Pessachim 102a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

אמר רב נחמן בר יצחק

:

מאן תנא

להך ברייתא ד

"עקירות"?

רבי יהודה!

אבל רבנן פליגי עליו, וסברי שבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך אפילו כשלא הניחו שם זקן או חולה, וכרב חסדא.

דתניא

שנחלקו בזה רבי יהודה וחכמים:

חברים

[תלמידי חכמים, רשב"ם]

שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש

-

כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים

שנשארו במקומן ולא הלכו לבית הכנסת.

אבל לא הניחו שם מקצת חברים

הרי

כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

ואילו חכמים לא חילקו בדבר, וסברי שאפילו כשלא הניחו מקצת חברים אין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחילה [לפי הכלל שבידינו שכל מקום שאמר רבי יהודה "במה דברים אמורים" בא לחלוק על דברי חכמים שלפניו], הואיל ואכלו דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן [כדמשמע מלשון "ועקרו רגליהם", וכדדייקינן לעיל].

והוינן בה:

אלא טעמא דבדברים הטעונין

ברכה לאחריהן במקומן

עסקינן, ולכן סברי רבנן

דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.

אבל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אפילו לרבנן

הרי

כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן,

דאמר לעיל ששינוי מקום אין צריך לברך, ולא חילק בדבר. ומשמע שגם בדברים שאין טעונין ברכה במקומן הוא סובר שאין צריך לברך?

ותמהה הגמרא:

ולאו מי אותביניה חדא זימנא,

שהרי כבר הקשינו לעיל על רבי יוחנן מברייתא אחרת, ומאי נפקא מינה אם יקשה עליו גם מברייתא זו? ומסבירה הגמרא: יש נפקא מינה, באם יבא אדם ויתרץ אותה ברייתא דלעיל, או יגיה אותה ולא יקשה ממנה לרבי יוחנן. האם

נימא

ד

מהא

ברייתא

נמי תיהוי תיובתא

לרבי יוחנן.

ומתרצינן: מברייתא זו באמת אין להקשות על רבי יוחנן.

כי

אמר לך רבי יוחנן

: לעולם סברי רבנן ש

הוא הדין דאפילו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, נמי אין צריכין לבר ך.

והא דקתני

בברייתא

"עקרו רגליהן",

דמשמע דוקא בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן - כדי

להודיעך כחו דרבי יהודה,

דאפילו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן

נמי אמרינן:

טעמא דהניחו

מקצת חברים, אבל לא הניחו מקצת חברים

הרי

כשהן יוצאין

-

טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין

-

טעונין ברכה לכתחילה.

תניא כוותיה דרב חסדא: חברים שהיו מסובין לשתות יין, ועקרו רגליהן, וחזרו

-

אין צריכין לברך!

משום שיין הוא מהדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. והיינו כרב חסדא.

תנו רבנן: בני חבורה שהיו מסובין

בערב שבת

וקדש עליהן היום

חייבים להפסיק את סעודת יום החול.

ו

מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום,

שעושה קידוש עתה, לאחר שפסקו מלאכול את הסעודה של יום החול.

ומיד מביאין לו כוס

שני

ו

אומר עליו ברכת המזון,

היות וחייב להפסיק את סעודת החול - כשיטת רבי יהודה לעיל [ק א] שמפסיקין לשבתות [ומכל מקום, כיון שהגיע שעת קידוש צריך לקדש תחילה],

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך

[ואף לאחר מכן, עד שיגמור סעודתו. ר"ן]. ורבי יוסי לשיטתו שם דאין מפסיקין כלל לשבתות.