Pessachim 23b — Talmud auf Deutsch

מאי לאו, בהא קמיפלגי

:

דרבי יוסי הגלילי סבר,

"לא תאכלו"

דכתיב בחלב,

משמע בין איסור אכילה, ובין איסור הנאה

, וכדרבי אבהו, הלכך

כי אתא קרא

ד"כל מלאכה",

למישרייה

לחלב ד

נבילה בהנאה הוא דאתא.

ורבי עקיבא סבר

, "לא תאכלו"

איסור אכילה משמע

. אבל

איסור

הנאה

לא משמע,

כדחזקיה. הלכך,

כי אתא קרא

ד"כל מלאכה",

לטומאה ולטהרה

הוא דאתא. אבל להתיר בהנאה לא צריך קרא.

ודחינן:

לא

בהכי פליגי.

אלא

ד

ל

כולי עלמא,

"לא תאכלו"

משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה

, וכדרבי אבהו. אלא שבנבילה מצינו, שהתירתה התורה בהנאה. כדכתיב "לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנכרי".

והכא בהא קמיפלגי

:

רבי יוסי הגלילי סבר: כשהותרה נבלה, היא

[בשרה] בלבד

הותרה

. אבל

חלבה וגידה לא

הותרו

עמה. לפי שאין החלב בכלל בשר הנבילה. ומהאי טעמא נמי לא הוצרך הכתוב לטהרה מידי טומאת נבילה. אלא

כי איצטריך קרא

ד"כל מלאכה" בחלב נבילה,

להיתר הנאה הוא דאתא.

ורבי עקיבא סבר

: לא צריך קרא להתיר חלב בהנאה. משום ש

כשהותרה נבילה, חלבה וגידה נמי הותרו

עמה.

וכי איצטריך קרא

בחלב,

לטומאה ו

ל

טהרה

הוא דאתא! ולומר שאינו בכלל טומאת נבילה.

והוינן בה:

ו

ל

רבי יוסי הגלילי

, דסבר "חלבה וגידה לא הותרו",

אשכחן חלב דשרייה רחמנא

, כדכתיב "יעשה לכל מלאכה".

אלא

גיד

הנשה דכתיב ביה "לא יאכלו", וכי

נימא דאסור

בהנאה!?

ומשנינן:

איבעית אימא,

אין

הכי נמי, ד

הוא

אסור

בהנאה, ואית ליה כרבי שמעון המובא לעיל, דאסר.

ואיבעית אימא

: לעולם, אף לרבי יוסי הגלילי מותר הגיד בהנאה. משום ד

מייתי לה בקל וחומר

מחלב.

ומה חלב שענוש כרת

על אכילתו, הרי הוא

מותר בהנאה, גיד שאינו ענוש כרת

על אכילתו, אלא איסור לאו בעלמא הוא,

לא כל שכן

שהוא מותר בהנאה.

ורבי שמעון דאסר

את הגיד בהנאה, לית ליה האי קל וחומר. משום ד

איכא למיפרך: מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה

, שהרי התירה התורה חלב חיה, ומשום כן התירתו התורה בהנאה אף אצל בהמה. אבל האם

תאמר

כן אף

בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה

, והוא אסור בין בחיה ובין בבהמה!

ואידך

[רבי יוסי הגלילי] סבר, לאו פירכא היא. משום ד

בבהמה

עצמה

קאמרינן

דחמור מחלב מהגיד. שהרי

בבהמה

עצמה

מיהת לא אישתרי

חלב בשום גוונא.

והוינן:

מכדי

, הא כבר

אותבינהו

לרבי אבהו מ

כל הני קראי

דאיירי באיסורי אכילה, והקשינו מדוע לא יאסרו אף בהנאה.

ושנינהו

[וכבר תירצנו], שבכל אחד מהם יש איזו דרשה להתירו בהנאה. ואם כן,

חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי?

והלא

לא

פליגי כי אם

בחמץ בפסח, ואליבא דרבנן

[דרבי יוסי הגלילי] שאוסרים אותו בהנאה. וב

שור הנסקל

, של

דברי הכל

הוא אסור בהנאה.

חזקיה נפיק ליה

לאיסורם

מ"לא יאכל"

.

ורבי אבהו נפיק ליה מנבילה!

דמאיצטריך הכתוב להתירה בהנאה, שמע מינה, כל איסורי אכילה שבתורה אסורים אף בהנאה, אם לא פירט בהם הכתוב שהם מותרים.

ומסקינן לקושיין:

מכדי, בין למר ובין למר

, חמץ ושור הנסקל

אסורין בהנאה

. אם כן,

מאי בינייהו

לדינא?

ומשנינן:

איכא בינייהו, חולין שנשחטו בעזרה

. שהרי נתבאר לעיל, דאליבא דרבי יהודה [דאיצטריך לקרא דנבילה לענין אחר, ולא אייתר למילף מינה לכל התורה], יליף רבי אבהו לכל איסורי אכילה שאסורין אף בהנאה, מהא דכתיב בטריפה "לכלב תשליכון אותו". ודרשינן: "אותו" אתה משליך לכלב. אבל כל איסורין שבתורה אי אתה משליך לכלב, לפי שאסורים הם בהנאה.

אם כן, ל

חזקיה דסבר

ד

"לא יאכל"

אתא

למעוטי הני

[חמץ ושור הנסקל] ולאוסרם בהנאה, אייתר ליה

"אותו"

דכתיב בטריפה. ואתא

למעוטי חולין שנשחטו בעזרה!

שאין אתה משליכם לכלב, אלא הם אסורים בהנאה.

אבל

רבי אבהו סבר

דאין חילוק בין "לא תאכלו" ל"לא יאכל". ויליף מ

"אותו"

דכתיב גבי טריפה,

למעוטי הני

ולאוסרם הנאה. אם כן, תו לא אייתר ליה "אותו" למעט ממנו

חולין שנשחטו בעזרה

ולאוסרם בהנאה. נמצא לדידיה, דאיסור הנאתם

לאו דאורייתא נינהו!

ואין הם בכלל כל איסורים שבתורה. לפי שלא כתוב בהם כלל לשון איסור אכילה.

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה, דכי היכי דאסורין באכילה הכי נמי אסורין בהנאה?

והוינן בשאלתו:

ומאי ניהו

איסורין שבתורה שאסורים אף בהנאה? הלא אינם אלא

חמץ בפסח ושור הנסקל

[שהרי בכל איסורי האכילה מלבדם, פירט בהם הכתוב שהם מותרים בהנאה, כאמור לעיל].

אם כן, מאי מיבעי ליה "מנין דאסורין בהנאה"?

תיפוק ליה מ"לא יאכל"

, דמשמע אף איסור הנאה. וכדאמר חזקיה "שלא יהא בהם היתר אכילה".

ומשנינן: לא סבר ליה כחזקיה. אלא

"לא יאכל", איסור אכילה

בלבד

משמע ליה.

אבל

איסור הנאה לא משמע ליה.

ותו מקשינן: ואכתי מאי קמיבעיא ליה?

תיפוק ליה מנבילה.

דמדאיצטריך קרא להתירה בהנאה, שמע מינה דבשאר איסורי אכילה אסורה אף ההנאה.

ומשנינן:

סבר ליה כרבי יהודה, דאמר

"דברים ככתבן"

! וקרא ד"לגר אשר בשעריך תתננה", איצטריך לגופיה. ללמד, שלא התירה התורה אלא נתינה לגר ומכירה לנכרי. הלכך, ליכא למילף מינה לאסור בעלמא בהנאה.

ותו מקשינן:

אי סבר לה כרבי יהודה, תיפוק ליה

איסור הנאה בחמץ ובשור הנסקל,

מהיכא דנפקא ליה

רבי אבהו

ל

שיטת

רבי יהודה, מ

הא דכתיב בטריפה,

"לכלב תשליכון אותו"

. ודריש, "אותו" אתה משליך לכלב, אבל אין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. משום שהם אסורין אף בהנאה. והשלכה לכלב היא הנאה.

ומשנינן:

קסבר, חולין שנשחטו בעזרה

אסורים בהנאה מ

דאורייתא

. וילפינן להו מהך דרשה ד"אותו". דדוקא "בשר בשדה טריפה", דהינו אבר העובר שיצא ממחיצת האם קודם השחיטה [שדינו כאבר מן החי], מותר בהנאה. אבל חולין שנשחטו בעזרה [שאף איסורם הוא משום מחיצות העזרה], אסורין בהנאה.

וכיון ד"אותו" להכי הוא דאתא, שפיר שאל ההוא מרבנן,

מנין

לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה?

והשיב: נפקא לן מהא

דכתיב

"כל חטאת

אשר יובא מדמה

אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף". שדם החטאות החיצוניות ניתן על מזבח העולה. ואם נתן מדמן על מזבח הזהב כדין החטאות הפנימיות, נפסלו.

וכבר נכתב דין זה ביום השמיני למילואים, ששרפו בו בני אהרן את שעיר נחשון, שהיה חטאת חיצונה. וקצף עליהם משה ששרפוהו, ואמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי"! שמע מינה, דאילו היה מובא דמה לתוך אוהל מועד, היתה נשרפת בדין.

נמצא, דקרא ד"כל חטאת אשר יובא מדמה וגו' באש תשרף" אייתר, ולא איצטריך לגופיה.

ו

אם אינו ענין לגופו, ד

הרי כבר

כתיב

בשעיר נחשון

"והנה שורף"

כאמור,

תנהו ענין לכל איסורין שבתורה!

[ומדה זו היא הלכה למשה מסיני, ככל המדות שהתורה נדרשת בהן. שכל דבר שנכתב שלא לצורך, דרשינן ליה בענין אחר].