בערב פסח. וזה הטעם שאנו מאמינים לנשים ועבדים וקטנים שמעידים על בית שהוא בדוק, שהרי גם בלי עדותם, הבית מצד עצמו בחזקת בדוק. כ

דתניא,

שהחבר מוחזק לקיים את המצוה בזמנה:

חבר

[הנאמן על המעשרות]

שמת, והניח מגורה

[גורן]

מליאה פירות

-

אפילו הן בני יומן

שרק היום נגמרה מלאכתם ונתחייבו במעשר,

הרי הן בחזקת מתוקנים

[מעושרים], שחזקה על החבר שודאי לא הוציא מתחת ידו את הפירות עד שגמר את כל המצוה, והפריש תרומות ומעשרות כדין.

ואם כן, נפשטה האיבעיא, שהמשכיר בית לחבירו בארבעה עשר בבקר, והוא אינו נמצא לפנינו לשואלו אם בדק את הבית או לא. אין השוכר צריך לבודקו, משום שהבית הוא בחזקת בדוק.

ומקשינן על הראיה:

וממאי,

מנין לך לומר כי הטעם שהכל נאמנים על בדיקת חמץ הוא משום שכל אחד מישראל דינו כחבר לענין בדיקת חמץ, וממילא כל בית הוא בחזקת בדוק?

דילמא,

שמא יש לומר כי לעולם עמי הארץ אינם חברים על כך, והבית מצד עצמו אינו בחזקת בדוק. אך

שאני הכא, משום דקאמרי הני,

שהנשים ועבדים וקטנים מעידים שהם ראו שבעל הבית בדק את הבית, ורק על סמך זה אנו מחזיקים את הבית לבדוק?

ומשנינן:

אטו

וכי

אמירה דהני, מידי מששא אית ביה,

האם יש בה ממש? והרי אין שום ממש בדבריהם של אלו, מאחר שהם פסולים לעדות. אלא ודאי, הטעם הוא רק בגלל שהבית בחזקת בדוק.

ושוב מקשינן:

אלא מאי

תאמר הטעם, משום

דחזקתו

של הבית שהוא

בדוק

.

אם כן,

האי

דקתני

"הכל נאמנים

על ביעור חמץ", קשיא. שהרי לדבריך אין הדבר תלוי כלל בנאמנותם, אלא רק בחזקת הבית. ו

"כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר"

מיבעי ליה

למימר?

ומקשינן על המקשה שרוצה לסתור את הראיה מהברייתא שהבית חזקתו בדוק:

אלא מאי

אתה רוצה לומר, שכל הטעם הוא

משום אמירה דהני.

אבל,

הא לא אמרי הני,

אם הם לא היו אומרים שהם ראו שהוא בדק,

לא

מחזקינן את הבית לבדוק. אם כן,

תפשוט מיניה

מהברייתא הזאת איפכא,

דאין

הבית בארבעה עשר

חזקתו בדוק

. ולכן השוכר בית מחבירו בארבעה עשר, עליו לבודקו.

ומסקינן:

לא

תפשוט מכאן לשום צד. כי

לעולם אימא לך

שכל בית מן הסתם

חזקתו

בדוק

.

והכא במאי עסקינן, דמוחזק לן

בבעל הבית הזה

דלא בדק

. וכגון, שראינו אותו שהיה טרוד בענין אחר בכל זמן בדיקת חמץ, או שיצא לדרך בי"ג מבעוד יום

וקאמרי הני

נשים ועבדים וקטנים שאנו

בדקיניה

.

מהו דתימא, לא ליהימנינהו רבנן

על כך, שהרי הם פסולים לעדות.

קא משמע לן, כיון דבדיקת חמץ

כל חיובה

מדרבנן הוא, ד

הרי

מדאורייתא, בביטול

החמץ

בעלמא סגי

ליה,

שהרי לא נאמר "תבערו" אלא "תשביתו", והשבתה היא בלב, לפיכך

הימנוהו רבנן,

האמינו חכמים את הנשים והעבדים והקטנים

ב

בדיקת חמץ, שהיא רק מ

דרבנן

. כי היות ורבנן הם שחייבו את

הבדיקה, הרי בכחם גם להתיר לסמוך על דבריהם של אלו ביחס לחיוב זה.

איבעיא להו: המשכיר בית לחבירו

בערב פסח,

בחזקת

שהוא

בדוק

.

ו

בסוף

מצאו ש

הוא

אינו בדוק

-

מהו?

מי הוי כמקח

טעות,

ויכול השוכר לחזור בו מהשכירות ולומר, לא על דעת כן שכרתיו שאצטרך לטרוח ולבודקו.

או

שהוא

לא

יכול לחזור בו?

תא שמע

מהא

דאמר אביי: לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו,

במקום שאנשים לא נוהגים לשכור אדם שיבדוק עבורם את החמץ, אלא כל אחד בודק בעצמו את ביתו, דפשיטא שהשוכר אינו יכול לטעון שהוא מקח טעות, שאילו היה יודע שהבית אינו בדוק לא היה שוכרו.

ד

הרי

ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה

, ובודאי שאף אם היה יודע שהוא אינו בדוק, לא היה נמנע בשל כך מלשוכרו.

אלא, אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו,

במקום שכל בני העיר נוהגים שלא לבדוק את החמץ לבד, אלא לשכור מי שיעשה זאת עבורם, ונמצא שנגרם לשוכר הפסד ממון על ידי כך שהבית אינו בדוק, והוא נאלץ לשכור אדם שיבדוק עבורו. בכל זאת, אין השוכר יכול לטעון שהוא מקח טעות, משום

דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה

אפילו

בממוניה

, ובודאי שהיה מסכים לשכור את הבית, גם אם היה יודע שהוא צריך להוציא כסף עבור הבדיקה. ולא זו הסיבה שהוא רוצה לחזור בו עתה מהשכירות, אלא בגלל שהוא מצא בית אחר יותר נאה.

תנן התם

[לקמן יא ב]:

רבי מאיר אומר: אוכלין

את החמץ בערב פסח

כל חמש

שעות הראשונות מהיום,

ושורפין

אותו

בתחילת

השעה ה

שש

ית. ולא ימתין עד תחילת השעה השביעית, שאז הוא אסור מן התורה, לפי שגזרו חכמים ואסרו את החמץ בשעה הששית, שמא אנשים יטעו בשעה אחת ויחשבו על השעה השביעית שהיא ששית.

רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע

שעות,

ותולין כל חמש

, בשעה החמישית אין אוכלין חמץ, לפי שאדם טועה אף בשתי שעות, והוא עלול לחשוב על השעה השביעית שהיא חמישית. אך עדיין אין צריך לשורפו, אלא הוא מותר בהנאה, כגון, להאכילו לבהמתו.

ושורפין

רק

בתחלת שש.

שמאז הוא אסור אפילו בהנאה מדרבנן.

דכולי עלמא מיהא

מודים ש

חמץ, משש שעות ולמעלה אסור

מן התורה. שאם לא היה אסור עד הלילה, לא היו גוזרים חכמים לאוסרו לפני כן, שהרי בין יום ללילה אנשים אינם טועים.

והוינן בה:

מנלן

שחמץ אסור מן התורה בערב פסח לאחר חצות היום?

אמר אביי: תרי קראי כתיבי

בחמץ -

כתיב

[שמות יב יט]

"שבעת ימים שאור

לא ימצא בבתיכם"

, ומשמע שאפילו שעה אחת בתוך שבעת הימים לא ימצא חמץ.

וכתיב

[שם טו]

"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"

. ומשמע שביום הראשון עצמו משביתים את החמץ.

הא כיצד

מתיישבים שני הכתובים הללו שסותרים זה את זה? שהרי אם הוא משבית את החמץ ביום הראשון עצמו, נמצא שהוא משהה את החמץ זמן מה עד שיבערו, ואין מתקיים "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"? אלא בהכרח, "ביום הראשון" הוא היום שקודם לשבעת ימי הפסח. שבא הכתוב

לרבות

את יום

ארבעה עשר לביעור,

שחייבים לבער את החמץ כבר מערב פסח. [ולקמן תבאר הגמרא, מנלן שחייבים רק משש שעות ולמעלה]. ובכך נתקיימו שני הכתובים, שאכן כל שבעת הימים לא ימצא שאור בבתיכם, ואפילו לא שעה אחת ממנו.

ומקשינן:

ואימא,

לעולם "ביום הראשון" הוא היום הראשון משבעת הימים, ובא הכתוב

לרבות לילי חמשה עשר לביעור,

שצריך לבער את החמץ כבר בליל חמשה עשר ולא ימתין עד למחרת בבקר.

דסלקא דעתך אמינא

, אם היה נאמר רק "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם",

"ימים"

כתיב,

ומשמע

"ימים", אין

, אבל

לילות, לא

מוזהרים על כך. לכן

קא משמע לן

קרא ד"ביום הראשון", שמיד בכניסת היום הראשון תשביתו את החמץ, ו

אפילו לילות!

ומשנינן:

ההוא, לא איצטריכא ליה

קרא ד"ביום הראשון", כי גם בלעדיו אנו יודעים שליל חמשה עשר נכלל אף הוא ב"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם".