Niddah 62b — Talmud auf Deutsch

אמר ליה רבי אבא לרב אשי

: וכי

מידי בקפידא

של הבעלים

תליא מילתא?

והרי כיון שהטהרות אחרי הכיבוס הראשון טהורות הוכח שכתם זה אינו דם אלא צבע , ומדוע יטמאו הטהרות שלאחר הכיבוס השני מכח הקפדתו?

אמר ליה: אין.

והראיה מהא

דתניא: רבי חייא אומר דם הנדה ודאי

הנמצא על הבגד -

מעביר עליו ז' סמנין, ומבטלו

, ויכול להטביל את הבגד על אף שעדיין ניכרים בו סימני הדם. לפי שעברה חזותו של הדם ושוב אין בני אדם מקפידים על המראה שנשאר.

ואמאי

יכול להטבילו ולטהרו כשעוד ניכר שהיה בו דם? ו

הא דם נדה

ודאי

הוא!

אלמא

, מוכח, כי

בקפידא

של האדם

תליא מילתא,

וכל שאינו מקפיד בטל ממנו שם דם מכיון שאינו מקפיד.

הכא נמי

, כשחוזר ומעביר שבעה סממנים פעם שניה, הרי הטהרות שמכאן ולהבא טמאות כי גילה בדעתו שמקפיד על מראה הכתם, והרי

בקפידא תליא מילתא!

תנן התם: חרסין

כגון עביט מחרס העשוי לקבל בתוכו מי רגליים,

שנשתמש בהן זב, שבלעו

כלי החרס

משקין

היוצאים מהזב, ונטמאו,

ונפלו

החרסים

לאויר התנור, והוסק התנור

-

התנור טמא, שסוף משקה לצאת

על ידי ליבון החרסים, ונטמא התנור מהמשקין של הזב שיצאו מן החרסים אל התנור.

אמר ריש לקיש: לא שנו

שרק אם הוסק התנור ויצאו המשקים נטמא התנור,

אלא

כשהיו

משקין קלים,

שטומאתם קלה שאינם אב הטומאה, דקימא לן שאין משקין מטמאים כלי אלא משקין שהן אב הטומאה. ולכן, אף אם הם יוצאים מהחרסים אין הם מטמאים את התנור אלא מדרבנן, ולכן לא גזרו בהם שיטמאו בעודם בלועים בחרסים.

אבל משקין חמורין

, שהם אב הטומאה כגון מי רגלים של זב, התנור

טמא אע"פ שלא הוסק התנור.

שכיון שיכולים לצאת על ידי היסק לא חשיבי טומאה בלועה, ונטמא התנור עוד בהיותם בתוך החרסים .

רבי יוחנן אמר: אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין, אם הוסק התנור

-

אין, אי לא

-

לא

. לפי שגם טומאה דאורייתא אינה מטמאה, כשהיא בלועה .

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: בגד שנמצא בו כתם,

הטבילו, ועשה על גביו טהרות, והעביר עליו ז' סמנין ולא עבר

-

הרי זה צבע, וטהרותיו טהורות

.

ואין צריך להטביל!

הרי אפילו שיכול להעביר עליו "צפון", שמוציא את הדם, נחשבת הטומאה לטומאה בלועה שאפשר להקל בה ולתלות שאין זה דם אלא צבע . ובשלמא לשיטת ושטומאה שיכולה לצאת על ידי הדחק הקלנו לטהר את הטהרות כל זמן שהכתם בלוע, אבל לדידך שגם בעודו בלוע הוא מטמא אמאי לא חששנו פה שמא בלוע בו דם?

אמר ליה

ריש לקיש:

הנח לכתמים

איסורם הוא מ

דרבנן,

והקלו בהם חכמים .

וחזר רבי יוחנן והקשה:

והתני רבי חייא

: אפילו

דם הנדה ודאי

-

מעביר עליו ז' סמנין, ומבטלו

, ולא חוששים לדם נדה שידוע שבלוע בבגד, ודנים את הדם כטומאה בלועה אף על גב שיכול להוציאו על ידי צפון.

אמר ליה: רבי לא שנה

דין זה במשנתו -

רבי חייא מנא ליה?

ובודאי שגירסא משובשת היא!

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: רביעית דם

מהמת

שנבלע בבית

-

הבית טמא

משום אהל המת.

ואמרי לה: הבית טהור.

ומבארת הגמרא,

ולא פליגי: הא

שנאמר שהבית טמא -

בכלים דמעיקרא,

שהיו בבית בעת שהיה בו הדם לפני שנבלע בו.

הא

שאמרו טהור -

בכלים דבסוף

, שהובאו אל הבית אחרי שנבלע בו הדם.

נבלעה בכסות, אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם

-

טמאה

93 , ואם לאו

-

טהורה!

ומכך שדם שאינו יוצא בכיבוס אינו מטמא, מוכח שטומאה בלועה אינה מטמאה גם אם אפשר להוציאה על ידי הדחק.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב כהנא: מקולי רביעיות

דם המת

שנו כאן.

שאין מדובר כאן בדם המת ודאי אלא,

שאני דם תבוסה

, שיתכן שיצא רוב רביעית מחיים ואינו מטמא, ולכן כל טומאתו היא רק מ

דרבנן,

ובאיסור מדרבנן מודה ריש לקיש שהקלו לטהר טומאה בלועה .

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: כל הבלוע שאינו יכול לצאת

-

טהור.

הא יכול לצאת

-

טמא, ואף על גב דלא נפיק!

ומוכח מכאן שאם ישנה אפשרות אפילו על ידי הדחק שתצא הטומאה לחוץ, אינה נחשבת ל'טומאה בלועה'.

ומתרצת הגמרא,

אמר רב פפא: כל היכא דאין יכול לצאת, ולא הקפיד עליו

-

דברי הכל טהור.

יכול לצאת והקפיד עליו

בעל הבגד ובדעתו להוציאו -

דברי הכל טמא.

כי פליגי

-

דיכול לצאת ולא הקפיד עליו.

מר

ריש לקיש

סבר כיון דיכול לצאת

-

אף על גב דלא הקפיד עליו.

ולכן מטמאים החרסים את התנור.