Niddah 40a — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

א.

יוצא דופן,

ולד היוצא מבטן אמו דרך חתך שנעשה בדופן הרחם של אמו, אין יציאתו דרך הדופן נחשבת כ"לידה" לגבי הלכות יולדת. ולכן,

אין יושבין עליו ימי טומאה,

שאין אמו טמאה בטומאת לידה [כדין יולדת

,

שטמאה שבוע אחרי לידת זכר ושבועיים אחרי לידת נקבה.]

ו

כן לא נוהגים בה

ימי טהרה,

שאין ליולדת זו דין דם טוהר שיש לכל יולדת [שהם ל"ג ימים לולד זכר, או ס"ו יום לולד נקבה]

. ואין חייבין עליו,

על לידתו,

קרבן

יולדת. והטעם לכל הדינים האלו הוא כאמור, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת לידה.

רבי שמעון אומר

: יוצא דופן

הרי זה כילוד

רגיל. ולכן יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, וחייבין על לידתו קרבן לידה

.

ב.

כל הנשים מטמאות

בטומאת נידה או זבה,

ב"בית החיצון",

שהוא הפרוזדור המצוי בין הרחם ובין הצד החיצון של הגוף.

דהיינו, אף על פי שלא יצא הדם מהפרוזדור אל חוץ לגופה, כיון שיצא הדם מהרחם אל הפרוזדור [אשר בו עובר הדם בדרכו אל מחוץ לגוף], הרי היא טמאה.

שנאמר

[ויקרא טו]

"דם יהיה זובה, בבשרה".

מלמד הכתוב "בבשרה", שאפילו נמצא הדם עדיין בבשרה, ולא יצא חוץ לגופה, הרי היא טמאה, כיון שכבר יצא הדם מהמקור אל הפרוזדור

.

אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן

[קריין או זיבתן]

לחוץ.

דהיינו, גם אם נעקרה הזיבה או שכבת הזרע ממקומה והיא נמצאת כבר בצינור שבתוך האמה, אין האדם נטמא בטומאת זיבה או בטומאת בעל קרי, עד שתצא הזיבה או שכבת הזרע אל מחוץ לגופו

. היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו,

שנעקרה שכבת הזרע ממקומה, ועומדת לצאת אל מחוץ לגופו, הרי הוא

אוחז באמה

באופן המונע את יציאת שכבת הזרע,

ובולע את התרומה,

לפני שיצא הזרע החוצה ויהיה טמא.

ומטמאין

הזב ובעל הקרי

בכל שהוא, אפילו

יצא מהן שיעור קטן

כעין החרדל, ובפחות מכן.

גמרא:

שנינו במשנה, שלדעת תנא קמא [רבנן], לידה של ולד באופן של "יוצא דופן", אינה מטמאה את אמו בטומאת לידה.

אמר רב מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן?

אמר קרא

[ויקרא יב]

"אשה כי תזריע, וילדה זכר", עד שתלד במקום שהיא "מזרעת".

מלמד הכתוב שאין טומאת יולדת האמורה בפרשה נוהגת רק אם יצא הולד דרך המקום שבו "מזריעה" האשה בשעת תשמיש [שהוא הפרוזדור, "הבית החיצון" של הרחם]. אבל על לידה באופן של "יוצא דופן"

,

שלא יצא הולד דרך המקום שהיא מזרעת בשעת תשמיש

,

לא נאמר הדין של ימי טומאה וימי טהרה וחיובי הקרבנות, המבוארים שם בפרשת 'אשה כי תזריע'.

ורבי שמעון,

מה הוא לומד מהפסוק של "כי תזריע"?

ההיא,

הדרשה מהפסוק הזה באה לומר,

דאפילו לא ילדה

אימו

אלא

דבר נימוח

כעין שהזריעה אימו,

גם כן היא

טמאה לידה.

ורבי שמעון, מאי טעמיה?

למה הוא דרש כך את הפסוק, ולא כפי שפירשו רבנן?

אמר ריש לקיש: אמר קרא

"ואם נקבה

תלד

וטמאה שבועיים"

,

ואפשר לכתוב "ואם נקבה וטמאה שבועיים", כי זה המשך לפסוק "ואשה כי תזריע, וילדה זכר", ולומדים מה"תלד" המיותר,

לרבות

לידה כל דהו של

יוצא דופן.

ודנה הגמרא:

ורבנן,

מה הם לומדים מה"תלד" המיותר?

ומבארת הגמרא:

האי

"תלד"

מבעי ליה לרבות טומטום,

שיש לו עור בשר המכסה את האבר שלו, ואי אפשר להכיר אם הוא זכר או נקבה.

ואנדרוגינוס,

שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה, ויש ספק לחכמים אם הוא זכר או נקבה

4 .

דסלקא דעתך אמינא,

כיון שבקרא

"זכר ונקבה" כתיב,

שמא דווקא לידת

זכר ודאי

או

נקבה ודאית

מטמאים את היולדת בטומאת לידה,

ולא טומטום ואנדרוגינוס.

קא משמע לן שגם לידת טומטום ואנדרוגינוס מטמאת את היולדת.

ורבי שמעון

, מנין לו שגם בלידת טומטום ואנדרוגינוס יש ליולדת ימי טומאה וטהרה?

נפקא ליה מדתני בר ליואי.

דתני בר ליואי: "לבן", לבן מכל מקום,

כל סוג בן אפילו שלא ניכר שהוא בן.

"לבת", לבת מכל מקום,

כל סוג בת אפילו שלא ניכר שהיא בת.

ורבנן

, מה הם לומדים מהפסוק "לבן"

,

ומה מהפסוק "לבת"?

האי מבעי ליה לחייב

קרבן נפרד

על

לידת

כל בן ובן, ולחייב

קרבן נפרד

על

לידת

כל בת ובת,

כשהיה עיבורו של הולד השני בתוך ימי הטהרה של הולד הראשון, ולידתו לאחר ימי הטהרה של הראשון

.

ורבי שמעון,

מהיכן הוא יודע שהיולדת חייבת קרבן על כל בן ובן ועל כל בת ובת? -

נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת

: [ויקרא יב]

"זאת תורת היולדת", מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה.

ואינה חייבת קרבן על לידת כל בן ובן, ועל כל לידת בת ובת.

יכול תביא

קרבן אחד

על לידה ועל זיבה, כאחת?

ותמהה הגמרא על ההוה אמינא:

אלא,

לדבריך,

יולדת דאכלה דם, ויולדת דאכלה חלב,

האם

בחד קרבן תסגי לה?

וכי יתכן לומר שיולדת יכולה להסתפק על כל שני חיובים של קרבן, בהבאת קרבן אחד?

אלא

כך אמר התנא:

יכול תביא

קרבן אחד

על לידה שלפני מלאת

ימי הטהרה

ועל לידה שלאחר מלאת

ימי הטהרה,

כאחת?

תלמוד לומר "זאת".

רק במקרה שהלידה השניה היתה תוך ימי הטהרה של הלידה הראשונה, היא יוצאת ידי חובתה בקרבן אחד. אך לא כאשר הלידה השניה היתה אחרי מלאות ימי הטהרה של הלידה הראשונה.

ורבנן,

מה הם לומדים מ"זאת"?

אף על גב דכתיב "זאת", איצטריך

נמי

"לבן או לבת".

כי

סלקא דעתך אמינא, הני מילי

שצריכה להביא על כל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה קרבן לחוד,

בתרי עיבורי.

שילדה, ואחר מלאות, לפני שהספיקה להביא קרבן, שוב התעברה, וילדה עוד ולד.

אבל בחד עבורא, כגון יהודה וחזקיה בני רבי חייא,

שהיו תאומים, אלא שהשתהה האחד לצאת אחר השני ג' חדשים, וכבר נגמרו ז' ימי הטומאה ול"ג ימי הטהרה של הראשון לפני לידת השני,

אימר בחד קרבן סגי לה, קא משמע לן.

אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון בקדשים

, שולד יוצא דופן בקדשים,

שאינו קדוש

בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים בלבד. כי קדושת הגוף החלה על ולד קרבן בשעת לידתו, יכולה לחול רק בלידה רגילה, אך לא בלידת יוצא דופן.

מאי טעמא? גמר "לידה לידה"

בגזירה שוה

מבכור. מה התם, פטר רחם,

רק לידה דרך הרחם נחשבת לידה, ואילו לידה של "יוצא דופן" אינה נחשבת לידה המקדשת את הבכור בקדושת בכורה.

אף כאן,

לגבי חלות קדושת הגוף על ולד קדשים, רק לידת

פטר רחם

נחשב לידה

.

שואלת הגמרא:

ולגמר

רבי שמעון

"לידה לידה" מאדם. מה התם, יוצא דופן

נחשב לידה לגבי ימי טומאה וטהרה וקרבן

, אף כאן, יוצא דופן

נחשב לידה לגבי קדשים!

ומתרצת הגמרא:

מסתברא, מבכור הוה ליה למילף, שכן

כתיב בקדשים "והיה שבעת ימים תחת

אמו

". ולומדים

מ

בכור שנאמר בו "שבעת ימים יהיה עם

אמו".

ומקשה הגמרא:

אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן פשוט מפשוט!

קדשים ואדם יותר דומים, כי הם נוהגים גם בולד פשוט ולא רק בבכור, ולא נלמד קדשים מבכור, שהוא נוהג דווקא בולד בכור, ולא נוהג בולד פשוט כמו קדשים!?

ומתרצת הגמרא:

אלא,

לפיכך ולד קדשים יוצא דופן

מבכור הוה ליה למילף, שכן

יש כמה סיבות שקדשים דומים יותר לבכור:

א. גזירה שוה

"אם"

, שבשניהם נאמר בפסוק "אמו".

ב. שניהם הם

בהמת קדשים.

ג. ד. ה. בשניהם נוהג דין

פגול, נותר, וטמא.

ומקשה הגמרא:

אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן

יש כמה סיבות שקדשים דומים לאדם:

א. שניהם הוו

פשוט,

ולאו דווקא בכור.

ב. שניהם אין בהם דין

זכר

דווקא [מה שאין כן בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים].

ג. שניהם לא

קדוש

מאליו [ואילו בכור קדוש מרחם מאליו].

ד. שניהם לא ניתנים

במתנה

לכהן [לעומת הבכור שהוא ממתנות כהונה].

ומשנינן:

הנך

, הדברים שדומים בהם קדשים לבכור,

נפישן

, הם יותר מרובים מהדברים שדומים קדשים לאדם. כי קדשים דומים לבכור בחמש צורות, ולאדם רק בארבע צורות. ולכן רבי שמעון לומד קדשים מבכור, שיוצא דופן נחשב לידה.

אמר רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבא, תניא דמסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר מודה רבי שמעון ביוצא דופן בקדשים.

דתניא:

רבי יהודה אומר,

הא דכתיב

"זאת תורת העולה, היא העולה

על מוקדה על המזבח כל הלילה", לומדים מהכתוב הזה לקמן שכל הקדשים הפסולים אשר עלו על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, אלא יקטירו אותם על המזבח.

וכך דורשים את הפסוק: "היא העולה", משעלתה על מוקדה, ואפילו בפסול, תהא שם מוקטרת כל הלילה! ומיעט רבי יהודה מכלל זה שלשה פסולין, לפי ששלשה מיעוטים נאמרו בפרשה:

א. "זאת", ולא אחרת!

ב. "היא", מיעוטא הוי!

ג. "העולה" בה"א הידיעה, דמשמע, העולה המיוחדת הכשרה, ולא הפסולה.

הרי אלו שלשה מיעוטין

הממעטים את שלשת הפסולים האלו, שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו: