Pessachim 38b — Talmud auf Deutsch

אמר רבה

: משום

דאמר קרא

"ושמרתם את המצות"

. ודרשינן,

מצה המשתמרת לשם

מצה

בעינן! שכל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ, תכוין לשם מצה של מצות הפסח .

יצתה

חלת תודה

זו, ש

אף שהיא משומרת מחימוץ, אבל

אין

היא

משתמרת לשם מצה

של מצות הפסח,

אלא לשום

מצה של

זבח

. לפיכך, אין יוצאין בה .

רב יוסף אמר

: טעם נוסף יש לכך שאין יוצאין בחלת תודה ורקיקי נזיר. משום ד

אמר קרא

"שבעת ימים מצות תאכלו"

. ודרשינן,

מצה הנאכלת ל

כל

שבעת ימים

יוצאין בה.

יצתה

חלת תודה

זו

, שאין יוצאים בה. משום

שאינה נאכלת לשבעת ימים, אלא ליום ולילה!

שדינה כדין בשר התודה, שנאכל ביום הקרבתו ובלילה שלאחריו בלבד. ולאחר מכן הוא נעשה נותר, ויוצא לשריפה.

ואף אם עדיין לא נשחט הזבח על החלה, ואכתי לא נתקדשה להפסל בנותר, מיהו נעשתה לשם שיקדשה הזבח ותפסל לאחר יום ולילה. ואנן בעינן שישמרה לשם מצה הראויה להאכל כל שבעה.

ואף רב יוסף מודה לטעמא דרבה, דבעינן שימור לשם מצה. אלא שהוסיף עוד טעם, לומר שאף אם שימרה גם לשם מצת מצוה , לא יוצאין בה. משום דבעינן שימור לשם מצה הנאכלת כל שבעה .

תניא כוותיה דרבה. ותניא כוותיה דרב יוסף.

תניא כוותיה דרבה: יכול יצא

אדם

ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר?

-

תלמוד לומר: "ושמרתם את המצות"

.

מצה המשתמרת לשם מצה. יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה, אלא לשום זבח!

תניא כוותיה דרב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר?

-

תלמוד לומר: "שבעת ימים מצות תאכלו"

.

מצה הנאכלת לשבעה

ימים.

יצתה זו, שאינה נאכלת לשבעה

ימים,

אלא ליום ולילה!

והוינן בה:

ותיפוק לה

דאין יוצאין בה,

מ

דכתיב

"לחם עוני"

, וקרינן "אוני". ונדרוש,

מי שנאכל באנינות

[באבילות יום ראשוון שהיא מדאורייתא], יוצאין בו ידי מצה.

יצא

לחם תודה ורקיק נזיר

זה שאינו נאכל באנינות, אלא בשמחה

! כשם שמיעט רבי יוסי הגלילי מהאי קרא מצת מעשר שני .

ואף לחמי תודה אינם נאכלים באנינות. משום שדינם כבשר הקדשים, דילפינן להו בקל וחומר ממעשר שני, שאינם נאכלים באנינות. מה מעשר שני הקל, אמרה תורה "לא אכלתי באוני ממנו", בשר קודש החמור לא כל שכן?!

ומשנינן: האי תנא

סבר לה כרבי עקיבא, דאמר

"עני"

כתיב

, בלא וי"ו. הלכך לא קרינן ביה "אוני". ולא בעינן לחם הנאכל באנינות. ויוצאים אף במצת מעשר שני. לפיכך איצטריך למעט חלת תודה, משום שאינה משתמרת לשם מצה, או משום שאינה נאכלת כל שבעה.

ותו הוינן:

ותיפוק ליה

דאין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר, משום

דהוה ליה מצה עשירה!

שהרי הם נילושים בשמן. וכבר דרש רבי עקיבא מ"לחם עני", דאין יוצאים בה. אם כן, למה לי לכל הטעמים האמורים לעיל בחלת תודה?

אמר שמואל בר רב יצחק

: חצי לוג שמן מביאים לכל ארבעים הלחם הבאים עם התודה. וחוצהו לשנים. חציו [דהיינו רביעית הלוג] נילוש עם עשר החלות ועשרת הרקיקין, וחצייו נילוש עם עשר חלות הרבוכה. ובקרבנות נזיר, שלא היו מביאים עמהם רבוכה, היה מביא רביעית שמן בלבד, ועמה היה לש את עשר החלות ועשרת הרקיקין.

וכיון ד

רביעית

הלוג שמן בלבד

היא, ומתחלקת היא לכמה חלות

[עשרים חלות] גדולות ששיעורן הכולל הוא שבעה עשרונים פחות שליש עשרון, אין בשיעור שמן כה מועט בכדי להחשיב את החלות למצה עשירה .

ותו הוינן:

ותיפוק ליה

דאין יוצאין בהן ידי מצה, משום

דאינן נאכלות בכל מושבות

, אלא בירושלים בלבד ! שהרי קדשים קלים הם, שאינם נאכלים אלא בירושלים. כדכתיב בהו "ואכלת לפני ה'".

אמר ריש לקיש

: מדלא ממעטינן להו מ"בכל מושבותיכם",

זאת אומרת, חלות תודה

ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון!

שלא הוקם בהן המשכן. אלא בית אבנים היה שם, והוקבע בו מזבח הנחושת. והיו קרויות "במה גדולה".

ודעת רבי שמעון היא, שלא קרבו בבמה גדולה, אלא חובות שקבוע להן זמן, כגון פסחים ותמידין ומוספין .

וכן איכא מאן דאמר, דלא קרבו שם אלא עולות ושלמים בלבד [שהיו קרבים אף בבמה קטנה שכל יחיד היה עושה לעצמו, בזמן היתר במות]. אבל קרבנות מנחה ונזירות לא קרבו בבמה.

ומכאן הוכיח ריש לקיש שלא כדבריו. אלא אף לחמי תודה ושלמי נזיר, היו קרבים בבמה גדולה של נוב וגבעון. ומשום כן שפיר חשיבי חלות תודה ורקיקי נזיר כמצה שיש לה היתר במושבות, וליכא למעוטינהו מ"בכל מושבותיכם". שהרי קדשים קלים שהיו קרבים בבמה גדולה, היו נאכלים בכל ערי ישראל . לפיכך הוצרך למעטם משום דאינם משתמרים לשם מצה, או משום דאינם נאכלים כל שבעה.

[והא דאמר ריש לקיש "חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון", לאו דוקא הוא. אלא קרבים הם בנוב וגבעון. אבל נאכלים בכל ערי ישראל.

ראשונים

].

תניא: אמר רבי אילעאי: שאלתי את רבי אליעזר, מהו שיצא אדם

ידי חובת מצה

בחלות תודה ורקיקי נזיר?

אמר לי: לא שמעתי

הלכה בזה!

באתי ושאלתי לפני רבי יהושע

שאלה זו. ו

אמר לי: הרי אמרו, חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן

כדי להביאן

ל

חובת

עצמו, אין אדם יוצא בהן

. אבל אם עשאן כדי

למכור

אותן

בשוק

לבני אדם הנצרכים להביאם עם קרבנם, הרי הוא

יוצא בהן!

ו

כשבאתי והרציתי דברים

אלו שאמר לי רבי יהושע

לפני רבי אליעזר, אמר לי: ברית

[לשון שבועה].

הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני!

שכן האמת כדברי רבי יהושע.

איכא דאמרי

: בתמיה אמר לו כן רבי אליעזר:

ברית

, וכי

הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני, ולא טעמא בעיא?!

ומאחר שאין טעם לחלק בין אם עשאן לעצמו לבין אם עשאן למכור בשוק, אין לחלק בזה. שהרי אין זו הלכה למשה מסיני שיש לקבלה בלא טעם.

והוינן בה:

וטעמא מאי

יוצא בהן כשעשאן למוכרן בשוק, לרבי יהושע? והלא סוף סוף לא נשתמרו לשם מצה, אלא לשם זבח.

אמר רבה: כל

שעושה אותן כדי

ל

מוכרן ב

שוק, אימלוכי מימלך

. ואינו מחליט לגמרי שיהיו לשם זבח. אלא מתנה בלבו

ואומר: אי מזדבן

[אם אמצא להם קונים] לצרכי זבח,

מזדבן

. ויהיו לשם כן. ו

אי לא מזדבן, איפוק בהו אנא

ידי חובת מצה! נמצא דאם לבסוף לא מכרן, הרי לשם מצה נעשו.