Pessachim 43b — Talmud auf Deutsch

כי

סלקא דעתך אמינא

להתירן באכילתו,

הואיל וכתיב

"לא תאכל עליו חמץ

-

שבעת ימים תאכל עליו מצות"

. הקיש הבתוב אכילת חמץ לאכילת מצה. והיה מקום לומר כי רק

כל

מי

שישנו ב"קום אכול מצה"

, הוא זה אשר

ישנו ב"בל תאכל חמץ"

.

ואילו

הני נשי, הואיל וליתנהו

ואינם

ב

מצות

"קום אכול מצה"

משום

דהויא ליה

חיוב אכילת מצה בלילה הראשון

מצות עשה שהזמן גרמא

[וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה],

אימא

-

ב"בל תאכל חמץ"

נמי ליתנהו

.

קא משמע לן

ריבוי ד"כל אוכל מחמצת ונכרתה", שאף נשים אסורות באכילת חמץ.

ונמצא, שאי אפשר לדרוש מן "כל" הזה לחייב כרת על אכילת תערובת חמץ.

ומוסיפה הגמרא:

והשתא, דאתרבו להו

הנשים לאיסור

בל תאכל חמץ

מ"כל אוכל מחמצת, ונכרתה",

איתרבי

נשים

נמי ל

מצות

אכילת מצה

. וזאת,

כד

דריש

רבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה. שנאמר

"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"

.

ויש ללמוד מכח ההיקש של מצה לחמץ:

כל שישנו ב"בל תאכל חמץ"

-

ישנו ב

חיוב

אכילת מצה.

והני נשי נמי, הואיל וישנן ב"בל תאכל חמץ"

, שהתרבו מ"כל אוכל מחמצת ונכרתה" - הן

ישנן

גם

ב"קום אכול מצה"

.

והוינן בה:

ומאי חזית

לומר,

דהאי

"כל"

אתא

לרבויי נשים, ומפקת עירובו

[ומיעטת תערובת חמץ] מכרת?

אימא

איפכא: "כל" בא

לרבויי עירובו

של חמץ לכרת , ולא נרבה ממנו איסור אכילת חמץ לנשים.

ואז יהיה להיפך, שתהיינה הנשים פטורות מאכילת מצה מכח ההיקש של מצה לחמץ.

ומשנינן:

מסתברא

שבא הכתוב לרבות נשים לאיסור אכילת חמץ, ולא לעונש כרת לתערובת חמץ.

כיון שהריבוי "כל" [בפסוק "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה"]

קאי

מתייחס ועוסק

ב

ריבוי של האנשים ה

אוכלין

, ולא בריבוי מיני החמץ הנאכלים.

ולכן, הוא

מרבה

עוד סוג של

אוכלין

, דהיינו נשים.

כי האם יתכן לומר, ד

קאי

הריבוי של "כל"

באוכלין, ומרבה

בכך עוד סוג של

נאכלין

, כתערובת חמץ?!

מתקיף לה רב נתן אבוה דרב הונא: ו

כי

כל היכא דקאי

קרא

ב

אנשים ה

אוכלין, לא

יתכן שיהיה הכתוב

מרבה

את מיני ה

נאכלין?!

והא תניא: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב

ממנה אשה לה', ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה".

אין לי

לאסור

אלא חלב

של בהמות

תמימין

, לפי

ש

הוא

ראוי ליקרב

למזבח.

חלב

של

בעלי מומין

, דלא קרינן ביה "מן הבהמה אשר יקריב" -

מנין

שאף הוא אסור?

תלמוד לומר: "כי כל

אוכל חלב".

"כל" הוא ריבוי, ומרבינן ממנו אף חלב של בעלי מומין.

ומסיק רב נתן לקושייתו:

והא הכא, דקאי

קרא

באוכלין

, כדכתיב "כי כל אוכל חלב", ולא נכתב ריבויא ד"כל" על הדבר הנאכל, אלא על האדם האוכל.

ו

אפילו הכי,

קא מרבה

מיניה מין של

נאכלין,

דהיינו חלב בעלי מומין.

ואם כן, הכא נמי נימא, ד"כל" דכתיב אצל אוכל מחמצת, ירבה תערובת חמץ.

ומשנינן:

התם

בחלב,

דליכא

לרבות

אוכלין

, שהרי נשים אסורות בכל הלאוין שבתורה, לכך

מרבה

מיניה התנא את מין ה

נאכלין

.

אבל

הכא

בחמץ,

דאיכא

אפשרות לרבות נשים, שהם ריבוי ב

אוכלין

, מסתבר טפי לדרוש את ה"כל" ביחס אליהן.

כי

לא שביק

[לא נוטש התנא]

להו

את ריבוי ה

אוכלין

שבו אמור הפסוק,

ו

במקום זאת

מרבה נאכלין.

והוינן בה:

ורבנן

, דפליגי על רבי אליעזר, כיון

דלית להו

איסור לאו ב

עירוב

החמץ, הרי בהכרח פשיטא שגם את הריבוי של "כל" האמור בפסוק השלישי

"כל

מחמצת לא תאכלו" -

לא דרשי

כריבוי לאסור תערובת חמץ.

ואם כן,

אלא

הא ד

נשים

מוזהרות על החמץ -

מנא להו?

שהרי לפי רבי אליעזר לא נתרבו נשים אלא מ"כל" דכתיב גבי "כל אוכל מחמצת - ונכרתה".

וכיון שאמרנו כי רבנן לא דורשים את המילה "כל" [ביחס לתערובת חמץ] בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו", ואין הם דורשים גם את המילה "כל" שבפסוק "כל אוכל מחמצת ונכרתה" [ואילו הפסוק הראשון "כל אוכל חמץ ונכרתה", אפילו לרבי אליעזר אין לדורשו לאסור נשים בחמץ, כי הוא מיועד לדרשה אחרת. תוס'].

אם כן, מנין להם שהנשים מוזהרות על אכילת חמץ?

והרי יש לנו היקש האומר כי כל מי שאינו באכילת מצה אינו באיסור אכילת חמץ. ואם כן, נפטור את הנשים מאכילת מצה היות והיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכח ההיקש של חמץ למצה נתיר להם גם לאכול חמץ!?

ומשנינן: אמנם רבנן

"כל"

גרידא שבפסוק השני [באזהרת "כל מחמצת לא תאכלו"]

לא דרשי

לרבות נאכלים של תערובת חמץ.

אבל את

"כי כל

אוכל מחמצת ונכרתה" [בפסוק השלישי], העוסק בעונש כרת, כיון שנוספת בו המלה "כי" אל המילה "כל" -

דרשי

שפיר לרבות בו את הנשים [וזהו ריבוי ל"אוכלים" ולא ל"נאכלים"].

ומכאן למדו שנשים אסורות באכילת חמץ וחייבות עליו כרת.

אלא מעתה, שלמדנו כי תוספת המילה "כי" למילה "כל" משמשת לריבוי אפילו לרבנן שאינם מרבים מ"כל" גרידא, מקשה הגמרא שגם רבי אליעזר ידרוש מ"כי כל" דרשה נוספת:

ורבי אליעזר

, המרבה מהמילה "כל" לבדה, הרי מ"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" יש לו לרבות שני ענינים.

ואימא

:

"כל"

-

לרבות את הנשים.

"כי כל"

-

לרבות

אף

את עירובו

של החמץ לכרת.

שהרי כל היכא דליכא לרבות אוכלין, מרבינן לדבריו אף נאכלים, ומהמילה "כי" הנוספת למילה "כל" יש לו לרבות עירוב חמץ לעונש כרת, כיון שהנשים מתרבות מהמילה "כל".

וכי תימא

לתרץ, ש

"כי כל"

-

רבי אליעזר לא דריש

לדרשה נוספת.

הא ליכא למימר הכי.

כי

והתניא

: כתיב "כי כל

שאור

וכל דבש

בל

[לא]

תקטירו

ממנו אשה לה'".

אין לי

לאסור

אלא

כשההקטר

כולו

הוא מן השאור [והקטיר כזית שאור, כי אין שיעור הקטרה בפחות בכזית].

הקטיר שאור ב

מקצתו

של שיעור הקטרה, דהיינו חצי כזית שאור -

מנין

שהוא עובר?

תלמוד לומר: "כל

שאור" - לרבות מקטיר שאור במקצת שיעור הקטרה.

[כן הוא לאביי. אבל זעירי מפרש לה בסמוך בענין אחר].

עירובו

של שאור [שאור שנבלל ונתערב עם מנחה כשרה, לאחר שנפתתה לפיתים, ואינו בעין] -

מנין

שאף הוא אסור בהקטרה?

תלמוד לומר: "כי כל

שאור".

והיינו, ש"כי" הנוסף ל"כל" - בא ללמד ריבוי נוסף, לרבות עירובו [וקא משמע לן שאין האיסור מתבטל אגב ההיתר.

תוספות

].

ומסקינן לקושיין:

מאן שמעת ליה דדריש "כל"

כשלעצמו? - הלא

רבי אליעזר הוא

. שהרי חכמים פליגי, ולא דרשי מ"כל" לבדו.

וכיון שהתנא הזה שהולך בשיטת רבי אליעזר דורש דרשה נוספת מ"כי כל",

אלמא, קא דריש

רבי אליעזר גם

"כי כל"

.

ואם כן, הכא נמי בחמץ, נרבה עירובו לכרת מ"כי כל".

ומסקינן:

קשיא!

אמר רב

י

אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה

-

אין היתר מצטרף לאיסור

, להשלים את שיעורו.

כגון איסורי אכילה, ששיעורם בכזית, אם אכל חצי כזית חלב וחצי כזית בשר בבת אחת, הרי הוא פטור. ואינו מתחייב, עד שיאכל כזית מן החלב לבדו.

חוץ מאיסורי

אכילה של

נזיר,

שאכילת ההיתר מצטרפת להשלים את שיעורם, שאם אכל חצי כזית ענבים יחד עם חצי כזית לחם, הרי הוא חייב משום "וענבים לא יאכל".

והיינו, שהשיעור של איסורי נזיר הוא שיעור של אכילה ולא שיעור באיסור עצמו. ולכן אם נזיר אוכל אכילה שיש בה שיעור, הרי אפילו אם הדבר האסור עליו הוא רק חלק מאותה אכילה, ואין בו עצמו את מידת השיעור, חייב עליו, כיון שיש שם "אכילה" על אכילתו.

וחומר זה הוא באיסורי נזיר, והוא שונה משאר איסורים.

שהרי אמרה תורה

בנזיר

"וכל משרת

ענבים לא ישתה", ללמד בריבוי "כל" לחייב אפילו אין ביין שיעור רביעית. אלא די בכך שישרה את פתו במעט יין ותצטרף הפת אל היין להשלים את השיעור כדי ללקות על המעט יין.

והראיה שזוהי כונת הכתוב, שהרי לא יתכן לומר שמדובר באופן שיש ביין לבדו שיעור המחייב. שאם כן, פשיטא שחייב, ולא צריך קרא להכי.

אלא, בהכרח, בא הכתוב לחייב אף כשאין ביין לבדו כשיעור, אלא בצירוף עם הפת.

שמע מינה, שהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר.

וזעירי אמר

: לא רק באיסורי נזיר בלבד מצטרף היתר לאיסור, אלא

אף

בהקטרת

שאור

על המזבח, היתר מצטרף לאיסור.

שאם הקטיר חצי כזית קומץ שאור יחד עם חצי כזית מצה, הרי הוא עובר ב

"בל תקטירו

שאור".

והוינן בה:

כמאן

סבר זעירי? הלא בהכרח

כרבי אליעזר, דדריש

"כל"

דכתיב גבי שאור, לרבות מקצתו.

וזעירי מעמיד דרשה זו במקטיר כזית שלם, אלא שחציו שאור וחציו מנחה כשירה, והוא חייב על ההקטרה מדין "היתר מצטרף לאיסור".