Niddah 4b — Talmud auf Deutsch

שאני אומר,

דהיינו, שיש מקום לתלות ולומר:

אדם טהור נכנס לשם, ונטלה

והניחה על גבי קרקע.

ובכל מקום שאפשר לתלות יש לטהר, ומשום שמדאורייתא יש לככר חזקת טהרה, ורק בתרומה ובקדשים החמירו חכמים לחוש לטהרתם. ולכן, במקום שאפשר לתלות אמרינן "שאני אומר".

אבל, בקופה שנמצא בה שרץ, הרי בשעת מציאה היא טמאה בודאי, ואין לנו במה לתלות שאין היא טמאה עתה. ומכיון שיש בידינו את הכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן, יש לנו להחמיר ולטמא למפרע [כשעת מציאתן] אפילו שלא במקום מציאתן, לפחות מספק. וזהו טעמו של רבי יוחנן.

ופרכינן: הרי גם בקופה יש במה לתלות:

הכא נמי נימא

שלא היה השרץ בתוכה במקום הקודם, אלא שרק במקום זה הוא הגיע אל הקופה. כי יתכן ש

עורב אתא,

לאחר שהעבירו את הקופה למקומה החדש,

ושדא

את השרץ לתוך הקופה!?

ומשנינן:

אדם

, עשוי ליטול את הככר

בכוונה

כדי להצילה מטומאה, ולכן

אמרינן

"שאני אומר", ותלינן שעשה כן, ומטהרים את הככר על סמך התליה הזאת.

אבל

עורב,

גם אם נרצה לומר שהוא זה שהביא עתה את השרץ, לאחר שהעבירו את הקופה למקום השני, הרי ברור הדבר

דשלא בכוונה

הוא עשה זאת. ולכן

לא אמרינן

דיש לתלות בו כדי לטהר את הטהרות שנעשו בהיות הקופה במקום הראשון .

והיינו, שתליה לטהר אמרינן רק כשיש לתלות שמי שהוא התערב בענין בכדי לטהר, אך לא כשהתליה היא במעשה גרידא .

ולאחר שתירצנו את דברי רבי יוחנן חוזרת הגמרא ומבררת את דין הככר שהיתה על הדף:

מכדי,

הרי

האי ככר,

ספיקו -

ספק טומאה ברשות היחיד הוא. וכל ספק טומאה ברשות היחיד ספקה טמא

מהתורה, ואין מתחשבים בחזקת הטהרה .

ואם כן כיצד תלינן להקל, ולומר "שאני אומר אדם טהור נטלה", שדבר זה הוא קולא רק בטומאה דרבנן!?

ומשנינן:

משום דהוי,

הככר, "

דבר שאין בו דעת לישאל"

אם נגע בבגד.

וכל דבר שאין בו דעת לישאל

-

בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים

-

ספיקו טהור!

דאוקמיה על חזקת טהרה. ואינו דומה לסוטה, שממנה ילפינן להחמיר בספק טומאה ברשות היחיד, כי סוטה יש בה דעת להשאל, ואילו בככר אין דעת.

ואי בעית אימא: הכא,

בדין ככר, איירי

בטומאה דרבנן

. ולא בבגד של זב שמטמא מהתורה, ומשום הכי ספיקו טהור, דתלינן שאדם טהור נטלה.

דיקא נמי

דהכא איירי בטומאה דרבנן.

דקתני

"

מדף

טמא תחתיו", וכוונת ענין "מדף" הוא טומאה דרבנן,

כדכתיב "עלה נדף"

דהיינו, טומאה קלה, שהיא רק מדרבנן.

שנינו במשנה:

וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה.

תנו רבנן: וחכמים אומרים

-

לא כדברי זה ולא כדברי זה!

לא כדברי שמאי שלא עשה סייג לדבריו,

שאמר שכל הנשים הרואות דם דיין שעתן,

ולא כדברי הלל שהפריז על מידותיו,

והחמיר לטמאות את כל הטהרות משעת הבדיקה - הפקידה הקודמת,

אלא

:

מעת לעת

-

ממעטת על יד מפקידה לפקידה! ומפקידה לפקידה

-

ממעטת על יד מעת לעת!

ומבארת הברייתא:

"מעת לעת ממעטת על ידי מפקידה לפקידה"

-

כיצד?

בדקה עצמה באחד בשבת, ומצאה

עצמה

טהורה. וישבה שני ושלישי ולא בדקה

.

ולרביעי בדקה ומצאה טמאה

-

אין אומרים תטמא מפקידה לפקידה

, ותטמא טהרות שנגעה ביום שני וביום שלישי,

אלא

הרי היא מטמאה רק את הטהרות שנגעה בהן

מעת לעת

למפרע, משעת הראיה שביום רביעי בלבד.

"ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת"

\-

כיצד?

בדקה עצמה בשעה הראשונה ומצאה טהורה. וישבה לה שעה שניה ושלישית ולא בדקה.

ולשעה

הרביעית בדקה ומצאה טמאה

-

אין אומרים תטמא מעת לעת, אלא מפקידה לפקידה!

שרק הטהרות שנגעה בהם בשעה השניה והשלישית טמאות למפרע! [עד כאן לשון הברייתא].

והוינן בה בדברי הברייתא שאם בדקה בשעה ראשונה ומצאה טהורה לא גזרינן בה טומאה מעת לעת.

והרי

פשיטא

הוא שאין מטמאה מעת לעת. ש

כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאה טהורה,

ודאי

לא מטמינן לה מעת לעת!?

ומשנינן:

איידי דתנא, "מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה",

ושם יש חידוש, שאין חוששין למפרע עד שעת הבדיקה הקודמת, אלא רק מעת לעת.

תנא נמי "מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת",

על אף שאין כל חידוש בכך.

אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן?

מדוע גזרו חכמים על מעת לעת בלבד ולא חששו שמא נטמאה מיד אחר הפקידה הקודמת?

משום ש

אשה מרגשת בעצמה

בזמן שנטמאת ביציאת הדם, ולכן אין לה לחשוש אולי הוא כבר יצא לפני ימים אחדים, לאחר הפקידה הקודמת.

אמר ליה אביי

לרבה -

אם כן

שיודעת לפי הרגשתה אימתי היא נטמאת -

תהא דיה שעתה!

דכיון שלא הרגישה קודם ראייתה, ודאי לא נטמאה קודם! אלא, בהכרח, שאין טעם זה נכון. ואין האשה יכולה להסתמך על חוסר ההרגשה.

ורבה

שאמר לאביי שטעמם של חכמים הוא משום ש"אשה מרגשת בעצמה" -

לחדודי לאביי הוא דבעי.

ומבארינן:

אלא מאי טעמייהו דרבנן

שגזרו שיעור זמן של "מעת לעת"?

כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל

העוסקות בטהרות של תרומה וקדשים, שתהיינה "מוחזקות לטהרה", וחייבו אותן

שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית!

שחרית

-

להכשיר טהרות של לילה!

שכאשר מוצאת עצמה טהורה בבדיקת שחרית, היא יודעת בודאות כי הטהרות שנגעה בהם בלילה, הן טהורות.

וערבית

-

להכשיר טהרות של יום!

ו

אשה

זו, הואיל

שלא קיימה את תקנת חכמים,

ולא בדקה,

גזרנו למפרע טומאה על כל הטהרות שנגעה בהן. אך לא מטמאינן למפרע עד הבדיקה הקודמת, אלא רק

הפסידה

"

עונה

" אחת. שטמאו חכמים מספק את כל הטהרות שהתעסקה בהן באותה עונה. ["עונה" היא כל י"ב שעות של היום או כל י"ב שעות של הלילה].

ומבארינן:

מאי "עונה"?

הרי לא גזרו רק על י"ב שעות בלבד, אלא על כ"ד שעות?

ומשנינן:

עונה יתירה!

שגזרו גם על העונה שלפני העונה שמצאה בה דם. כי הרי באותה עונה עצמה, היא מטמאה גם בלי הקנס. שאם בדקה עצמה בבוקר והיתה טהורה ובערב בדקה ונמצאה טמאה, נטמאו כל הטהרות שעשתה במשך היום גם בלא הגזירה של מעת לעת .

אמר ליה רב פפא לרבא: והא זימנין משכחת לה

שתהיינה

ג' עונות במעת לעת,

וכגון שלא בדקה במשך כמה ימים, ולאחר מכן בדקה בצהריים ומצאה עצמה טמאה. שבכך שאנו מטמאין אותה מעת לעת, עד לצהריים שביום הקודם, הרי היא טמאה:

א. בעונה של אותו היום.

ב. בעונה שבלילה שלפניו.

ג. בעונה שביום לפניו, עד הצהריים.

ונמצא שאנו קונסים אותה בשתי עונות שלפני העונה שראתה בה, ואילו רבנן שקנסו, על עונה אחת בלבד קנסו!?

אמר ליה רבא:

השוו חכמים מדותיהן,

ונתנו זמן קצוב לגזירתן,

שלא תחלוק במעת לעת!

ואיבעית אימא

: לכן מטמאין אותה יותר מעונה אחת וקונסים מעת לעת - כדי

שלא יהא חוטא נשכר!

שהרי אם לא בדקה ימים רבים, ובדקה בשחרית ומצאה עצמה טמאה, היה הקנס עליה שתפסיד עונה אחת, והיתה נקנסת במעת לעת, שהיא עונה אחת לפני עונת הלילה. [שהרי את עונת הלילה עצמה היא מפסידה לא בגלל הקנס אלא בגלל שלא בדקה בתחילת הלילה].

ואילו זאת, שלא בדקה שחרית אלא איחרה את הבדיקה עד הצהריים, הרי אם נקנוס עליה שתפסיד רק את עונת הלילה שלפניה, נמצא שהרוויחה באיחור הבדיקה את עונת היום שלפניה.

ולכן, גזרו חכמים, שבכל ענין תפסיד עשרים וארבע שעות.

ומבארינן:

מאי בינייהו

בין שני ההסברים לתקנת עשרים וארבע שעות?

איכא בינייהו

היכא

דאתניסה,

שחרית

ולא בדקה

מחמת האונס. לטעם הראשון, שתקנת חכמים היתה קבועה, כדי שלא תחלוק, גם כאן היא מפסידה.

אבל לטעם השני שתקנו זאת כדי שלא יהא חוטא נשכר, הרי הכא, שלא חטאה אלא שלא יכלה לבדוק מחמת האונס, לא גזרו עליה שתטמא מעת לעת.

שנינו במשנה:

כל אשה שיש לה וסת

-

דיה שעתה.

והוינן בה:

לימא מתניתין רבי דוסא היא, ולא רבנן?

דתניא: רבי אליעזר אומר: ארבע נשים

שדמיהן מסולקים -

דיין שעתן!

ואלו הן: בתולה

שלא ראתה דם מימיה,

מעוברת, מניקה וזקינה.

רבי דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה!

ומשמע מלשון הברייתא שרק רבי דוסא אומר כן אבל חכמים חולקים עליו. ואם כן יוצא שמשנתנו האומרת שכל הנשים שיש להן וסת דיין שעתן היא כרבי דוסא, על אף שהוא יחיד בשיטתו!?

ומשנינן:

אפילו תימא רבנן. עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי דוסא אלא

כאשר היא רואה

שלא בשעת וסתה,

שהקדים או איחר הדם לבוא. שאז אין לה בראיה זאת את החזקה ש"אורח בזמנו בא", ויש לחוש שמא השתהה הדם בזמן יציאתו בבית החיצון.

אבל, בשעת וסתה

-

מודו ליה

חכמים לרבי דוסא שדיה שעתה!

ומתניתין

איירי

בשעת וסתה, ודברי הכל היא!

ודייקינן:

מכלל, דרבי דוסא,

החולק על חכמים -

אפילו שלא בשעת וסתה אמר

דדיה שעתה, ואם כן יש לתמוה:

מאן תנא להא דתנו רבנן: אשה שיש לה וסת,

שאם ראתה דם ממש, דיה שעתה. ובכל זאת -

כתמה טמא למפרע!

וטעמו של דבר שטמא הכתם למפרע:

שאם תראה שלא בשעת וסתה

הרי היא

מטמאה לעת לעת,

ולפיכך גם בראית הכתם היא מטמאה למפרע! האם

נימא

דברייתא זאת

רבנן היא ולא רבי דוסא!?

כי לפי רבי דוסא בארנו שדיה שעתה אפילו אם רואה שלא בשעת וסתה!?

ומכח שאלה זאת חוזרת בה הגמרא מההנחה הקודמת שנחלקו רק ברואה שלא בשעת וסתה, ומודו בשעת וסתה, ומעמידה את הפלוגתא בצורה הפוכה -

אפילו תימא

שהברייתא איירי גם לפי

רבי דוסא!

כי

עד כאן לא פליג רבי דוסא עלייהו דרבנן אלא בשעת וסתה,

שאפילו בשעת וסתה, סוברים חכמים שמטמאה למפרע, ורבי דוסא אומר שאם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה.

אבל שלא בשעת וסתה

-

מודי להו

רבי דוסא לחכמים שמטמאה למפרע. ולכן בכתם מטמאה למפרע .

ומתניתין

איירי

בשעת וסתה, ו

אליבא ד

רבי דוסא היא.