Niddah 66a — Talmud auf Deutsch

ותנשא

לבעל

אחר

ואז מותרת לשמש .

ואם אכן

ניסת לאחר,

וגם אצלו

ראתה דם מחמת תשמיש

-

משמשת

כמו אצל בעלה הראשון:

פעם ראשונה ושניה ושלישית

24 . ומכאן ואילך, לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר.

ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש

גם אצל בעלה השלישי -

משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית.

מכאן ואילך

-

לא תשמש עד שתבדוק עצמה!

שלאחר שראתה מחמת תשמיש שלש פעמים אצל שלשה בעלים הרי היא הוחזקה ב"רואה מחמת תשמיש" אצל כל בעל, וכדי להוציאה מחזקתה זו היא צריכה בדיקה מיוחדת.

כיצד בודקת את עצמה?

מביאה שפופרת, ובתוכה

-

מכחול, ומוך

פיסת בד או צמר גפן

מונח על ראשו

של המכחול, ובודקת עצמה בו .

אם נמצא דם על ראש המוך

שהגיע עד פתח המקור -

בידוע שמן המקור הוא בא

והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ואסורה לכל אדם.

לא נמצא דם על ראשו

-

בידוע ש

הדם

מן הצדדים

, מן הכתלים של הפרוזדור

הוא בא,

והוא דם טהור.

ואם יש לה מכה באותו מקום,

ורואה דם מחמת תשמיש -

תולה במכתה

והרי היא מותרת אפילו לבעלה הראשון בלי בדיקה. כיון שכל החשש לאוסרה הוא מדין קביעת וסת לראיה מחמת תשמיש, שחוששים לו רק מדרבנן, ולכן אם יכולה לתלות במכה אין לה לחשוש לוסתה.

ואם יש לה וסת

לראיות מחמת תשמיש, שלא בכל פעם שמשמשת הרי היא רואה, אלא רק אם משמשת בתאריך קבוע, או בהפלגה קבועה של זמן - הרי היא

תולה

את ראייתה מחמת תשמיש

בוסתה

הקבוע, ומותרת לשמש שלא בשעת וסתה.

אבל,

אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה,

בשעת התשמיש ,

אינה תולה

במכתה.

ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה דם נדה יוצא

-

דברי רבי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: דם מכה הבא מן המקור

הרי הוא דם

טמא,

ולפיכך מטמא דם המכה, שהוא אב הטומאה, את האשה ביחס לטהרות. אך היא מותרת לבעלה!

ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור.

והאשה נשארת בטהרתה ואינה מטמאה טהרות, וכל שכן שמותרת לבעלה.

דנה הגמרא:

מאי בינייהו

במה נחלקו רשב"ג ורבותינו?

אמר עולא

: האם

מקור, מקומו טמא

או טהור

איכא בינייהו

.

דהיינו: האם עצם המעבר של הדם דרך המקור מטמא אותו. שכל דם, אפילו דם המכה העובר דרכו של המקור נטמא ונהיה לאב הטומאה, והוא מטמא את האשה.

או שהמקור עצמו אינו מטמא. ורק על דם נדה הנובע מהמקור נקבעת טומאה, אך לא על דם מכה שרק עובר דרך המקור אך לא נובע ממנו.

ועתה חוזרת הגמרא לדין הבדיקה של הרואה מחמת תשמיש:

ושואלת הגמרא על צורת הבדיקה באמצעות שפופרת: והרי

שפופרת אפגורי מפגרא לה,

שהיא פוצעת את האשה, ומנין לנו שהדם שיוצא על ראש המכחול הוא דם נדה, והרי יתכן שהוא דם הפצע שנפצעה מחיכוך השפופרת?

אמר שמואל

: בדיקה זו נעשית -

בשפופרת של אבר,

העשויה מעופרת,

ופיה

של השפופרת

רצוף

כפוף

לתוכה

בצורה שאינה פוצעת את האשה.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן

: מדוע חייב בעלה הראשון לגרשה אחר שראתה מחמת תשמיש שלש פעמים? ומדוע לא

תבדוק עצמה

בבדיקת השפופרת לאחר שראתה דם

בביאה שלישית של בעל הראשון,

שתהיה מותרת לו לשמש מהפעם הרביעית ואילך בכל פעם על ידי בדיקה, עד שתעקור את וסת הראיה מחמת תשמיש בג' פעמים.

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש: עדיף שתתגרש ותנשא לבעל אחר ותשמש לו בהיתר, מבלי צורך בבדיקה, מאשר להשאר תחת בעלה ולהסתמך בכל פעם על הבדיקה. כי גם אם תמצא עצמה טהורה, יש לחשוש לפעמים אחרות שמא יכשלו שניהם בשוגג באיסור כרת של נדה.

והטעם שאין צריכים לחשוש שמא תראה מחמת תשמיש גם אצל הבעל השני הוא משום

שאין כל האצבעות

שוות!

ולכן מותרת לשני מבלי כל בדיקה, כי תלינן את הראיה מחמת תשמיש באצבעו של הבעל הראשון, שהיא אצבע שונה מאצבעו של הבעל השני .

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

ותבדוק עצמה בביאה ראשונה

[דהיינו:

לאחר

הביאה הראשונה]

של בעל שלישי!?

שכיון שראתה גם אצל השלישי בביאה הראשונה הרי הוחזקה להיות רואה מחמת ג' אצבעות שונות, וצריכה להאסר לו מיד אם אינה בודקת!

אמר ליה רבי יוחנן:

לפי שאין כל הכוחות שוות!

שבביאה אחת של השלישי עדיין לא הוחזקה לראות מחמת שתמיש, שלא כל הבעילות שוות ויתכן שבפעם הראשונה אצל הבעל השלישי ראתה כתוצאה מבעילה בכח מרובה, אך בבעילה בכח מועט לא תראה. ולפיכך, אין לחייבה עדיין בבדיקה לפני תשמיש, כיון שאפשר לתלות שבעילתה הבאה תהיה בכח מועט ולא תראה בה דם.

ההיא

אשה, שהיתה רואה דם מחמת תשמיש,

דאתאי לקמיה דרבי.

אמר ליה

רבי

לאבדן: זיל

לך

בעתה!

תבהילנה בפתאומיות.

אזל

אבדן,

בעתה,

הבהילה,

ונפל ממנה חררת

גוש

דם

.

אמר רבי

-

נתרפאה זאת!

שראיותיה בשעת תשמיש היו עקב אותה חררת הדם.

וגם הלכה זאת של רבי נובעת מזה שכל החשש לוסת הרואה מחמת תשמיש הוא רק מדרבנן, ולכן כל היכן שאפשר לתלות להקל תולים.

ההיא אתתא

שראתה דם מחמת תשמיש

דאתאי לקמיה דמר שמואל.

אמר ליה

שמואל

לרב דימי בר יוסף

-

זיל בעתה

לך תבהילנה!

אזל

רב דימי בר יוסף,

בעתה, ולא נפל ממנה

דבר

ולא מידי.

אמר שמואל: זו,

ראיתה מחמת תשמיש היא משום שהיא

ממלאה,

מתמלאת בדם,

ונופצת

[את מילוי הדם בשעת תשמיש]

היא

.

וכל הממלאה ונופצת

-

אין לה תקנה!

ההיא

אשה

דאתאי לקמיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה, הות קחזיא דמא,

שבכל ליל טבילה היתה רואה דם, עוד לפני שהיתה משמשת. ובאה לשאול מרבי יוחנן תקנה כיצד תוכל להבעל בהיתר, מאחר שתמיד לפני שימושה היא נטמאת.

אמר לה

רבי יוחנן: יש לך תקנה. שאת יכולה לתלות את ראית הדם בכך כי

שמא דימת עיריך עלתה ביך

. שקנאת בנות עירך בראותם אותך חוזרת מהנהר מטבילת המצוה היא הפוגעת בך. ולכן העצה היעוצה לך היא -

לכי והבעלי לו על גבי הנהר,

עוד לפני שתכנסי לעיר, שאז עדיין לא פוגעת בך קנאת בנות העיר, כי עדיין לא ראו אותך בחזרתך מהנהר .

ולמרות שקבעה לה וסת ללילי טבילתה, שתמיד היתה רואה לאחר הטבילה, היא יכולה להקל בוסת דרבנן במקום שניתן לתלות בקנאת בנות העיר.

איכא דאמר

: עצה אחרת נתן לה:

אמר לה

רבי יוחנן:

גלי לחברותיך

את צרתך, ואז -

כי היכי דתהוו עליך להאי גיסא,

כמו ששלטה בך עיניהם לצד זה [שקנאו בך],

נתהוו עליך להך גיסא,

כמו כן יתנו בך עיניהם לצד השני וירחמו עליך.

ואיכא דאמר

: כך

אמר לה: גלי לחברותיך

צרתך

כי היכי דלבעו

שיבקשו

עליך רחמים.

וכמו

דתניא: "וטמא טמא יקרא"

המצורע, וטעם קריאתו - כי

צריך להודיע צערו לרבים, ו

אז ה

רבים מבקשים עליו רחמים.

אמר רב יוסף: הווי עובדא

היה מעשה

בפומבדיתא

, באשה שסבלה כך וגילתה צערה לרבים,

ואתסי,

שבקשו עליה הרבים, והתרפאה.

אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר רב

:

התקין רבי בשדות,

שהוא מקום שאינם בני תורה ואינם בקיאים בימי נדה וזיבה -

ראתה יום אחד

-

תשב

בנידותה ותמנה

ששה

ימים

והוא

[עם יום ראייתה] וביחד הם הם שבעה ימים. כי יש לחוש שראייתה ביום הראשון היתה ראיה נידה וצריכה לספור שבעה ימים, את היום שראתה בו ועוד ששה. ועל אף שאם היתה ראיה זאת ראית - זיבה אינה צריכה לשמור אלא יום אחד בלבד לאחריו בטהרה ולטבול - גזרו חכמים על אותו מקום שלא יחלקו בין ראית נידות לראית זיבות, כיון שאינם בקיאים בכך.

ראתה במשך ימים

שנים

-

תשב ששה

ימי טומאה

והן

, שני הימים שראתה בהם, ובסך הכל שמונה ימים. כי יתכן שהראיה ביום הראשון היתה ביום האחרון לימי זיבתה, וביום השני התחילו ימי הנדות. ולכן צריכה למנות את שבעת ימי הנידה, מסוף ראייתה, החל מהיום השני, ונמצא שגם היום השמיני אסור מספק.

ראתה דם במשך

שלשה

ימים - יש לחשוש שימים אלו הם ימי זיבתה, ולכן

תשב שבעה

ימים

נקיים

אחריהם. ונמצא שימי חשש טומאתה הם לפחות עשרה ימים.

אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל

[שהוא שיעור קטן ביותר] -

יושבות עליה שבעה נקיים!

חומרה זאת היא חומרה כפולה. כי מעיקר הדין נוהג דין ספירת "שבעה נקיים" רק בזבה אחרי שהתמלאו בה שני התנאים:

א. הראיה היא בזמן ימי זיבה [שהן י"א יום אחרי ז' ימי נידה].

ב. הראיה מתמשכת שלשה ימים.

ואילו בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו ראו בימי נידה, ואפילו ראו רק פעם אחת טיפת דם , שישבו עליה "שבעה נקיים" .

אדבריה

[הוביל, דרך שיחה]

רבא לרב שמואל, ודרש

: אשה מעוברת אשר

קשתה

בלידתה

שני ימים,

והימים האלו היה בימי זיבתה

ול

יום ה

שלישי הפילה

-

תשב שבעה נקיים

כדין זבה, על אף שדם קושי של לידה אינו מטמא בזיבה.

וטעמו של רבא:

קסבר, אין

דין טהרת דם

קישוי ל

לידת

נפלים! ו

כמו כן סבר:

אי אפשר לפתיחת הקבר

הרחם

בלא דם

, ונמצא שודאי ראתה דם גם ביום השלישי בעת לדתה.

אמר ליה רב פפא לרבא: מאי אריא

מדוע נקטת בדוקא "

קשתה שני ימים

" -

אפילו

ראתה

משהו בעלמא

טמאה!

דהא אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל

-

יושבות עליה שבעה נקיים!

אמר ליה: אמינא

אמרתי

לך איסורא,

שאסורה מן הדין

ואת אמרת מנהגא? היכא דאחמור

-

אחמור, היכא דלא אחמור

היכן שנהגו להחמיר החמירו ואסורה היא ואולם היכן שלא נהגו להחמיר - מותרת, ולפיכך הוצרכת לומר שאסורה היא מן הדין!

(תבעוה, נתר, בחמין, לטבול, קמטים, ע"ג, נמל, סימן)

אמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה

-

צריכה שתשב שבעה נקיים

שמא מחמת חימוד הנשואין ראתה דם .

רבינא איעסק ליה לבריה

עסוק היה לשדך את בנו

בי רב חנינא

עם בת ר' חנינא.

אמר ליה

ר' חנינא לרבינא:

סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום?

האם ברצונך לכתוב את הכתובה [היינו לקיים את הנישואין] בעוד ארבעה ימים?

אמר ליה: אין

כן.

כי מטא

כשהגיע

לארבעה

יום -

נטר

נתעכב

עד ארבעה

ימים

אחרינא

אחרים, ובכך

איעכב

התעכבו הנישואין עד

שבעה יומי בתר

אחרי

ההוא יומא

דתבעוה להנשא .

אמר ליה

ר' חנינא לרבינא:

מאי האי

מדוע התעכבת?

אמר ליה

: וכי

לא סבר לה מר להא דרבא, דאמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה

-

צריכה לישב שבעה נקיים.

אמר ליה: אימר דאמר רבא

-

בגדולה דקחזיא דמא

שראתה דם

אבל בקטנה דלא חזיא דמא

-

מי אמר?

אמר ליה: בפירוש אמר רבא: לא שנא גדולה לא שנא קטנה.

גדולה טעמא מאי

חוששים שראתה -

משום דמחמדא

חימוד הנישואין,

קטנה נמי מחמדא

חומדת.

הסוגיא הבאה עוסקת בענין הטבילה, ונשנו בה הדינים המיוחדים לצורת הטבילה של נדה וזבה.

עזרא ובית דינו הם שתיקנו שתהא אשה נדה חופפת לפני טבילתה. כי מדין תורה אינה צריכה לחפוף שערותיה אלא דיה שתעיין בהן אם אין בשערות דבר החוצץ בטבילה. [בבא קמא פב א וברש"י שם].