Pessachim 30a — Talmud auf Deutsch

אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו

שנתערב בהיתר,

בין

אם נתערב

במינו, בין שלא במינו

,

אסור

אפילו

במשהו

! ואף אם אינו נותן טעם ברוב ההיתר, אינו בטל ברוב . והיינו

כרב

, דמין במינו לא בטל בכל איסורין שבתורה.

אבל חמץ

שלא בזמנו, בין

אם נתערב

במינו, בין

אם נתערב

שלא במינו,

הרי הוא

מותר!

ואף אם יש בו כשיעור נתינת טעם בתערובת כולה. משום דהלכה

כרבי שמעון

, דחמץ לאחר הפסח מותר.

ותמהינן:

ומי אמר רבא הכי?

והאמר רבא

: אף

רבי שמעון

דסבר דחמץ שעבר עליו הפסח מן התורה, מכל מקום הוא אסור מדרבנן. משום ד

קנסא קניס

בו,

הואיל ועבר עליו ב"בל יראה".

ומשנינן:

הני מילי

דהוא אסור משום קנס, בחמץ שהוא

בעיניה. אבל

חמץ ש

על ידי תערובת

[שכבר אינו בעין],

לא

קנסו בו . ואפילו אם עבר עליו ב"בל יראה" כשעדיין היה בעינו, אם לאחר מכן נתערב בהיתר, הרי הוא מותר לאחר הפסח .

ואזדא

בכך

רבא לטעמיה,

משום דפסק הלכה כרבי שמעון בחמץ שעבר עליו הפסח.

דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקא שבעה יומי דפסחא

,

אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא!

שלאחר שעבר הפסח, התיר רב נחמן לקנות חמץ מבני החייל הנכרים. והיינו משום דמן התורה הוא מותר. ולא קנסו חכמים אלא בחמץ של ישראל, משום שעבר עליו ב"בל יראה". אבל בחמץ של נכרי לא גזרו. מה שאין כן לרבי יהודה, דחמץ שלא בזמנו אסור מן התורה, אף חמץ של נכרי הוא בכלל איסור זה.

אמר רב:

קדירות

של חרס שנתבשל בהן חמץ,

ב

הגיע ה

פסח ישברו!

ואזיל רב לטעמיה, דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה. וכן סבר, דאף משהו איסור בטל ברוב היתר, אם הוא ממינו. הלכך, אסורות הקדירות בשימוש לאחר הפסח, משום החמץ הבלוע בתוכן. ואם ישוב ויבשל בהן, יתערב חמץ זה בתבשיל, ויאסרנו .

ואף שטעמו של האיסור הבלוע בכלי נפגם לאחר שעבר עליו מעת לעת, הרי הוא אוסר את תערובתו. משום דסבר רב, "נותן טעם לפגם" אסור .

ומקשינן:

ואמאי

ישברו?

לישהינהו

[יניחם] לקדירות עד אחר הפסח,

וליעביד

[יבשל]

בהו

תבשיל

ש

הוא

לא

מ

מינן

של בליעות החמץ שבהן! שהרי לא אסר רב חמץ במשהו לאחר הפסח, אלא כשנתערב עם מינו. אבל כשנתערב שלא במינו, מודה רב שהוא בטל , אם אין בו בנותן טעם . ולא גזר לאחר הפסח על שלא במינו, אטו מינו.

ומשנינן: אסור להשהותן אף כדי לבשל בהם דבר שאינו ממין החמץ, משום

גזירה דלמא אתו למיעבד בהו

תבשיל שהוא

במינו

של החמץ .

[ואף שעל תערובת שלא במינו לא גזר, התם היינו משום שלא שכיח שיתערב לו חמץ.

תוספות

].

ושמואל אמר

: הקדירות

לא ישברו

בפסח.

אבל

[אלא]

משהי להו

עד

לאחר זמנו

של איסור החמץ,

ועביד בהו

בישול לאחר הפסח,

בין ב

תבשיל שהוא מ

מינו

של החמץ, ו

בין שלא במינו!

משום דסבר כרבי שמעון, דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור מן התורה. ואף חכמים לא קנסו בו אלא כשהוא בעינו, ולא כשהוא מעורב בהיתר.

ואזדא שמואל לטעמיה. דאמר שמואל

לאחר הפסח

להנהו דמזבני כנדי

[מוכרי קדירות]:

אשוו זבינייכו אכנדיכי

[אל תייקרו את מחיר הקדירות].

ואי לא

תצייתו לי,

דרשינא לכו כרבי שמעון!

כלומר, אדרוש כנגדכם שהלכה כרבי שמעון בחמץ שלא בזמנו, שהוא מותר מן התורה. וממילא יותרו לאחר הפסח הקדירות הישנות שנשתמשו בהם קודם הפסח בחמץ, ולא ימצאו קונים לקדירות החדשות.

אלמא, לרבי שמעון מותרת תערובת חמץ שעבר עליו הפסח, אף מדרבנן.

ותמהינן: מדוע רק איים עליהם שידרוש כרבי שמעון?

ולידרוש להו

כן למעשה.

דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה,

כדאמרן לעיל. ולדעתו, קדירות בפסח לא ישברו, אלא הן מותרות בשימוש לאחר הפסח.

ומשנינן: אותו מקום,

אתריה דרב הוה.

ורב סבר, "קדירות בפסח ישברו". משום דאית ליה כרבי יהודה, דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה. הלכך לא פסק שם שמואל כרבי שמעון.

ההוא תנורא, דטחו ביה טיחיא

[תנור שמרחו אותו בשומן בקרקעיתו], והשומן נותן טעם בפת הנאפית בו -

אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא

[לאכול את אותה הפת]. שכיון שהשומן נבלע בה ונותן בה טעם, אסור לאוכלה עם מאכל חלב משום איסור בשר בחלב .

ולא רק בחלב אסרה. אלא

אפילו

לאוכלה

במילחא

[במלח] אסורה היא

לעולם.

גזירה

דלמא אתי למיכליה בכותחא

[מאכל שיש בו גבינה].

[ולאו דוקא לאוכלה במלח אסר. אלא אפילו כמות שהיא, בלא שום דבר אחר. ונקט "במילחא", משום שאין דרך לאכול פת בלא מלח או לפתן].

מיתיבי

: תניא:

אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש

אותה בחלב,

כל הפת כולה אסורה. מפני הרגל עבירה!

לפי שהוא עלול לאוכלה עם בשר, ולהכשל באיסור בשר בחלב.