Niddah 57b — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

א. אשה

הרואה כתם

של דם

על בשרה,

שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה, אלא מצאה הכתם על בשרה -

אם היה

מקום מציאת כתם הדם

כנגד בית התורפה

של האשה, הרי היא

טמאה

מדרבנן, שגזרו על הכתמים שעל גופה ובגדה. אך מדאורייתא אין האשה מטמאה בנדה אלא כשהרגישה ביציאת הדם.

ו

אם נמצא כתם הדם

שלא כנגד בית התורפה

הרי היא

טהורה!

שכיון שאין יכול הדם הנופל מבית התורפה ליפול לשם, אנו תולים שהדם בא ממקום אחר, ואין הוא דם נדה.

וכן אם נמצא הדם

על עקבה

ועל ראש גודלה

אף על פי שאינם מכוונים כנגד בית התורפה -

טמאה!

שלפעמים נמצאים גם הם כנגד בית התורפה.

ו

אם נמצא

על שוקה ועל פרסותיה: מבפנים

[על הצדדים הפנימיים] שיכול דם בית התורפה ליפול לשם -

טמאה!

אך אם נמצא הדם

מבחוץ

[על צדי השוק והפרסות החיצוניים] -

טהורה!

ו

אם נמצא

על הצדדים מכאן ומכאן

[הקדמיים והאחוריים] -

טהורה!

שלמקומות אלו אין דם בית התורפה יכול ליפול.

ב.

ראתה על חלוקה: מן החגור

ולמטה

שהוא כנגד בית התורפה -

טמאה!

ואם היה הדם על חלוקה

מן החגור ולמעלה

שהוא למעלה מבית התורפה -

טהורה!

ראתה על בית יד של חלוק: אם מגיע

המקום בבית היד שבו הכתם

כנגד בית התורפה

-

טמאה!

שחוששים שבשעה שפשטה את ידה נפל הדם.

ואם לאו,

שנמצא הכתם במקום גבוה -

טהורה!

היתה פושטתו

לחלוקה

ומתכסה בו בלילה

הרי

כל מקום שנמצא בו כתם

-

טמאה, מפני שהוא חוזר

מצד לצד.

וכן בפוליוס

[מטפחת שמכסה בה את ראשה ] בכל מקום שתמצא בו כתם הרי היא טמאה, משום שהוא חוזר ובא מצד לצד.

גמרא:

אמר שמואל: בדקה קרקע עולם

לפני שישבה עליה, ומצאה את המקום נקי.

וישבה עליה, ומצאה דם עליה

-

טהורה. שנאמר 'בבשרה'

-

עד שתרגיש בבשרה,

וזאת לא הרגישה בבשרה את יציאת הדם, ולכן אפילו שידוע לנו שהיה המקום נקי קודם שישבה בו, ובהכרח שהדם הגיע מגופה, טהורה .

ומקשה הגמרא:

האי 'בבשרה'

-

מיבעי ליה

לדרוש ממנו דין אחר:

שמטמאה בפנים כבחוץ,

שברגע שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור אפילו שהוא עדיין בתוך הגוף, כבר היא מטמאה בנדה?!

ומתרצת:

אם כן,

שרק לדרשה זו נאמר הפסוק

לימא קרא 'בבשר'. מאי 'בבשרה'? שמע מינה

-

עד שתרגיש

את יציאת הדם

בבשרה!

חוזרת הגמרא ומקשה:

ואכתי מיבעי ליה

גם ה'ה' לדרוש

'בבשרה'

-

ולא בשפיר ולא בחתיכה,

שאם יצא הדם בתוך שקיק עור או בתוך חתיכת בשר ולא נגע ביציאתו בבשר האשה אינה מטמאה, ומנלן למעט דם שיצא כדרכו בלא הרגשה.

ומתרצת:

תרתי שמע מינה,

ששתי הדרשות שקולות ואין להוציא אחת מהן .

ודנה הגמרא בהתרו של שמואל לדם שיצא בלא הרגשה:

תא שמע

:

האשה שהיא עושה צרכיה

ומטילה מי רגלים

וראתה דם,

ומסתפקת אם דם זה הוא מהמקור והרי היא טמאה, או שבא הדם ממכה שיש לה במקום יציאת מי הרגליים, והרי היא טהורה.

רבי מאיר אומר: אם

הטילה מימי רגליה כשהיא

עומדת,

שלא יכלה להעמיד עצמה עד שתשב מחמת דוחקם של מי הרגלים - הרי היא

טמאה,

שאמרינן שמחמת הדוחק חזרו מי רגליים למקור דמיה, והוציאו את הדם מהמקור .

ואם

הטילה מימי רגליה כשהיא

יושבת

הרי היא

טהורה,

שתולים שהדם יוצא ממכה שיש לה במקום מי הרגליים, כי אין דרך הדם הבא מן המקור לצאת מעצמו עם מימי הרגליים .

ומוכיחה הגמרא:

היכי דמי? אי דארגשה

שיצא הדם מן המקור,

יושבת

-

אמאי טהורה?

הרי כיון שהרגישה שיצא הדם מן המקור אין לנו לתלות במכה.

אלא, לאו, דלא ארגשה

ביציאת הדם מהמקור .

וקתני 'עומדת

-

טמאה'

, וקשה לשמואל, שאמר שבלא הרגשה אינה נטמאת?!

ודוחה הגמרא:

לעולם

-

דארגשה!

אולם כיון שהיתה ההרגשה בעת הטלת מי רגליים, אינה בהכרח מחמת יצאית הדם מהמקור,

ואימור

-

הרגשת מי רגלים הואי!

שדומה הרגשת יציאת מי הרגלים להרגשת יציאת הדם . ולפיכך, אם

עומדת

טמאה, שאמרינן שמחמת הדוחק

הדור מי רגלים למקור, ואייתי דם.

ויושבת

-

טהורה,

שכיון שאין דרך דם נדה לבוא עם מי רגליים תולים שההרגשה נבעה מהטלת מי הרגליים ולא מיציאת הדם מהמקור.

ומקשה הגמרא קושיה נוספת,

תא שמע: עד

, [סדין] שבודקת בו עצמה,

ש

בדקה בו בתחילת הלילה, ואחר כך

היה נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם,

ואין ידוע אם הוא דם מאכולת שנמעכה בעד במשך הלילה או שהדם הוא מהבדיקה -

בדיקה שבדקה עצמה -

אם

היתה צורתו של הדם

עגול

הרי הוא

טהור.

שעל פי רוב צורת הדם המגיע כתוצאה מקינוח של בדיקה היא משוכה, ולכן מסתבר יותר לתלות שנמעכה בעד מאכולת, ונתפשט דמה בצורת עגול.

ואם

היתה צורת הדם

משוך

הרי הוא

טמא,

שתולים שנמשך הדם על העד בשעת בדיקה .

ומבארת הגמרא:

היכי דמי? אי דארגישה

-

עגול אמאי טהור?

והרי הרגישה ביציאת הדם?!

אלא, לאו, דלא ארגישה, וקתני 'משוך

-

טמא'

ומוכח שגם בלא הרגשה מטמא דם נדה, וקשה על שמואל שאמר עד שתרגיש בבשרה?!

ומתרצת הגמרא:

לא, לעולם דארגישה,

ואולם אין להכריע מחמת ההרגשה, ש

ואימור

-

'הרגשת עד' הואי

הרגשתה ולא הרגשת יציאת דם, שהרגשת הבדיקה דומה להרגשת יציאת דם נדה , ואפשר שטעתה בהבחנת ההרגשה, ולפיכך:

משוך

-

ודאי מגופה אתא,

שכיון שדרך דם קינוח של בדיקה להיות משוך והיתה כאן גם הרגשה מסוימת יש לתלות שהדם הוא דם נידה וההרגשה היתה הרגשה של יציאת הדם מהמקור. אבל -

עגול

-

טהור!

שמסתבר יותר לתלות הדם במאכולת, ולומר שההרגשה נגרמה מחמת הבדיקה בעד.

ומוסיפה הגמרא להקשות על שמואל,

תא שמע: נמצא

דם על עד הבדיקה

שלו,

שקינח הבעל את עצמו לאחר תשמיש ומצא את הדם על העד שלו -

טמאין

הבעל והאשה בודאי [האשה משום נדה והאיש משום בועל נדה]

וחייבין בקרבן

חטאת , שודאי היה הדם בשעת תשמיש. אבל, אם

נמצא

הדם על העד

שלה,

שקינחה לאחר תשמיש, תלוי הדבר אימתי קינחה: אם היה הקינוח

אותיום,

תיכף ומיד לאחר תשמיש, הרי ודאי שהיה הדם גם בשעת תשמיש ולפיכך -

טמאין וחייבין בקרבן.

אבל, אם לא קינחה מיד, אלא

נמצא

הדם

על

העד

שלה לאחר זמן

-

טמאים מספק

בלבד,

ופטורין מן הקרבן,

ששמא יצא הדם רק לאחר תשמיש .

היכי דמי? אי דארגישה

בשעת תשמיש ביציאת הדם, הרי ודאי שנטמאה בשעת תשמיש ואם כן, אפילו אם נמצא הדם

לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן,

והרי ההרגשה מוכיחה שיצא הדם כבר בשעת תשמיש?

אלא, לאו, דלא ארגישה

בשעת תשמיש ולכן כשנמצא הדם לאחר זמן יש להסתפק אם היה משכבר או שיצא רק עתה, ובכל זאת, למרות שמדובר שלא ארגישה,

וקתני: נמצא על שלה אותיום

-

טמאין וחייבין בקרבן!

ומוכח שטמאה גם בלי הרגשה, ודלא כשמואל?!

ומתרצת הגמרא:

לא! לעולם

מדובר

דארגישה,

ומה שאינה ודאי טמאה כשנמצא הדם לאחר זמן, הוא משום ש

אימא

-

הרגשת שמש הוה!

שגם הרגשתו דומה להרגשת יציאת דם נדה מהמקור, ואפשר שהחליפה בין ההרגשות. ולכן, כיון שלא מצאה את הדם מיד אין ההרגשה הוכחה מספקת שיצא הדם בשעת תשמיש. אך אם מצאה את הדם מיד אין אנו מסתפקים לומר שמא ההרגשה אינה של יציאת הדם אלא של השמש , אלא כיון שראתה דם מיד תולים שראתה בהרגשה.

עוד מקשה הגמרא על שמואל,

תא שמע: נמצאת אתה אומר ג' ספקות באשה

:

נמצא הדם

על בשרה,

והוא

ספק טמא ספק טהור

-

טמא!

נמצא הדם

על חלוקה

והוא

ספק טמא ספק טהור

-

טהור!

ובמגעות ובהיסטות,

שלא מצאה כתם אך מסופקת בטהרתה, ואינה יודעת אם טימאה את הטהרות שנגעה או הסיטה אותם.

הלך אחר הרוב!

ומסבירה הגמרא:

מאי

'במגעות ובהיסטות

הלך אחר הרוב'?

לאו

איירי ש

אם רוב ימיה

של אשה זו

טמאין,

שרואה דם תדיר, ולכן גם בשעה שלא מוצאת כתם היא חוששת מספק למגעותיה ולהיסטיה , והרי היא

תמיד טמאה

מספק.

ומדייקת הגמרא:

ואף על גב דלא ארגשה

הרי היא טמאה, שהרי מטמאין אותה

תמיד,

ואפילו במקום שלא הרגישה?! ודוחה הגמרא:

לא!

לעולם אין האשה מטמאה בלא הרגשה, וביאור הברייתא הוא:

אם רוב ימיה בהרגשה חזיא

הרי היא חוששת תמיד ואפילו במקום שלא שמה לב להרגשתה. והיא

טמאה

משום

דאימור ארגשה ולא אדעתה

. אך במקרה ששמה לב והיא בטוחה שלא הרגישה אין היא טמאה!

וחוזרת הגמרא ומבארת את תחילת הברייתא:

אמר מר: על בשרה

-

ספק טמא ספק טהור

-

טמא

.

על חלוקה

-

ספק טמא ספק טהור

-

טהור!

היכי דמי? אי

נמצא הכתם

מחגור ולמטה,

שהוא כנגד בית התורפה,

על חלוקה אמאי טהור?

והא תנן: מן החגור ולמטה

-

טמא?!

ואי

נמצא הכתם

מחגור ולמעלה,

שלא כנגד בית התורפה,

על בשרה אמאי טמא?

והתנן: ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה

-

טהורה?!

ועונה הגמרא:

איבעית אימא

-

מחגור ולמטה

.

ואיבעית אימא

-

מחגור ולמעלה!

ומסבירה:

איבעית אימא מחגור ולמטה!

ו

כגון: שעברה בשוק של טבחים,

שהוא מקום שניתזים בו דמים, ויש לתלות שהכתם שמצאה הוא מדם בהמה. ולכן: נמצא הכתם

על בשרה

תולים ש

מגופה אתאי, דאם מעלמא אתאי

-

על חלוקה

נמי

מיבעי ליה אשתכוחי!

שכיצד יתכן שיחדור הדם הניתז ויגיע עד לבשרה בלא לגעת בחלוק שעליו . אבל, נמצא הכתם

עלחלוקה

תולים ש

מעלמא אתא, דאי מגופה אתא

-

על בשרה

נמי

מיבעי ליה אשתכוחי!

ואיבעית אימא מחגור ולמעלה

: ו

כגון דאזדקרה,

שזקפה עצמה לאחוריה, שאז, גם למעלה מן החגור יש לתלות שנזל הדם כלפי מעלה בשעה שנזקפה לאחור. ולכן: נמצא הכתם

על בשרה ודאי מגופה אתאי,

שרק ממקום זה יתכן שיגיע דם למתחת החלוק בלא לגעת בחלוק.

דאי מעלמא אתאי

-

על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי

. אבל, נמצא הכתם

על חלוקה

תולים ש

מעלמא אתאי, דאי מגופה אתאי

-

על בשרה איבעי ליה אשתכוחי!

ומשנתנו, שאינה מחלקת בין חלוקה לבשרה, וכל החילוק הוא בין למעלה מן החגור לתחתיו, מדברת באשה שלא עברה בשוק של טבחים ולא אזדקרה.

ולאחר הסבר הברייתא מקשה הגמרא על שמואל:

קתני מיהת

: שהמוצאת כתם דם

'על בשרה ספק טמא ספק טהור

-

טמא' ואף על גב דלא הרגישה

הרי היא טמאה, וקשה על שמואל?

ומוסיפה הגמרא להקשות:

ועוד, תנן: 'הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה

-

טמאה',

ומסתימות הלשון במשנה משמע שכל כתם טמא,

ואף על גב דלא הרגישה!?