Niddah 61b — Talmud auf Deutsch

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

בודקו

"

שכונות שכונות

", ['מקומות מקומות', ובסמוך יבואר שטח כל מקום ], ואם לא נמצא בבדיקה זו בהכרח שיצא מעצמו .

אבדה בו שכבת זרע,

אם היה הבגד

חדש

-

בודקו במחט,

שתוחב את המחט בבגד, וכשיגיע למקום הזרע תקשה עליו התחיבה, מפני קושיו של הזרע.

ואם היה הבגד

שחוק

-

בודקו בחמה

, ששכבת זרע אוטמת את נקבי הבגד ועוצרת את אור החמה.

ומבארת הגמרא מהו שטח ה'שכונות' שהצריך רשב"א שיבדוק בהם,

תנא: אין

"

שכונה

" בבגד שהיא

פחותה משלש אצבעות,

ורק כשבודק כל ג' אצבעות לחוד, אפשר לסמוך על הבדיקה ולטהר את הבגד.

תנו רבנן: בגד

של פשתן

שאבד בו,

שנארג בו, חוט של צמר ונעשה הבגד

כלאים

58 ,

ואין ניכר עתה מקומו של החוט -

הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים,

שחוששים שמא ימכרנו אחר כך לישראל .

ולא יעשנו מרדעת לחמור

שמא ישתמש בה בעתיד כטלאי לבגד .

אבל עושה ממנו תכריכין למת,

שכיון שתכריכי המת אסורים בהנאה אין חשש שיבוא להשתמש בהם לעצמו.

אמר רב יוסף: זאת אומרת

, מכך שקוברים את המת בבגד כלאיים ואין חוששים שיעמוד עם הבגד האסור בלבישה בתחיית המתים - ש

מצות בטלות לעתיד לבא.

ודוחה הגמרא:

אמר ליה אביי, ואי תימא רב דימי: והא אמר רבי מני אמר רבי ינאי: לא שנו

-

אלא לספדו,

בשעת ההספד בלבד,

אבל לקוברו

-

אסור!

62 .

אמר ליה: לאו איתמר עלה: אמר רבי יוחנן: אפילו לקוברו,

וחולק על רבי מני שהתיר רק בשעת ההספד!

ורבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "במתים חפשי"

-

כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות

63 .

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: בגד שאבד בו כלאים

-

צובעו,

שכיון שהצמר קולט צבע טוב יותר מהפשתן, מתברר היכן חוט הכלאיים,

ומותר

ללובשו. שכיון שלא מצאנו חוט שקלט טוב יותר צבע, תולים שנפל החוט מעצמו.

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: מנא ליה לסבא הא

שאפשר לסמוך על בדיקה כדי לתלות שנפל מעצמו, ולא חוששים שמא לא בדק יפה?

אמר ליה: מתניתין היא!

דתנן

: גל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים

בודק עד שמגיע לסלע.

ודייק רב חסדא:

ואי ליכא

, שאינו מוצא את הטומאה -

אימר עורב נטלה.

אם כן,

הכי נמי

: בגד שיש בו

עמרא וכיתנא

[צמר ופשתן]

בהדדי

-

לא סליק להו צבעא

במידה שווה .

וכיון דלא ידיע

ולא מצאנו חוט ששונה בצבעו -

אימר מנתר נתר.

אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא: האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא,

ונעשה הבגד כלאים על ידי חוט הפשתן שמעורב בבגד הצמר.

ונתקיה

לחוט,

ולא ידע אי נתיק

החוט לגמרי

אי לא נתיק

-

שפיר דמי,

ומותר הבגד ללבישה.

מאי טעמא?

מדאורייתא "שעטנז" כתיב,

ויש לנו ללמוד מכך שקראה התורה לכלאיים "שעטנז" -

עד שיהיה

החוט נעשה מצמר ופשתים מתחילת הייצור. שצריך שיהיו מעורבים הצמר והפשתים כבר בפעולת ה

שוע

, שהיא החלקת הצמר והפשתים לפני הטוויה, ובפעולת

טווי

החוט,

ו

כן ב

נוז

שהיא אריגת החוט בבגד. אך אם נעשו חוטי הצמר וחוטי הפשתים לחוד, והיינו שוע או טווי לחוד, וארג ["נוז"] מהחוטים הנפרדים בגד אחד אין איסור ללובשו מן התורה . אלא -

ורבנן הוא דגזרו ביה. וכיון דלא ידע אי נתקיה

הרי מצד ספק איסור מדרבנן,

שרי

66 .

מתקיף לה רב אשי: אימר

"שעטנז" משמעותו -

או שוע או טווי או נוז,

ודי שיהא אחד מהשלבים בתערובת צמר ופשתים כדי לאסור?!

והלכתא כמר זוטרא

.

מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא

שעטנז ולא כתבה התורה שוע טווי ונוז.

תנו רבנן: בגד צבוע

-

מטמא משום כתם

שנמצא עליו.

רבי נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן

שלא יטמאו.

ומקשה הגמרא: מאי קאמר "

תקנו

בגדי צבעונין לאשה"?

מאי תקנינהו?

וכי ישנה תקנה שמחייבת ללבוש בגדי צבעונין?

ומתרצת:

אלא, שלא הותרו

בגדי צבעונין לאשה

-

אלא להקל על כתמיהן

, שאין הדם ניכר בבגד צבעוני כמראה דם רגיל .

ומקשה הגמרא:

הותרו

-

מכלל ד

לפני ההיתר -

אסירי

. ומה פשר איסור זה?

ומתרצת:

אין

.

דתנן: בפולמוס

בזמן גזירת חיילותיו

של אספסינוס

-

גזרו

חכמים

על עטרות חתנים

שלא יענדום לראשם מחמת הצער על החורבן,

ועל האירוס

, שהוא "זוג המקשקש" המרבה שמחה.

בקשו

גם

לגזור על בגדי צבעונין

.

אמרי: הא

שילבשו הנשים בגדי צבעונים

עדיפא

מלגזור מנהג צער על החורבן -

כדי להקל על כתמיהן.

מתניתין:

שבעה סמנין מעבירין על הכתם,

כדי לבדוק את הכתם הוא של דם או של צבע , וכן כדי לטהרו אם דם הוא מלמטמא טהרות במגע, שדרך הדם לעבור על ידי סמנים אלו :

א.

רוק תפל,

שאין לו טעם, ב.

ומי גריסין,

ג.

ומי רגלים.

ובהמשך המשנה יבוארו ג' סמנים אלו

ד.

ונתר,

שהוא מין אבן רכה המשמשת לניקוי הראש .

ה.

ובורית,

מין עשב שמנקה .