Niddah 36a — Talmud auf Deutsch

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הן

-

למה לי שבעה,

והרי

ב

הפסק

משהו סגיא

. כי מעת שפסקה לראות דם בימי טהרתה נסתם הטמא ונפתח הטהור, וראיית דם טוהר אינה סותרת את ספירת שבעת ימי הנקיים של זבה?

מבארת הגמרא:

הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו

אחרי ימי הלידה, כדי

שיעלו לה

הימים הבאים

לשבעה נקיים,

ואפילו אם תראה בהם דם, משום שדם טוהר אינו סותר לשבעה נקיים.

תא שמע

: אשה שעברו עליה שלש עונות, שהם תשעים יום, שלא ראתה בהם דם, וחזרה וראתה - אין מטמאין את הטהרות שנגעה בהם למפרע מעת לעת ככל אשה, אלא דיה שעתה בלבד, לפי שהיא בחזקת מסולקת - דמים. וגם אם שלשת העונות חלקם מימי עיבור וחלקם מימי הנקה, כיון שבשניהם אינה רואה בהם דם, מצטרפים להחזיקה כמסולקת דמים , וכמבואר להלן:

ימי עיבורה עולים לה

מצטרפים -

לימי מניקותה, וימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה!

כיצד

מצטרפים הימים?

הפסיקה

לראות דם

שתים

עונות

בימי עיבורה,

וילדה,

ו

שוב לא ראתה עונה

אחת בימי מניקותה.

או שלא ראתה

שתים

עונות

בימי מניקותה

[והפסיקה להניק, והתעברה]

ו

לא ראתה עונה

אחת בימי עיבורה.

או שלא ראתה עונה

אחת ומחצה בימי עיבורה

[וילדה],

ו

שוב לא ראתה עונה

אחת ומחצה בימי מניקותה,

כל אחד מהצירופים האלו -

עולין לה לג' עונות,

והרי היא מסולקת דמים, ש"דיה שעתה"!

בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא, משום הכי בעי הפסק שלש עונות,

שלא תראה בימי מניקותה אפילו דם טוהר!

כי גם אם אין דם הטוהר גורם טומאה, בכל זאת אם תראהו אין היא בחזקת "מסולקת דמים", שהרי מעין אחד הוא אלא שהתורה טהרתו, והרי המעין ממשיך לנבוע.

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם

-

למה לי הפסק שלש עונות

הכוללים אפילו את ימי הטוהר כשהיא מינקת? והרי

במשהו

הפסק

סגי

בימי מניקותה, כי לאחר שהתחילו ימי הטוהר מה אכפת לנו בראיית הדם הטהור, והרי הוא נובע ממעין אחר, ואין הוא סתירה לסילוק דמיה מהמעין הטמא?

מתרצת הגמרא:

הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו

בימי מניקותה, כשעברו ימי הטומאה ,

כדיש

יתחיל מעין אחר, והימים הבאים

יעלו לה לשלש עונות

, ואפילו אם תראה בהם דם טהור!

תא שמע: ושוים

שמאי והלל, שנחלקו בכל אשה אם דיה שעתה או מטמאה מעת לעת -

ברואה אחר דם טוהר

-

שדיה שעתה.

וסלקא דעתא דהיינו אפילו אם ראתה זמן מרובה לאחר שחלפו ימי הטוהר.

ולפיכך מקשה הגמרא:

בשלמא ללוי, דאמר שני מעינות הן, משום הכי אמרינן דיה שעתה,

שהדם שראתה בימי הטוהר הוא דם ממעין אחר, ולפיכך ראיתה הראשונה לאחר שחלפו ימי הטוהר היא ראיה ראשונה של מינקת, ששנינו לעיל [ז א] שדיה שעתה.

אלא לרב, דאמר מעין אחד הוא,

ונמצא שראיותיה בימי הטוהר היו ראיות הסותרות את חזקת "מסולקת - דמים" של מינקת -

אמאי דיה שעתה

בראיה הראשונה שלאחר ימי הטוהר? והרי קדמו לה הראיות בימי הטוהר שהוציאוה מחזקת מסולקת - דמים של מינקת, ואמאי לא

תטמא מעת לעת!?

מתרצת הגמרא: מדובר באופן

דליכא שהות!

שהראיה הראשונה היתה ביום שמונים ואחד, ולכן אין מטמאין אותה מעת לעת, כי גם אם ראתה מקודם דם הרי הוא דם טהור . [ואין הכוונה שראתה מיד בכניסת יום השמונים ואחד, כי באופן זה פשיטא שאינה מטמאה מקודם, בימי הטוהר, אלא ששהתה מספר שעות ולאחר מכן ראתה, ובכל זאת דיה שעתה].

ומקשה הגמרא: אף על פי שאין שהות לטמאה מעת לעת,

ותטמא מפקידה לפקידה?

דהיינו באופן שבדקה בליל השמונים ואחד ולא ראתה, ובבוקר בדקה שוב וראתה, תטמא טהרות למפרע מעת הבדיקה בלילה.

מתרצת הגמרא:

כיון ד"מעת - לעת" ליכא

-

מ"פקידה - לפקידה" נמי לא גזרו בה רבנן!

שלא החמירו לגזור במקום שאי אפשר לגזור את כל חומר הגזירה .

תא שמע: יולדת בזוב שספרה

שבעה נקיים

ולא טבלה, ו

שוב

ראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן

וטהרו את דמה שהרי כבר מלאו ימי טומאתה וימי ספירתה, ודם טוהר תלוי ב"יומי" בלבד,

ובית הלל לשיטתן,

שדם טוהר תלוי ב"יומי וטבילה", וכיון שעדיין לא טבלה, הרי היא מטמאה לח ויבש.

בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא, משום הכי מטמא

לבית הלל מדאורייתא,

לח ויבש,

כי כל עוד לא טבלה לא טיהרה התורה את הדם.

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הן, אמאי מטמא לח ויבש,

והרי פסקה לראות בשבעת הימים הנקיים, ומשנסתם המעיין הטמא נפתח הטהור, ואם כן תמוה למה בית הלל מטמאים?

אמר לך לוי: אנא דאמרי כתנא ד"שוין"!

ותנא זה חולק על התנא בברייתא של יולדת בזוב שספרה ולא טבלה! כי לדעתי בברייתא ד"שוין" מדובר באופן שראייתה אחר דם טוהר, אפילו באופן שהיתה לה שהות, ובכל זאת אמרו בית הלל שדיה שעתה. כי סברו ששני מעינות הם, וראיות דם הטוהר אינן סותרות את חזקת מסולקת דמים שיש לה בתור מינקת. ולפיכך, דיה שעתה לאחר ימי הטוהר בתור מינקת, גם אם ראתה דם בימי הטוהר.

ולפי זה יולדת בזוב שספרה אינה מטמאה לבית הלל לח ויבש, כי לדעתו דמה הוא דם טוהר על אף שלא טבלה!

ואמנם התנא בברייתא של "יולדת בזוב" סובר שמעיין אחד הוא, ולכן נקט שאם לא טבלה, לבית הלל מטמא לח ויבש.

ואיבעית אימא

, הברייתא של "יולדת בזוב" עוסקת

בשופעת

. שלא נסתם עדיין המעין הטמא ולא נפתח המעין הטהור, ולפיכך טימאו בית הלל את דמה, ובית שמאי מטהרים כי לדעתם מעיין אחד הוא, ובכל זאת התורה טהרתו בימי טוהר.

תמהה הגמרא:

והא "ספרה

שבעה נקיים"

קתני,

דהיינו, שפסקה לראות במשך שבוע, וכיצד יתכן להעמיד שמדובר בשופעת?

מתרצת הגמרא:

הכא

-

ביולדת נקבה בזוב עסקינן,

שטומאת לידתה נמשכת י"ד יום. ולפיכך יתכן להעמיד את הברייתא באופן

דשבוע קמא פסקה

לראות, וספרה שבעה נקיים ושלמו ימי ספירתה של זבה. והמשיכה לראות בשבוע השני לטומאתה כיולדת .

וראיית

שבוע בתרא לא פסקה

אלא המשיכה לשפוע בימי טוהר , ולכן מטמאה לח ויבש , אך אם תפסוק מלשפוע, ואחר כך תראה, טהורה, כי שני מעיינות הן, ובימי טוהר נסתם הטמא ונפתח הטהור.

ומוסיפה הגמרא שיש חידוש בספירת שבעה נקיים של זוב בתוך י"ד ימי יולדת נקבה:

וקסבר: ימי לידתה שאין רואה בהם

אף שהיא טמאה בהם, הן

עולין לה לספירת

ז' נקיים של

זיבתה!

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לן רב שמן מסכרא: אקלע מר זוטרא לאתרין, ודרש: הילכתא כוותיה דרב לחומרא

שהשופעת מתוך שמונים לאחריהם מטמאה, כי גם בימי טוהר אין הדמים באים ממעין טהור, אלא מעיין אחד הוא, ולא טהרתו התורה אלא בימי טוהר, וכשנשלמו, נטמאת בראית דם.

והלכתא כוותיה דלוי לחומרא

בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד, כי אף על פי ששני מעיינות הן, כל עוד לא נסתם הטמא לא נפתח הטהור.

רב אשי אמר: הלכתא כרב

-

בין לקולא

בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד, שנטהרת מתחילת ימי טוהר, כיון שכל הדמים ממעין אחד באים, והתורה טיהרתו.

בין לחומרא

בשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים, כי בתום ימי הטוהר נפסקת טהרת הדם.

דרש מרימר: הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא.

ומסקנת הגמרא:

והלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא!