Pessachim 2b — Talmud auf Deutsch

ומדייקת הגמרא:

הא מדקאמר

בסוף הפסוק

"ובלילה יהי כגנב", אלמא, "אור"

שבתחילת הפסוק

יממא הוא

. שהפסוק אומר: ביום, כאשר עוברי דרכים הולכים, עומד הרוצח בפרשת דרכים והורג את הבריות, ונוטל את ממונם. ובלילה הוא נעשה כגנב, שהוא חותר בבתים וגונב.

וקשיא לרב יהודה!

ומשנינן:

התם,

לא מדובר כלל מזמני היום והלילה. אלא בא לפרש דין גנב הבא במחתרת, שנתנה התורה רשות להורגו, שנאמר [שמות כב א] "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים".

ו

הכי קאמר

: "לאור יקום רוצח",

אי פשיטא לך מילתא כנהורא,

אם ברור לך כשמש

דאנפשות קאתי,

שהוא בא על עסקי נפשות, שאם לא תניח לו ליטול את ממונך, יהרגך,

רוצח הוא, וניתן

רשות לכל אדם להורגו, כדי

להצילו

לבעל הממון

בנפשו

של הגנב, שדינו כ"רודף".

וכל מי שבא במחתרת, ברור לנו שהוא בא על עסקי נפשות, חוץ מאב שבא לגנוב אצל בנו, וכל כיוצא בו, שהוא מכיר בו שהוא אוהבו מאוד, ומן הסתם לא יהרגנו.

ואי מספקא לך מילתא כליליא,

כחושך הלילה, דהיינו, שאין הדבר ברור כשמש שהוא בא להורגך, וכגון, אב שבא במחתרת אל בית בנו, שרחמיו על בנו מרובים, ואף אם יעמוד הבן על ממונו לא יהרגנו אביו,

יהי בעיניך כגנב

גרידא, ולא כרוצח,

ולא ניתן להצילו,

לבן,

בנפשו

של האב.

מיתיבי

לרב יהודה ממה שאמר איוב [ג ח] בקללו את יום הולדו,

"יחשכו כוכבי נשפו

[לילו],

יקו לאור

[ליום],

ואין. ואל יראה בעפעפי

[זיהרורי]

שחר"

.

ומדייקת הגמרא:

מדקאמר

"יקו לאור, ואין", אלמא,

"אור"

יממא הוא!

ומשנינן:

התם, מילט הוא דקא לייט ליה

איוב למזליה,

לא את היום קילל איוב, אלא את עצמו ומזלו הרע.

שאמר איוב:

יהא רעוא

יהי רצון

דליצפיה

יצפה

הך גברא

[איוב]

לנהורא, ולא לישכחיה

. שיצפה להופעת אור אך לא ימצ אנו.

שאין ה"אור" האמור כאן, שמו של היום, כי אין כונת הכתוב שיקוה ליום, אלא יקוה לדבר המאיר.

מיתיבי

לרב יהודה ממה שאמר דוד המלך [תהילים קלט יא]

"ואומר: אך חשך ישופני, ולילה אור בעדני"

.

וכך אמר דוד: כשהייתי נרדף, סברתי שהחושך הזה אך ישופני [מלשון "נשף" שהוא לילה], שתמיד הוא יחשיך עלי עד שאמות. ולבסוף נהפך לטובה, שהלילה והחושך נעשה אור אצלי.

ומכך שאמר דוד שהלילה נעשה לו לאור,

אלמא,

"אור"

יממא הוא.

שהרי ההיפך של לילה הוא יום.

ומשנינן: אין כונת הכתוב ללילה ויום ממש, אלא

התם, הכי קאמר דוד: אני אמרתי

מפני חטאי עון בת שבע

"אך חשך ישופני"

, ואפילו

לעולם הבא, שהוא דומה ליום

לא יהא לי חלק.

עכשיו

שנמחל לי עון בת שבע, אף

העולם הזה, שהוא

היה

דומה

עלי

ללילה

, לפי שהייתי שרוי בו בחושך ובחרפה, הרי הוא

"אור בעדני"

, האיר לי הקדוש ברוך הוא. שהודיע הקדוש ברוך הוא בימי שלמה לשונאי דוד, שמחל לו. וזה היה בשעה שביקש שלמה להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, שדבקו שערים זה לזה, עד שאמר שלמה: "ה' אלהים, אל תשב פני משיחך. זכרה לחסדי דוד עבדך", ומיד נענה. ובאותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. [שבת ל א].

מיתיבי

לרב הונא מהמשנה לקמן [יב]:

רבי יהודה אומר: בודקין

את החמץ

אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור

. דהיינו, בשעה ששית. כלומר, שאם לא בדק בזמן הראשון יבדוק בשני, לא בדק בשני יבדוק בשלישי.

ו

מדקאמר רבי יהודה

"בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית", אלמא,

"אור

ארבעה עשר" אינו בשחרית, אלא

אורתא

[לילה]

הוא!?

ומסקינן:

שמע מינה

כרב יהודה!

עוד

מיתיבי

לרב הונא: שנינו לקמן [נ א] שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח אפילו קודם חצות, אין עושין.

ותני עלה בברייתא:

מאימתי

יום

ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה,

במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה?

רבי אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור

. כלומר, מתחילת ליל ארבעה עשר, אבל קודם לכן, אף אם נהגו שלא לעשות מלאכה, בטלה דעתם, ואינו חשוב מנהג.

רבי יהודה אומר: משעת הנץ החמה

של יום ארבעה עשר בלבד.

אמר ליה רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה

: והרי היום הולך אחר הלילה. ויום ארבעה עשר מתחיל מהלילה שלפניו.

וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה, ומקצתו מותר בעשיית מלאכה!?

אמר ליה

רבי יהודה:

הוא

[יום ארבעה עשר]

עצמו יוכיח,

שאכן אפשר שיהיה חלוק אותו יום עצמו בהלכותיו.

ש

הרי

מקצתו

של יום י"ד

מותר באכילת חמץ, ומקצתו אסור באכילת חמץ

. כי אכילת חמץ בערב פסח מותרת מן התורה עד שש שעות ביום. וכשם שנחלק י"ד בניסן לענין חמץ בין קודם חצות היום לאחר חצות, כן יש לומר שהוא נחלק לענין עשיית מלאכה בין ליל י"ד ליומו.

ומוכיחה הגמרא:

מדקאמר רבי יהודה

"משעת הנץ החמה", אלמא,

"אור"

דקאמר רבי אליעזר בן יעקב

-

אורתא הוא!

ומשנינן:

לא

. "אור" זה אינו כינוי ללילה. אלא

מאי

"אור"?

-

עמוד השחר!

שלפי רבי אליעזר בן יעקב, אסורה עשיית המלאכה החל מעלות השחר של יום י"ד. ואילו לפי רבי יהודה, מהנץ החמה בלבד. ומקשינן:

אי הכי,

מה

דקאמר ליה

רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה:

היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה, ומקצתו אסור בעשיית מלאכה!?

יהיה קשה לו עצמו. שהרי אף לרבי אליעזר בן יעקב אין האיסור מתחיל מתחילת הלילה אלא רק מעמוד השחר, ואם כן,

נימא איהו לנפשיה,

יקשה רבי אליעזר בן יעקב לעצמו:

הא איכא לילה דקא שרי

במלאכה, ואיך נחלק את היום מהלילה בהלכותיו, והרי שניהם יום אחד הם!?

ומשנינן:

רבי אליעזר בן יעקב הכי קאמר: בשלמא לדידי

, שאני סובר כי רק הלילה מותר, ואילו היום, כולו אסור מעמוד השחר, ניחא. כי אף על פי שאיסור מלאכה בערב פסח אינו אלא מדרבנן, מכל מקום,

אשכחנא דקא פלגי רבנן,

מצאתי שחילקו חכמים בגזירותיהם

בין יממא לליליא,

שזה מותר וזה אסור.

כ

דתניא גבי תענית ציבור, עד מתי

האדם

אוכל ושותה

בליל התענית? -

עד שיעלה עמוד השחר,

לפי שאין התענית מתחילה מהלילה אלא מהיום בלבד,

דברי רבי אליעזר בן יעקב

.

רבי שמעון אומר

: מותר לאכול ולשתות רק

עד קרות הגבר

[התרנגול, לפנות בוקר], והוא מעט קודם עמוד השחר.

הרי שמצינו באיסור דרבנן, שחכמים אסרו רק ביום ולא בלילה שלפניו. ואם כן, יתכן לומר כן אף באיסור מלאכה של ערב פסח.

אלא לדידך

[רבי יהודה], שחילקת באיסור עשיית מלאכה בין קודם הנץ לאחר הנץ, קשיא. שהרי מעמוד השחר יום הוא, ו

היכא אשכחנא יממא גופיה דפלגי ביה רבנן,

ואסרו רק חלק ממנו!?

ועל כך

אמר ליה

רב יהודה:

הוא

[יום י"ד]

עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ, ומקצתו אסור באכילת חמץ

. הרי שאפילו ביום עצמו יתכן שחלקו יהא מותר וחלקו אסור.

והוינן בה: הרי

שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי אליעזר

בן יעקב. ומדוע לא קיבל את דבריו?

ומשנינן: רבי אליעזר בן יעקב אכן השיבו, ו

הכי קאמר ליה רבי אליעזר

בן יעקב לרבי יהודה:

אמינא,

הקשיתי

לך אנא

בענין

מלאכה

שאסורה מ

דרבנן

, וטענתי לך שלא מצינו שהורגלו חכמים בגזירותיהם לחלק את דיני היום עצמו,

ו

אילו

את אמרת,

ענית

לי

, שמצינו שהיום חלוק בהלכותיו באיסור

חמץ

, שהוא

דאורייתא

, ומצינו לומר שכך היא גזירת הכתוב,

דעד הכא אסר רחמנא, ועד הכא שרא רחמנא.

שהתורה אסרה אכילת חמץ רק בחלק מהיום. ואין זו הוכחה לגבי איסורי דרבנן, שאין דרכם של חכמים לגזור רק בחלק מהיום!?

ואידך,

רבי יהודה, השיבו: יש להוכיח מה

שעות

החמישית והששית ביום ארבעה עשר, שהן אסורות בהנאת ואכילת חמץ רק מ

דרבנן.

שהוסיפו חכמים אותם על איסור תורה שהוא רק משש שעות ולמעלה [וכמו ששנינו לקמן [יא ב] אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש]. הרי שאף חכמים גזרו לפעמים את גזירותיהם רק בחלק מהיום ולא בכולו.

ואידך,

רבי אליעזר בן יעקב סבר, כי אף השעות של איסור חמץ מדרבנן אינן דומות לאיסור מלאכה בערב פסח.

שהרי בגזירה זו של חמץ,

הרחקה הוא דעבוד רבנן ל

איסור

דאורייתא

, שגזרו משום יום המעונן. שאם נתיר לאכול חמץ לאחר ארבע שעות, יטעו בני אדם שאינם בקיאים בשעות היום, בין שעה חמישית לשעה שביעית, ויאכלו אף לאחר חצות היום, שאז החמץ אסור מדאורייתא, ולכן גזרו רק על חלק מהיום.

אבל איסור עשיית מלאכה ביום י"ד, שכולו מדרבנן, מאחר שגזרו, גזרו על היום כולו.

עוד

מיתיבי

לרב הונא מהא דתניא: בזמן שהיו בית דין מקדשין את החודש על פי הראיה של הירח, היו מדליקין משואות [לפידים] בראשי ההרים, להודיע שהיום קידשו בית דין את החודש.

אין משיאין

[מדליקין]

משואות אלא על החודש שנראה בזמנו לקדשו.

דהיינו, רק אם באו העדים ביום שלשים לחדש, והעידו שראו בו את הלבנה, שאז היו בית דין מקדשים את אותו היום לראש חדש - היו משיאים משואות להודיע על כך.

אבל, אם לא באו עדים באותו היום [שאז לא היה הירח "נראה לקדשו", כיון שהבית דין לא היו מקדשים אז את יום השלשים ואחד, מאחר שכבר קידשוהו שמים, אלא מעצמו היה נקבע ראש חדש באותו יום] - לא היו משיאים משואות. וזה היה סימן שהחדש הקודם מעובר, וראש חדש נקבע רק ביום השלשים ואחד.

ואימתי משיאין משואות?

-

לאור עבורו

.

כלומר, בלילה של מוצאי יום השלשים, כדי להודיע שהיום נתקדש לראש חדש. שיום ל' קרוי יום העיבור, לפי שאם לא נתקדש החדש אלא ביום ל"א, נעשה החודש שעבר מעובר ביום הל'.

אלמא,

"אור"

אורתא הוא!

שהרי ודאי לא היו משיאים את המשואות אלא בלילה, כי ביום לא יראו אותן מרחוק. וקשיא לרב הונא!

ומסקינן:

שמע מינה

כרב יהודה!

ומאידך,

מיתיבי

לרב יהודה מהא דתניא: הכהנים חייבים לקדש את ידיהם ואת רגליהם על ידי רחיצתם במים מהכיור בבואם להתחיל את עבודתם במקדש.

ובכל יום בבקר היו חייבים לקדש ידיהם ורגליהם מחדש, ואפילו אם

היה

הכהן

עומד כל הלילה ומקריב על המזבח

, בכל זאת

לאורה

לכשיאיר היום בעלות השחר, הוא

טעון

שוב

קידוש ידים ורגלים

, דברי

רבי

.

וזאת, על אף שכבר קידשם בתחילת עבודתו. כי רבי סובר ש"לינה", דהיינו, העברת הלילה, פוסלת בקידוש ידים ורגלים.

אלמא, "אור" היינו יממא. וקשיא לרב יהודה?

ומשנינן:

"אורה"

שאני.

ואף רב יהודה מודה בה שהיא לשון יום.

מיתיבי מר זוטרא

לרב הונא: נאמר בתורה, שהיולדת מביאה קרבן לאחר מלאת ימי טהרתה. דהיינו, לאחר ארבעים יום ללידת זכר, ולאחר שמונים יום ללידת נקבה.

ודרשו חכמים מזה שנאמר "זאת תורת היולדת", שבא הכתוב "תורת" לרבות, שיכולה היולדת להביא קרבן אחד על כמה ולדות.

ומאידך, נאמר "זאת", שהוא מיעוט, לומר, שרק אם הולד השני נולד בתוך ימי הטוהר של הלידה הראשונה, שעדיין לא נתחייבה בקרבן עבור אותה לידה, אז היא יכולה לצאת ידי חובתה בקרבן אחד עבור שתי הלידות, אך אם השני נולד לאחר מלאת ימי הטוהר של הולד הראשון, וכבר נתחייבה בקרבן עבורו, היא צריכה להביא קרבן נפרד עבור הלידה השניה.

והדבר יתכן אך ורק בלידת נקבה, שהיא טובלת לסוף שבועיים מלידתה. ואם נתעברה שוב והפילה [נפל בן ארבעים יום לפחות] תוך מלאת ימי הטוהר, דהיינו, תוך שמונים יום, היא מביאה קרבן אחד על שתיהן. אבל, אם הפילה לאחר שמונים יום מהלידה הראשונה, היא צריכה להביא שני קרבנות לאחר מלאת ימי הטוהר של הלידה השניה.

[אבל לאחר לידת זכר לא יתכן שהיא תפיל עובר אחר בתוך ארבעים יום ללידתה, ושיהא העובר בן ארבעים יום. שהרי צריך להוריד שבעה ימים ראשונים שהיא טמאה טומאת לידה, ואינה יכולה להתעבר בהם אז. ועל לידת נפל שהוא פחות מארבעים יום, אין חייבים עליו קרבן לידה].