Pessachim 14a — Talmud auf Deutsch

שתי פרות היו חורשות בהר המשחה

[הר הזיתים].

כל זמן ששתיהן חורשות

, היו

כל העם אוכלין

חמץ.

ניטלת אחת מהן

, היו

תולין, לא אוכלין ולא שורפין

.

ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין

.

מתניתין:

רבי חנינא סגן הכהנים אומר

: אף על גב שאסור לטמא קדשים טהורים, מותר לטמא קדשים שנטמאו טומאה קלה בטומאה יותר חמורה, כיון שבין כך הם עומדים לשריפה. לפיכך,

מימיהם של כהנים,

הם

לא נמנעו מלשרוף את הבשר

של קדשים

שנטמא ב

מגע ב

וולד הטומאה

["ולד הטומאה" הוא דבר שנגע באב הטומאה, ונעשה ראשון לטומאה. והבשר שנטמא מחמת מגעו בולד הטומאה, נעשה שני לטומאה], יחד

עם הבשר שנטמא

במגע

באב הטומאה

, ונעשה ראשון לטומאה.

ו

אף על פי ש

שניהם נוגעים זה בזה תוך כדי שריפתם, ונמצאו הכהנים

מוסיפין

בכך

טומאה על טומאתו

של הבשר שנטמא בולד הטומאה. [ובגמרא יבואר איזו תוספת טומאה יש כאן].

ואין חוששין לכך, כיון שהוא עומד לשריפ ה.

וקתני לה הכא משום סיפא, דאיירי בביעור תרומת חמץ.

הוסיף רבי עקיבא ואמר: מימיהם של כהנים, לא נמנעו מלהדליק את השמן

[של תרומה]

שנפסל ב

מגע

טבול יום, בנר

[כלי קיבול לשמן ופתילה]

שנטמא ב

מגע

טמת מת

. ו

אף על פי שמוסיפין

בכך

טומאה על טומאתו

של השמן.

מי שטבל לטומאתו, הרי הוא טהור מיד לענין חולין. אבל עדיין הוא פוסל תרומה וקדשים עד "הערב שמש" [כלומר, עד סוף היום]. ודינו כדין שני לטומאה, שהוא פוסל את התרומה, ועושה אותה "שלישי לטומאה".

דין זה נלמד מיולדת, שנאמר בה "ובכל קדש לא תגע". והיולדת נחשבת כ"טבולת יום ארוך" עד סוף ימי טהרתה, לפי שעד אז אינה ראויה להביא את כפרתה. ומעתה, הרי הנר, שנטמא על ידי אדם טמא מת, נעשה ראשון לטומאה. משום שהמת עצמו הוא אבי אבות הטומאה. והאדם הנוגע בו נעשה אב הטומאה. ועושה את הכלי הנוגע בו ראשון לטומאה.

ונמצא, כי הנר, שהוא ראשון לטומאה עושה את המשקה הנוגע בו - שני לטומאה. ולכן, שמן של תרומה, שהיה שלישי לטומאה מחמת שנפסל במגעו של טבול יום, כשהוא ניתן בתוך הכלי שנטמא בטמא מת, [שהוא ראשון לטומאה]. נעשה עתה שני לטומאה, ואף שאסור לטמא תרומה טהורה, כדכתיב "את משמרת תרומותי", הכא אין לחוש לכך, משום שבין כך השמן הטמא עומד לשריפה.

[כך פירש רש"י. מיהו למסקנת הגמרא, מוקי לה אף באופן שנעשה השמן ראשון].

אמר רבי מאיר: מדבריהם

של רבי חנינא ורבי עקיבא

למדנו, ששורפין תרומה

[של חמץ]

טהורה עם

התרומה

הטמאה בפסח

, אף על פי שהטהורה נטמאת בכך.

ועל אף שאסור לטמא תרומה טהורה, כאן לא חששו, כיון שבלאו הכי היא הולכת לאיבוד בזמן ביעור החמץ.

אמר רבי יוסי: אינה היא המדה!

אין אתה יכול ללמוד זאת מדברי רבי חנינא ורבי עקיבא. ובגמרא יבואר טעמו.

לפי שאמר רבי יוסי: אף שמצינו שחלקו בענין זה רבי אליעזר ורבי יהושע,

מודים רבי אליעזר ורבי יהושע

בתרומה טמאה וטהורה

ששורפין

בערב פסח את

זו לעצמה ו

את

זו לעצמה

, כדי שלא תגע הטמאה בטהורה, ותטמאנה.

על מה נחלקו

רבי אליעזר ורבי יהושע -

על

התרומה

התלויה

[ספק טמאה]

ו

על התרומה

הטמאה

.

שרבי אליעזר אומר: תשרף זו לעצמה וזו לעצמה

, דחיישינן שמא התלויה טהורה היא, ואסור לטמאותה.

ורבי יהושע אומר

: ישרפו

שתיהן כאחת

. כיון שהיא תלויה ואינה ראויה לאכילה, אין אתה מוזהר על שמירתה.

גמרא:

שנינו במשנה: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

והוינן בה: איזו תוספת טומאה יש כאן?

מכדי

, הרי,

בשר שנטמא בוולד הטומאה

-

מאי הוי?

הלא

שני

לטומאה הוא. לפי שהולד עצמו הוא ראשון. והבשר שנגע בו נעשה שני.

ואילו הבשר האחר, שנטמא באב הטומאה, אינו אלא ראשון לטומאה.

ואם כן,

כי שריף ליה

לבשר שהוא שני לטומאה,

בהדי,

ביחד עם ה

בשר

האחר

שנטמא באב הטומאה

והוא ראשון לטומאה -

מאי הוי

, איזו תוספת טומאה תהיה בו?

הלא אף עתה, כשנטמא במגע בבשר שהוא ראשון לטומאה, לא יהיה הבשר הזה אלא

שני

לטומאה בלבד. שהרי עתה הוא נוגע בבשר שהוא ראשון לטומאה,

שני ושניהוא! ו

אם כן,

מאי

"מוסיף לו טומאה על טומאתו"

איכא?

אמר רב יהודה: הכא

מדובר בבשר שנטמא בנגיעה

בוולד

דוולד [שהוא שני לטומאה]

עסקינן

.

דהוי ליה

הבשר הזה

שלישי

לטומאה, כיון שנטמא במגע בבשר שהוא שני לטומאה.

ועתה, כשבא לשורפו עם הבשר האחר שהוא ראשון לטומאה, הרי הוא נעשה במגעו בו שני לטומאה.

וקסבר

רבי חנינא, דשלישי לטומאה -

מותר לעשותו שני

, לפי שאף בעודו שלישי לטומאה הוא הולך לשריפה.

אלא שעדיין יש להקשות: כיצד תעשה בו תוספת טומאה?

והא אין אוכל מטמא אוכל

.

ואם כן, אף כשנוגע הבשר שהוא ראשון בבשר שהוא שלישי, אין הוא מטמאו, ואינו עושהו שני!?

דתניא: יכול יהא אוכל מטמא אוכל?

-

תלמוד לומר: "וכי יתן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא"

.

ללמדך: רק

הוא

[האוכל שנגע בו שרץ] נהיה

טמא. ואין

אותו אוכל

עושה

אוכל אחר שהוא

כיוצא בו

[דהיינו, שגם הוא אוכל] -

טמא!

אלא, אוכל מטמא רק משקה, והמשקה מטמא אוכל. אבל אין אוכל מטמא אוכל.

הניחא לאביי, דאמר: לא שנו

שאין אוכל מטמא אוכל,

אלא בחולין, אבל בתרומה וקדשים

, אוכל טמא

עושה

אף

כיוצא בו

[אוכל אחר] טמא! לדידיה, שפיר יש כאן תוספת טומאה. שהרי

הבשר

שהוא ראשון לטומאה עושה את הבשר שהוא שלישי, לשני לטומאה.

ו

אף

לרב אדא בר אהבה משמיה דרבא, נמי

אתי שפיר.

דאמר

רב אדא בר אהבה משמיה דרבא:

לא שנו

שאין אוכל מטמא אוכל,

אלא חולין ותרומה. אבלבקדשים

, אוכל טמא

עושה

אוכל אחר,

כיוצא בו

, טמא.

הרי אף לפיו, שפיר יש כאן תוספת טומאה, כיון שמדובר כאן בבשר קדשים.

אלא לרבינא משמיה דרבא, דאמר: מקרא מלא

, בכל ענין,

דבר הכתוב

האמור.

לא שנא חולין, לא שנא תרומה, לא שנא קדשים

, לעולם אוכל טמא

אינו עושה

אוכל אחר

כיוצא בו

טמא -

מאי איכא למימר?

הרי לפיו אף בקדשים אין הבשר מטמא את הבשר, ואיזה תוספת טומאה יש כאן?!

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן, דאיכא משקין בהדי

[עם]

בשר!

והיינו, כשנגע הבשר הראשון באב הטומאה, היו עליו משקין.

ואף הם נטמאו עמו ונעשו גם הם ראשון לטומאה, ועדיין המשקים קיימים.

ועתה, כאשר שורף יחד עמהם בשר שהוא שלישי לטומאה, הרי

קא מיטמא

ליה הבשר השלישי

מחמת משקין

שעל הבשר, שהם ראשון לטומאה , ונעשה בכך הבשר הנוגע שני לטומאה.

ודחינן:

אי הכי

, שהטומאה היא מחמת המשקים שעל הבשר, ולא מחמת הבשר - מאי

האי

דקתני "לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה

עם הבשר שנטמא באב הטומאה"?

והרי

"עם הבשר והמשקין

שעליו",

מיבעי ליה

למיתני.

ומשנינן תירוץ אחר:

אלא, נהי דאין אוכל

מטמא אוכל מדאורייתא, מדרבנן, מיהו

, אוכל

מטמא

אוכל.

ואשמועינן רבי חנינא, שאף על גב שמוסיפין לו מדרבנן טומאה על טומאתו, לא חיישינן להכי. כיון שבין כך אזיל לאיבוד.

שנינו במתניתין:

הוסיף רבי עקיבא: מימיהן של כהנים, לא נמנעו מלהדליק

שמן שנפסל בטבול יום, בנר שנטמא באב הטומאה.

והוינן בה:

מכדי

, הרי,

שמן שנפסל בטבול יום, מאי הוי?

הלא

שלישי

לטומאה הוא.

לפי שטבול יום עצמו דינו כשני לטומאה, ועושה במגעו את השמן לשלישי. ואילו הנר שנטמא בטמא מת, נעשה ראשון לטומאה. שהרי נגע באב הטומאה.

ואם כן,

כי מדליק לשמן

שהוא שלישי לטומאה

בנר שנטמא בטמא מת

, והוא ראשון לטומאה -

מאי הוי?

הרי נעשה השמן השלישי ל

שני

.

ותיקשי,

מאי קא משמע לן

רבי עקיבא?

אם תרצה לומר שהשמיענו כי

שלישי מותר לעשותו שני

, הלא כבר השמיענו רבי חנינא כן, כמבואר לעיל. ו

היינו הך

שהשמיענו רבי חנינא.

אמר רב יהודה

: הכא

בנר של מתכת עסקינן

. וכשנגע טמא מת בנר, נעשה הנר לאב הטומאה, ולא ראשון לטומאה.