Pessachim 41b — Talmud auf Deutsch

אמר רבא

: פסח ש

אכלו נא

, הרי הוא

לוקה

עליו

שתים

. משום "לא תאכלו ממנו נא", ומשום "לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש".

וכן האוכלו

מבושל, לוקה שתים

. משום "בשל מבושל במים", ומשום "כי אם צלי אש".

והאוכל ממנו כזית

נא ו

כזית

מבושל, לוקה שלש

מלקיות! משום "לא תאכלו ממנו נא", ומשום "בשל מבושל", ומשום "צלי אש" .

אביי אמר

: אין לוקין על לאו ד"לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש". משום דהוי לאו שבכללות . שהרי הוא כולל כמה אופני בישול שאינם צלי, וכן בשר חי. ו

אין לוקין על לאו שבכללות

! הלכך, אכלו נא או מבושל אינו לוקה אלא אחת .

ושתי דרכים נאמרו בשיטת אביי.

איכא דאמרי: תרתי הוא דלא לקי.

שאם כבר לוקה משום נא או מבושל, אינו מוסיף ללקות אף משום "כי אם צלי אש". אבל היכא שאין באכילה לאו אחר, וכגון שבשלו בחמי טבריא,

חדא מיהא

לקי משום "צלי אש" , אף דהוי לאו שבכללות .

ואיכא דאמרי: חדא נמי לא לקי!

שאין לוקין על לאו שבכללות כלל. משום

דלא מייחד לאוויה

לאופן מסוים, ואינו

כלאו דחסימה

. שמקור עונש מלקות בכל הלאוין שבתורה הוא, מדסמיך לאו ד"לא תחסום שור בדישו" לפרשת מלקות. לפיכך, כל לאו שאינו דומה ללאו דחסימה, אין לוקין עליו.

וכן מצינו שנחלקו לגבי איסור נזיר. דכתיב "כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל".

דאמר רבא

: נזיר ש

אכל זג

[קלפת ענב]

לוקה שתים

. אחת משום "זג לא יאכל", ואחת משום "מכל אשר יעשה מגפן היין".

וכן אם אכל

חרצן

[גרעין הענב],

לוקה שתים

. אחת משום "מחרצן ועד זג לא יאכל". ואחת משום "מכל אשר יעשה מגפן היין".

ואם אכל

זג וחרצן, לוקה שלש

מלקיות. אחת משום "זג לא יאכל". ואחת משום "מחרצן וגו' לא יאכל". ואחת משום "מכל אשר יעשה וגו' לא יאכל".

ו

אביי אמר

: "מכל אשר יעשה מגפן היין", הוי לאו שבכללות. שהרי הוא כולל ענייני אכילה. כגון, ענבים לחים או יבישים, וזג, וחרצן, ועלי הגפן, ולולבי הגפן. ו

אין לוקין על לאו שבכללות!

איכא דאמרי

בדעת אביי:

תרתי הוא דלא לקי!

שאם כבר נתחייב משום זג, אינו מתחייב שוב מחמת הלאו שבכללות. אבל אם אכל עלין או לולבין של גפן, שאין מפורש לאו מיוחד בהם, חדא מיהא לקי עליהם, משום "מכל אשר יעשה".

ואיכא דאמרי

: אפילו

חדא נמי לא לקי

לאביי משום "מכל אשר יעשה". כיון דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה.

מיהו אף לאביי, אם אכל זג וחרצן לוקה שתים. ואף דכללם בלאו אחד, כדכתיב "מחרצנים ועד זג לא יאכל", לא חשיבי לאו שבכללות. שהרי מפורט כל אחד מהם לחוד. והרי זה כאילו כתיב "לא יאכל" לכל אחד מהם בנפרד.

תנו רבנן

: מי ש

אכל כזית נא

מבשר הפסח, אם אכלו

מבעוד יום

, קודם ליל ט"ו, הרי הוא פטור ממלקות. משום שעדין לא הגיע זמן אכילת הפסח. ולהלן יבואר מקור דין זה.

ואם אכל

כזית נא משחשיכה

ליל ט"ו, הרי הוא

חייב

מלקות. שהרי כבר הגיע זמן הפסח.

קיימא לן: אין אוכלים את הפסח בשתי מקומות. ומי שאכל מהפסח במקום אחד, שוב אינו אוכלו במקום אחר. כדכתיב "בבית אחד יאכל". וכן אין אוכלים את הפסח בשתי חבורות. ואם אכלו בחבורה אחת, שוב אינו אוכלו עם בני חבורה אחרת. דהא כתיב "בבית אחד יאכל". ומתרגמינן "בחבורה חדא יתאכל".

אבל אם

אכל

מן הפסח

כזית צלי

[כתיקון הפסח וכהלכתו]

מבעוד יום

, קודם זמן אכילתו,

לא פסל

את

עצמו מ

לאכול את הפסח בלילה עם

בני

ה

חבורה

האחרת שנמנה עמהם, או לאוכלו במקום אחר! לפי שאכילה קודם זמנה לאו אכילה היא.

אבל אם אכל מן הפסח שהוא מנוי עליו

כזית צלי משחשיכה,

כשכבר הגיע זמן אכילתו, אז

פסל

את

עצמו מ

לאכול עם

בני החבורה

האחרת, או מלאכול במקום אחר.

תניא אידך: יכול

שאם

אכל כזית נא מבעוד יום, יהא חייב?

שהרי

דין

קל וחומר

הוא

שיתחייב.

ומה בשעה שישנו ב

מצות

"קום

אכול צלי"

[ליל ט"ו]

ישנו

באיסור

"בל תאכל נא", בשעה שאינו ב"קום אכול צלי"

[ביום י"ד], וכי

אינו דין שישנו ב"בל תאכל נא"?!

או לא

נאמר כן. אלא נאמר בדרך אחרת. ודוקא מבעוד יום, שהוא

בשעה שאינו

במצות

"קום אכול צלי"

, אז

ישנו ב

איסור

"בל תאכל נא"

. אבל בליל ט"ו, שהוא

בשעה שישנו ב"קום אכול צלי"

, שמא

אינו ב"בבל תאכל נא"

.

ואל תתמה

על כך. דהרי כן מסתבר טפי.

שהרי

ליל ט"ו

הותר מכללו

באכילת הפסח

אצל צלי.

ולכך יש לומר שאף אין לוקים על אכילתו נא [אף שלכתחלה היא אסורה]. מה שאין כן מבעוד יום, שלא הותר הפסח כלל באכילה, ואף בצלי הוא עדיין אסור, כדכתיב "ואכלת את הבשר בלילה הזה", חמורה יותר אכילתו נא, ולוקים עליה.

ומסיקה הברייתא: אין הדין כשתי הדרכים האמורות. שהרי

תלמוד לומר: "אל תאכלו

ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש"

.

שאין תלמוד לומר

"כי אם צלי אש"

, שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות".

ומה תלמוד לומר

"כי אם צלי אש"?

-

לומר לך: בשעה שישנו ב"קום אכול צלי", ישנו ב"בל תאכל נא"

. אבל

בשעה שאינו ב"קום אכול צלי"

, אף

אינו ב"בל תאכל נא"

.

רבי אומר

: כתיב בפסח "ובשל מבושל במים".

אקרא אני

"ובשל

במים" בלבד ו"מבושל" הוא ייתור דברים. ו

מה תלמוד לומר

"מבושל"?

-

שיכול אין לי

שחייב על אכילתו

אלא

כש

בישלו משחשיכה

, לפי שאז הוא עיקר זמנו של הפסח. אבל אם

בשלו מבעוד יום, מנין

שהוא לוקה אם אכלו בלילה?

תלמוד לומר: "בשל מבושל"

מכל מקום

! ואף אם בישלו מבעוד יום, לוקה על אכילתו .

ומקשינן:

ו

הרי

האי

"בשל מבושל", אפקיה

[דרשו]

רבי ל

חייב אף ב

צלי קדר

[שנתבשל במים של עצמו], ו

ל

חייב ב

שאר משקין

, ולא רק בנתבשל במים.

ומשנינן:

אם כן

[דלצלי קדר הוא דאתא],

לימא קרא או

"בשל בשל במים", או "מבושל מבושל

במים". דמייתור זה שפיר סגי למילף צלי קדר ושאר משקין.

מאי "בשל מבושל"?

-

אלא שמעת מיניה תרתי

דרשות. שמשינוי הלשון שבין "בשל" ל"מבושל", ילפינן נמי דאף אם בישלו קודם חשיכה לוקה על אכילתו.

תנו רבנן: אכל

כזית

צלי

מהפסח

מבעוד יום

[ביום י"ד], הרי הוא

חייב

מלקות! ולקמן יפורש משום מה הוא חייב.

ו

כן האוכל

כזית נא משחשיכה,

בליל ט"ו,

חייב

מלקות!

והוינן בה:

קתני

דאיסור אכילת

צלי

מבעוד יום, הוא

דומיא ד

איסור אכילת

נא

משתחשך.

מה

איסור

נא

בלילה הוא

בלאו, אף

איסור אכילת

צלי

מבעוד יום הוא

בלאו

. ובתרוייהו חייב מלקות.

ותמהינן:

בשלמא

איסור

נא

משתחשך, מקורו הוא מהא ד

כתיב

"אל תאכלו ממנו נא"

.

אלא

איסור אכילת

צלי

במעוד יום,

מנלן?

ומשנינן: מ

דכתיב

בפסח,

"ואכלו את הבשר בלילה הזה"

. ודרשינן,

בלילה

של ט"ו,

אין

[יאכלוהו]. אבל

ביום

י"ד

לא

יאכלוהו .

ושוב תמהינן: והרי

האי לאו

לא נכתב בתורה בלשון לאו, אלא בלשון עשה. ולאו

הבא מכלל עשה הוא

.

ו

קיימא לן:

כל לאו הבא מכלל עשה

, דינו כ

עשה!

ואינו חשוב כלאו. ונפקא מינה, דאין לוקין עליו כשאר לאוין שבתורה.