Niddah 6a — Talmud auf Deutsch

כמגע עצמה

כאלו נגע בנדה עצמה.

ולכן,

מה

מגע בנדה

עצמה

-

מטמא אדם לטמא בגדים

שעליו,

אף משכבה ומושבה מטמא אדם לטמא בגדים

שעליו! [ולא כפי שבארנו בהוה אמינא ש"משכבה ומושבה כמגעה". הכונה היא לכלי שנגעה בו, שאינו מטמא אדם].

תניא כוותיה דרבא

שטומאת מעת לעת שבנדה היא חמורה, שמשכבה ומושבה מטמאים אדם, לטמא בגדים שעליו.

אשה

הרואה דם

-

א.

מטמאה

טהרות

מעת לעת.

ומה היא מטמאה?

-

משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס

ואפילו כלי

המוקף צמיד פתיל!

ב. אבל, גזירת הטומאה מעת לעת למפרע -

אינה

גורמת שהיא תהיה

מקולקלת למנינה!

שלא גזרו לחשוש שמא יצא הדם קודם וכיון שאינה יודעת מתי יצא הדם היא מאבדת את "פתח נדתה", שהוא יום תחילת המחזור הקבוע של י"ח יום [ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה. עיין בהקדמה] שיש לכל אשה.

ג.

ואינה מטמאה את בועלה למפרע

בטומאת ז' של בועל נדה. אלא רק בטומאת יום אחד כדין הנוגע בנדה. [עיין לקמן טו א] .

רבי עקיבא אומר

-

מטמאה את בועלה

מעת לעת בספק טומאת ז' כדין בועל נדה .

ד.

ואינה מונה

את שבעת ימי נדתה

אלא משעה שראתה

, ולא למפרע מעת לעת.

אשה

הרואה כתם

-

א.

מטמאה למפרע

87 .

ומה

היא מטמאה למפרע?

אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל

88 .

ב.

ומקולקלת למנינה,

שכיון שאינה יודעת אימתי יצא הדם של הכתם גזרו חכמים שמתקלקל המחזור הקבוע שלה של ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה! ג.

ומטמאה את בועלה

משום בועל נדה.

ד.

ואינה מונה

את ז' ימי הנדות

אלא משעה שראתה

90 .

וזה וזה,

בין הרואה דם ובין הרואה כתם, שגזרנו עליה שתטמא מעת לעת למפרע את הטהרות שנגעה בהם - אין הטומאה ודאית. אלא

תולין

-

לא אוכלין ולא שורפין!

ותמהינן:

ורבא,

שלמד לעיל מק"ו שמטמאה משכב ומושב ומוכח כדבריו מהברייתא, ממה נפשך:

אי שמיע ליה מתניתא, לימא

-

מתניתא

היא.

ואי לא שמע ליה מתניתא

המחדשת לנו שמטמאה משכב ומושב וכלי חרס המוקף בצמיד פתיל -

קל וחומר מנא ליה?

דמהיכן ידע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו ניצול בטומאת מעת לעת ועל ידי כך ללמוד קל וחומר מאוהל המת?! ומשנינן:

לעולם שמיע ליה מתניתא.

אבל,

ואי ממתניתא

-

הוה אמינא

שטומאת המשכב מטמאה

או אדם, או בגדים

הנוגעים במשכב בעצמם.

אבל אדם

הנוגע במשכב שיטמא

בגדים

שלובש אותם אימא

לא. משום הכי קאמר

רבא

קל וחומר,

ללמדנו שטומאת המשכב שבמעת לעת כה חמורה שאפילו מטמאה את הבגדים שלובש האדם הנוגע במשכב, אפילו לא נגעו הבגדים עצמם במשכב.

אמר רב הונא

: הגזירה שגזרו חכמים על טומאת

מעת לעת שבנדה,

היא רק

לקדש, אבל לא לתרומה!

והוינן בה:

אי הכי,

שרק לקודש גזרו,

ליתני

גזירה זו שחומרת קדשים

גבי מעלות

שמנו חכמים במסכת חגיגה בענין "חומר בקודש מבתרומה"!?

ומשנינן:

כי קתני

התם מעלות בקודש יותר מבתרומה,

היכא דאית ליה דררא

[צד של ספק]

דטומאה

, והחמירו בקודש יותר מבתרומה .

אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה,

כגון גזירת מעת לעת, שאינה אלא גזירה בעלמא, שהרי לא ראתה קודם, חומרא שכזאת

לא קתני

בכלל חומר בקודש מבתרומה.

מיתיבי

: שנינו בברייתא הקודמת:

מה היא מטמאה

במעת לעת -

אוכלין ומשקין!

ודייקינן:

מאי לאו, בין

אוכלין ומשקין

דקודש, ובין

אוכלין ומשקין

דתרומה!

ומשנינן:

לא!

כוונת התנא היא למשקין ולאוכלין

דקודש

בלבד, וכגון שמן של מנחות ויין של נסכים .

ומביאה הגמרא ראיה מהמשנה לקמן שגזרו טומאת מעת לעת גם על תרומה -

תא שמע

להוכיח שגזירת מעת לעת היתה גם על תרומה דלא כרב הונא, שהרי שנינו במשנה לקמן:

רבי יהודה אומר

: חייבות הנשים לבדוק עצמן, בנוסף לבדיקות שחרית וערבית,

אף בשעת עברתן

[בשעה שמסיימות]

מלאכול בתרומה.

והוינן בה

בטעם התקנה של רבי יהודה: איזה צורך יש בבדיקה לאחר שכבר אכלה? והרי

מה דהוה

בשעת אכילת התרומה,

הוה!

ומה אכפת לן לאחר האכילה לידע אם היא טהורה או טמאה!?

וליישב את התמיהה -

אמר רב חסדא: לא נצרכה

הבדיקה שלאחר אכילת התרומה,

אלא לתקן את שיריה

של התרומה שנותרו

בפניה

[לפניה], שלא אכלתם. שאם בודקת עצמה לאחר האכילה ומוצאת עצמה טהורה, ואחר כך שוב בודקת בערבית [או בשחרית] ומוצאת עצמה טמאה, אין מטמאין את שירי התרומה שנותרו מאכילתה למפרע, שהרי בדקה עצמה אחר האכילה ומצאה עצמה טהורה.

ומוכח, שלולי הבדיקה הזאת היא תטמא את התרומה מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע, כי אם לא תטמא למפרע אין טעם לבדיקה. ודלא כרב הונא שאמר שגזירת למפרע היא רק לקודש ולא לתרומה!?

ומתרצינן:

רב הונא

, הסובר שלא גזרו לתרומה,

מתני

[בלשון המשנה לקמן], שחובת הבדיקה לאחר אכילת התרומה אינה כדי לטהר את שיירי התרומה, כי כל זמן שלא נטמאה האשה היא אינה מטמאה תרומה למפרע. אלא להיפך, חובת הבדיקה היא כדי -

לישרוף שירים

של תרומה

ש

נותרו לאחר האכילה

בידיה

[ועתה אינם בידיה].

ש

אם

בדקה עצמה

מיד לאחר שנגעה בתרומה, תוך שיעור זמן קצר ביותר הנקרא "

כשיעור וסת

" [עיין רש"י] ומצאה עצמה טמאה, הרי ודאי לנו שהיתה טמאה גם בשעה שנגעה בתרומה, וחייבת לשרוף את מה שנותר מהתרומה, כדין תרומה שהיא ודאי טמאה [מדאורייתא].

וטעם הבדיקה הזאת היא, כדי למנוע אותה מלאכול את שיירי התרומה במידה והיא טמאה, [ולא כדי להשאיר את התרומה בטהרתה במקרה ותמצא טמאה בבדיקת ערבית. כי, כאמור, לרב הונא גם אם לא תבדוק אחר הנגיעה בתרומה ותמצא עצמה טמאה בערבית לא תטמא את התרומה מעת לעת למפרע].

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שגזרת מעת לעת היא גם לתרומה ולא רק לקודש:

תא שמע

: שנינו במשנה [לקמן ז' ב'] מחלוקת חכמים ורבי אליעזר באשה צעירה [שאיננה זקינה] שעברו עליה ג' עונות [תשעים יום] שלא ראתה בהם דם, ואחר כך חזרה וראתה דם - האם דינה הוא כאשה שעדיין לא ראתה מעולם, שדיה שעתה, או שחזר דינה כאשה רגילה, ומטמאה מעת לעת.

ובברייתא [בדף ט' ב] שנינו על מחלוקת זאת:

מעשה

באשה צעירה שעברו עליה שלש עונות [תשעים יום] שלא ראתה בהם דם, ולאחר מכן ראתה,

ועשה

[פסק]

רבי כרבי אליעזר

שדיה שעתה.