Pessachim 12a — Talmud auf Deutsch

ו

נמצא, ש

חד מינייהו קטעי

ב

שעה ומשהו

, שאם המעשה היה בסוף שלש, טועה זה שאמר חמש, בשעה ומשהו. ואם היה המעשה בתחילת חמש, הרי זה שאמר שלש, טעה בשעה ומשהו.

אזל רב הונא בריה דרב יהודה, אמרה לשמעתתא

דאביי

קמיה דרבא

.

אמר

על כך רבא: כיצד יתכן לומר שלדברי רבי מאיר, אדם טועה רק במשהו, ולדברי רבי יהודה הוא טועה רק בשעה ומשהו [לפי האיכא דאמרי]? שאם כן, לא היינו צריכים לקיים את עדותן, כי מנין לנו שהמקדים נתכוין לסוף השעה, והמאחר לתחילת השעה, כך שאין ביניהם אלא שיעור טעות האדם בלבד.

ו

הרי

מה

היה

אילו

הוה

דייקינן דהני סהדי

שאחד מהם אמר שלש, והשני חמש, ואמרינן

דהאי דקאמר

"שלש"

, כונתו

בתחילת שלש, והאי דקאמר

"חמש"

, כונתו

בסוף חמש

, שנמצא שההבדל ביניהם הוא כמעט שלש שעות, שהוא יותר מהשיעור שאדם רגיל לטעות לכל הדיעות.

ו

אז ודאי

הויא עדות מוכחשת, ולא קטלינן

האדם שהעידו עליו.

ואנן ניקום

ונקרב את עדותן

ונקטול

גברא

מספיקא

[לפי רבי יהודה]?

ו

הלא

רחמנא אמר

בפרשת רוצח [במדבר לה כד]

"ושפטו העדה", "והצילו העדה"

, שמחפשין כל זכות לנידון כדי להצילו ממיתת בית דין!

אלא ודאי, לכן אנו מקיימים את העדות, משום שגם אם נרחיק את עדותן זה מזה ככל האפשר, ונאמר שהמקדים נתכוין לתחילת השעה, והמאחר לסופה, עדיין הוא בשיעור שאדם עלול לטעות, ואין זו עדות מוכחשת.

אלא אמר רבא: לדברי רבי מאיר

אכן

אדם טועה

ב

שתי שעות חסר משהו

.

ולדברי רבי יהודה, אדם טועה

ב

שלש שעות חסר משהו

.

ומפרש רבא:

לדברי רבי מאיר, אדם טועה

ב

שתי שעות חסר משהו

. וכשאחד אומר שתים, והשני שלש, אפילו אם נאמר שזה שאמר שתים התכוין לתחילת שתים, וזה שאמר שלש התכוין לסוף שלש, הרי לא מיבעיא אם המעשה היה בסוף שתים או בתחילת שלש, שנמצא שכל אחד טעה רק בשעה. אלא אפילו אם ה

מעשה כי הוה, או בתחילת שתים או בסוף שלש, ו

נמצא ש

חד מינייהו קטעי

ב

שתי שעות חסר משהו

, אפילו הכי אין בנו כח לבטל את העדות, כי אדם רגיל לטעות בשיעור זמן כזה.

ו

לדברי רבי יהודה, אדם טועה

ב

שלש שעות חסר משהו

. ואם אחד אמר שלש והשני חמש, אפילו אם נרחיקם זה מזה, ונאמר שזה התכוין לתחילת שלש וזה לסוף חמש, וגם נאמר שה

מעשה כי הוה, או בתחילת שלש או בסוף חמש, ו

נמצא ש

חד מינייהו קטעי

ב

שלש שעות חסר משהו

, אף על פי כן עדותן קיימת, כי אדם עלול לטעות אף בשיעור זמן כזה.

מקשה הגמרא לרבא:

תנן

התם במסכת סנהדרין:

היו בודקין אותן,

את העדים בדיני נפשות,

בשבע חקירות

:

א.

באיזו שבוע

באיזה שמיטה ממנין שבע השמיטות שיש ביובל, היה המעשה.

ב.

באיזו שנה

משבע שנות השמיטה.

ג.

באיזה חדש

.

ד.

בכמה

ימים

בחדש

.

ה.

באיזה יום

בשבוע. ו.

באיזו שעה.

ז.

באיזה מקום

היה המעשה.

ותנן

שם, בהמשך המשנה, שבנוסף על שבע החקירות הללו, היו שואלים אותם שאלות נוספות, והן נקראות "בדיקות". כגון, האם הכרתם את ההרוג, שמא היה גוי. ובאיזה בגדים היה לבוש. ובמה הרגו. והאם התרתם ברוצח. וכל בית דין המרבה בבדיקות הרי זה משובח.

וממשיכה המשנה:

מה בין חקירות

לבדיקות,

מה ההבדל ביניהם לדינא?

חקירות,

אם

אמר אחד מהן: איני יודע

לענות על אחת מהשאלות,

עדותן בטילה

. ואילו ב

בדיקות, אפילו שניהם אומרים: אין אנו יודעין

להשיב על השאלות,

עדותן קיימת

.

אלא אם כן הם מכחישים זה את זה, שאז עדותן בטילה.

והוינן בה: מאי שנא חקירות, ומאי שנא בדיקות

מדוע בזה פוסל "איני יודע", ובזה אינו פוסל?

ואמרינן:

"חקירות"

-

אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטילה

, משום

דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה!

שהרי כל הזמת העדים היא על ידי שבאים עדים אחרים ואומרים שבאותו יום ובאתה שעה שאתם אומרים שראיתם את העדות הזאת במקום פלוני, הייתם עמנו במקום אחר. וכאשר אחד מהעדים משיב על אחת מהחקירות שאינו יודע, שוב לא ניתן להזימו. ואפילו יאמר רק על חקירת השעה שהוא אינו יודע, לא יהיה ניתן להזימו ולומר לו: עמנו היית באותה שעה.

ואם תאמר: הרי אפשר להזימו על ידי היום, כגון, שיבאו עדים אחרים ויאמרו: עמנו היית כל אותו היום? מכל מקום, כיון שלמדנו מהמקראות שצריך לחקור את העדים בשבע חקירות, צריך שבכל אחת מהן תוכל להתקיים תורת הזמה, ואם אינם יודעים את השעה, נמצא שחסרה תורת הזמה בחקירת השעה.

וכל עדות שאי אתה יכול להזימה, אינה עדות. משום שנאמר בתורה "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". ומשמע שרק עדות שאפשר לקיים בה תורת הזמה הוי עדות.

אבל ב

בדיקות

, אף אם יאמרו שניהם שאינם יודעים, עדיין זו

עדות שאתה יכול להזימה, היא.

שהרי אין ההזמה תלויה כלל בבדיקות, כי לא יתכן לומר "עמנו הייתם" ביחס, למשל, לסוג הבגדים שלבש ההרוג.

ומסיקה הגמרא את הקושיא לרבא:

ואי אמרת טעי איניש כולי האי,

שתי שעות לדברי רבי מאיר, ואפילו שלש שעות לדברי רבי יהודה, אם כן,

חקירות ד"איזו שעה"

נמי

אין בה כדי להביא לידי הזמה על ידה. שהרי אפילו אם יאמרו העדים את השעה שאירע בה המעשה, עדיין

עדות שאי אתה יכול להזימה היא

[על פי השעה בלבד]. שאם יבאו עדים ויאמרו: עמנו הייתם באותה שעה, כי אז

דאמרי

העדים הראשונים: אכן היינו עמכם באותה שעה, אך

מטעי קטעינן,

והמעשה היה בשעה אחת יותר מאוחר או יותר מוקדם ממה שאמרנו תחילה?

ומשנינן:

דיהבינן להו כולי טעותייהו.

שאכן נותנים לעדים את כל הזמן שניתן לטעות בו, ואין להזימם אלא אם כן יאמרו להם: עמנו הייתם כל אותה שעה וטעותה. דהיינו, אף בזמן הסמוך לו מלפניו ומלאחריו, עד השיעור שאפשר לתלותו בטעות, הייתם עמנו.

ובאופן זה מועילה חקירת השעה, כי אם לא היו אומרים כלל את השעה, לא היה ניתן להזימם, עד שיאמרו להם: עמנו הייתם כל אותו היום.

ומפרשינן:

לרבי מאיר,

דאמר אדם טועה בשתי שעות,

יהבינן להו

לאותם עדים, שאחד מהם אמר "בשתים" ואחד אמר "בשלש",

מתחילת שעה ראשונה

מהיום,

עד סוף חמש

שעות. כלומר, לשניהם יחד נותנים את כל הזמן הזה:

לעד שאומר "בשתים", נותנים מהשעה הראשונה עד סוף השעה הרביעית. שאם יאמרו לו: עמנו הייתה בשעה שניה, יוכל לומר טעיתי בשעה לאחור, והמעשה היה בשעה הראשונה. [ותיכף תבאר הגמרא, מדוע אינו יכול לטעון שטעה בשעתיים לאחור]. ואף אם יאמרו לו שגם בשעה הראשונה היית עמנו, יוכל לטעון שטעה בשעתיים קדימה, והמעשה היה בשעה שלישית או רביעית. [ומה שאמר "בשתים", נתכוין לסוף שתים]. ורק כשיאמרו לו: עמנו היית כל ארבע שעות הראשונות, הרי הוא מוזם.

ולעד שאומר "בשלש" נותנים גם את השעה החמישית.

דהיינו, שעד שלא יזימו אותו על כל החמש שעות, יוכל לטעון - או שהמעשה היה בתחילת שעה ראשונה, והוא התכוין לתחילת שלש. או שהמעשה היה בסוף חמש, והוא התכוין לסוף שלש.

ובדין הוא, דניתיב להו,

שניתן לו לאותו עד שאומר "בשתים",

מעיקרא טפי,

שעה נוספת לאחור, דהיינו, שלא יוזם עד שיאמרו לו: עמנו היית אף בשעה אחרונה של הלילה. שאם לא כן, יוכל לטעון שהמעשה היה באותה שעה, והוא טעה בשעתיים.

אלא,

לא אמרינן כן, כי

בין יממא לליליא לא טעו אינשי.

ואילו היה המעשה בסוף הלילה, לא היה טועה לומר שהוא היה בשעה שניה מהיום.

ולרבי יהודה,

דאמר אדם טועה בשלש שעות,

יהבינן להו

לאותם עדים שאחד מהם אמר "בשלש" והשני "בחמש" [שרבי יהודה מכשיר אף באופן כזה], את כל משך הזמן

מתחילת שעה ראשונה ועד סוף

שעה

ששית

[כלומר לשניהם יחד].

לזה שאמר "בשלש", נותנים את השעה הראשונה והשניה,

ובדין דניתיב להו

מעיקרא טפי,

היינו צריכים לתת לו עוד שעה, והיא השעה האחרונה של הלילה. שהרי לפי רבי יהודה אדם עלול לטעות אפילו בשלש שעות.