Pessachim 46a — Talmud auf Deutsch

א.

וכן

הוא

לענין צירוף טומאה בפסח

.

דקיימא לן, אין אוכלין מטמאים אוכלים אחרים אלא אם כן יש בהם שיעור כביצה.

ואותו בצק שבסידקי עריבה, אם היה זה בפסח, ויש בו כזית, הרי הוא מצטרף עם אוכלין אחרים לשיעור ביצה כדי לטמאות אוכלים אחרים.

ואם אין בו כזית אין הוא מצטרף.

אבל

בשאר ימות השנה

, לא בשיעור של כזית תליא מילתא. אלא

איכא פלוגתא

[חילוק] בין אם הוא מקפיד על הבצק שלא להשאירו בסדקי העריבה, אלא רוצה ליטלו משם, ובין אם אינו מקפיד ליטלו משם, ולא אכפת לו שיבטל הבצק לעריבה.

ולא שנא בין יש בו כזית, או לא.

ו

היכי דמי?

כגון דאיכא

לפנינו

פחות מכביצה

של

אוכלין

אחרים.

ונגעו

אותם אוכלים

בהאי בצק

שדבוק בסידקי העריבה, ונצטרפו יחד עמו לשיעור כביצה. ונגעה בהם טומאה בעודם מחוברים זה לזה, ונטמאו, ואחר כך נגעו באוכלים אחרים.

בפסח

אם יש בבצק זה כזית, הרי למרות שאין בעליו מקפיד ליטלו משם, אין הוא בטל לכלי, משום

דאיסורו

בכזית מחמת חמץ בפסח עושהו לדבר

חשוב

בפני עצמו, שאינו מתבטל לכלי, על אף שאין הבעלים מקפידו ליטלו משם.

וכמו שמצינו ברישא, שכזית חמץ בסדקי עריבה הוא חשוב לענין איסור חמץ בפסח, שאין בצק בשיעור כזית מתבטל לגבי העריבה.

הלכך, הוא

מצטרף

עם האוכלין שנתחברו עמו לשיעור כביצה, כדי לטמאות אוכלים אחרים.

אך אם אין בו כזית, שאין בו חשיבות של איסור חמץ בכזית, ואינו מקפיד ליטלו משם - אינו חשוב להצטרף לטמא טומאת אוכלין, היות והוא מתבטל אל הכלי.

אבל

בשאר ימות השנה

, שלא בשיעורא תליא מילתא, כיון שאין כאן איסור חמץ שיחשיבנו.

אלא

דבקפידא תליא מילתא

הרי דוקא

אם מקפיד עליו

ובדעתו ליטלנו משם, והוא חשוב אוכל הואיל וסופו ליטלו משם, הרי הוא

מצטרף

עם אוכלין אחרים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים.

אבל

אם

הוא

רוצה בקיומו

בתוך סדקי העריבה -

הרי הוא כעריבה

. ובטל ממנו תורת אוכל. ואינו מצטרף לאוכלין אחרים להשלימם לשיעור כביצה, על אף כשיש בו כזית.

מתקיף לה רבא

לאביי: וכי

מי קתני

במתניתין "אם מקפיד עליו

מצטרף"!?

והא

"אם מקפיד עליו

חוצץ"

קתני

.

אלא, אמר רבא

: לעולם בחציצת טבילה איירי.

והכי קאמר:

וכן להעלות טהרה לעריבה

.

שאם יש בבצק שבסידקי העריבה כזית, הרי הוא חוצץ.

ו

היכי דמי?

כגון דאיטמי הך עריבה, ובעי לאטבולי.

בפסח

כיון

ד

בגלל

איסורו

הוא

חשוב

, שהרי על כרחו צריך ליטלו משם, הרי על אף שאינו מקפיד עליו ליטלו משם, הוא

חוצץ

בטבילה, היות והוא אינו נחשב כחלק מהכלי.

אבל אם אין בו כזית, כיון שאין צריך ליטלו משם, וגם אינו מקפיד בו, אינו חוצץ.

אבל

בשאר ימות השנה

, לאו בשיעור כזית תליא. אלא

בקפידא תליא מילתא.

אי מקפיד עליו

ובדעתו ליטלו משם, הרי הוא

חוצץ.

ואם

הוא

רוצה בקיומו

ובדעתו להשאירו בקביעות בסדקי העריבה,

הרי הוא כעריבה

, ואינו חוצץ.

מתקיף לה רב פפא

לרבא: וכי

מי קתני

"וכן לענין טהרה"?

הא

"וכן

לענין טומאה"

, קתני!

אלא, אמר רב פפא

: הכי קאמר:

וכן לענין להוריד טומאה לעריבה

, וקא מפרש ואזיל.

היכי דמי?

כגון דנגע שרץ בהאי בצק

, ולא נגע בעריבה עצמה.

כל זמן שהבצק חשוב כדבר בפני עצמו, אין השרץ נחשב כנוגע בעריבה עצמה, ואין היא נטמאת מחמתו.

לפיכך,

בפסח

אם יש בו כזית,

ד

מחמת

איסורו

הוא

חשוב

כדבר העומד להנטל מהעריבה, אין הוא בטל לעריבה אף כשאינו מקפיד עליו. ולכן הוא

חוצץ

מפני טומאת השרץ,

ולא נחתא לה

לעריבה

טומאה

.

ואם אין בו כזית, כיון שאינו צריך ליטלו משם, וגם אינו מקפיד עליו, הרי הוא בטל לעריבה, ואינו חוצץ בינה לבין השרץ. וכיון שנגע בו השרץ, חשיב כאילו נגע בגוף העריבה, ומטמאה.

אבל

בשאר ימות השנה,

שלא בשיעורא תליא מילתא, אלא

דבקפידא תליא מילתא

. הרי אף כשיש בו כזית, דוקא

אם מקפיד עליו

הוא

חוצץ

בין השרץ לעריבה מפני טומאת השרץ.

אבל

אם

הוא

רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה

. ואם נגע בו השרץ, הרי זה כאילו נגע בעריבה.

מתניתין:

סתם בצק, נתנו בו חכמים סימנים של שלבי ההחמצה, לידע אם החמיץ או לא. כגון שהכסיפו פניו, או שנוצרו בו סדקים כגודל קרני חגבים, או שנתערבו סדקיו זה בזה, כמפורט במשנה לקמן.

אלא, שלעתים אי אפשר לעמוד על טיבו של הבצק, ולהכיר אם הופיעו בו סימנים אלו או לא. ואז הוא קרוי "בצק החרש", לפי שמשונה הוא כאדם חרש, שיש לו אזנים אבל אין ניכר בו אם הוא שומע או לא.

בצק החרש

כיצד יודעים בו אם החמיץ או לא?

אם יש

בצק אחר

כיוצא בו

, שנילוש עמו בעת ובעונה אחת - דנים אותו לפי החמץ האחר. שאם ניכר האחר על פי סימניו

שהחמיץ, הרי

אף בצק חרש

זה אסור

. שהרי נילושו באותו הזמן. וכיון שהחמיץ השני, סימן הוא שכבר עבר עליהם הזמן שיש בו כדי להחמיץ.

גמרא:

והוינן בה:

אם אין שם

חמץ אחר

כיוצא בו

-

מהו?

כיצד נדע אם החמיץ אם לאו?

אמר רבי אבהו, אמר רבי שמעון בן לקיש

: אם עבר עליו משך זמן שיש בו

כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא,

בידוע שהחמיץ. והוא שיעור מהלך

מיל

.

והוינן בה:

ונימא

רבי אבהו "כדי מהלך

מיל"?

ומשנינן: בכך שנקט רבי אבהו האי לישנא,

קא משמע לן דשיעורא דמיל

הוא

כ

מרחק ש

ממגדל נוניא ועד לטבריא.

אמר רבי אבהו, אמר רבי שמעון בן לקיש: לגבל

[פועל הלש עיסות], ארבעה מיל!

והיינו, שאם שכר אדם את חבירו שיגבל לו את עיסתו בשכר, ונתן בידו כלים טמאים לגבל בהם את העיסה - מחויב הגבל לטרוח וללכת עד ארבעה מיל כדי לטובלם במקוה, כדי ללוש את העיסה בטהרה.

וכן לתפלה

אם מהלך אדם בדרך והגיע העת ללון, ויש לפניו בית הכנסת בריחוק ארבע מילין - הרי הוא חייב ללכת ארבעה מילין נוספים לפניו כדי להתפלל עם הציבור. וילון שם.

ו

כן

לנטילת ידים

לאכילה - אם יש לפניו מים בתוך מרחק

ארבעה מילין,

יש לו לטרוח ולילך עד שם, כדי ליטול את ידיו.

אמר רב נחמן בר יצחק: אייבו אמרה

להא שמעתא. ולא שלשה דברים בלבד אמר, אלא

וארבעה דברים אמר בה

[בהליכת ד' מילין].

וחדא מינייהו

[הדבר הנוסף על השלושה האמורים]

הוא

"עבוד

העור".

העור הרגיל של נבילה הוא עור קשה ואינו נחשב בשר, ולכן הוא אינו מטמא כבשר הנבילה. אבל יש עורות רכים שדרכם להיאכל כבשר, ואותם עורות מטמאים טומאת נבילה כבשר עצמו.

ותנן: וכולן

[כל העורות הרכים המטמאים כבשר], אם אירע

שעיבדן

כדרך עיבוד העורות,

או ש

שטח את עורותיהם ו

הילך בהן

עד שדרס עליהם

כדי

שיעור

עבודה

[עיבוד, שהדריסה היא תחילת העיבוד] - בטל מהם תורת בשר.

והרי הם

טהורין

מלטמא טומאת נבילה.

חוץ מעור האדם

, שאף לאחר שעיבדו, דינו כבשר. ועדיין הוא מטמא טומאת מת.

ו

הוינן בה:

כמה

הוא שיעור הילוך שיש בו

כדי עבודה?

אמר אייבו, אמר רבי ינאי: כדי הילוך ארבעה מילין

.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא

: הא דמטרחינן ליה לילך ד' מילין לתפילה ולנטילת ידים,

לא שנו

כן

אלא

כשבית הכנסת או המים נמצאים

לפניו

. והם בכיוון הליכתו.

אבל

אם הם

לאחריו

, אינו צריך לחזור אחורנית בשבילם. אלא

אפילו

מרחק

מיל אינו חוזר

.

אמר רב אחא: ומינה

[מדברי רבי יוסי ברבי חנינא] שמעינן, כי דוקא מרחק

מיל הוא דאינו חוזר.

הא

אם בית הכנסת או המים רחוקים ממנו

פחות ממיל

, הרי הוא

חוזר

בשבילם אף לאחריו.

מתניתין:

כל המלאכות שהם צורך אוכל נפש, כגון בישול ואפיה, הותרו לעשותם ביום טוב. וכל דבר שאינו ראוי לאכילה מחמת איסורו, לא הותר ביום טוב לאפותו. משום דלא קרינן ביה "אוכל נפש".

ומעתה, הבא לאפות עיסה טמאה ביום טוב של פסח, מתעוררת לו בעיה בהפרשת החלה. שהרי אם יפריש חלה קודם האפיה, שוב לא יוכל לאפותה. לפי שחלה טמאה אסורה באכילה, ואין היתר לאפותה כ"אוכל נפש".

ואם יניחה בלא לאפותה, תבוא לידי חימוץ, ויעבור עליה ב"בל יראה".

ואף לשורפה או להאכילה לכלבים קודם שתחמיץ, אסור. לפי שאין שריפת קדשים או ביעורם דוחה יום טוב.

אם כן,

כיצד מפרישין חלה ביום טוב

של פסח

בטומאה

[בעיסה טמאה]?

רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם

חלה מתוך העיסה,

עד שתאפה

כל העיסה.

אלא, אופה מהעיסה לחמים לחמים של מצה מבלי להפריש חלה. ומותר לאפות את כל הלחמים, לפי שאפיית כולם צורך "אוכל נפש" היא. שהרי לאחר האפיה יהיה כל לחם ראוי לאכילה, על ידי שיפריש ממנו דבר מועט לחלה.

הילכך, כיון שבשעת אפייה היה כל לחם ראוי לצורך היום, אם רצה, יכול להפריש לאחר האפיה לחם שלם על כולן. כמבואר בגמרא.

בן בתירא אומר

: יפריש חלה קודם האפיה.

ותטיל

[יטילו] את החלה

לצונן

. והצונן מעכבה מלהחמיץ. ובמוצאי יום טוב ישרפו את החלה, כדין חלה טמאה.