Niddah 30b — Talmud auf Deutsch

ואי לימי טהרה,

להחמיר, שלא יהיו לה אלא ארבעים יום,

הא קתני 'נדה'

שחוששת לכל דם שתראה כדם נדה, ואין לה כלל ימי טוהר.

ומתרצת הגמרא שיש נפקא מינה:

שאם תראה יום ל"ד

להפלה,

ותחזור ותראה יום מ' ואחד

להפלה,

תהא מקולקלת

, שלא תוכל לטבול ולשמש,

עד

יום

מ"ח!

שחוששים שמא ילדה זכר והיה יום ל"ד בימי הטוהר ולא נטמאה בראית אותו היום, וראית יום מ"א היא הראיה הראשונה בטומאה, וטמאה מחמתה בטומאת נדה ז' ימים עד יום מ"ח. וחשש זה הוא רק משום הצד שילדה זכר, שהרי אם ילדה נקבה גם ראית מ"א היא בימי הטוהר. ואם לא ילדה ולד כלל ואין לה ימי טוהר, נטמאה בטומאת נדה בראית יום הל"ד, ובתום ז' ימי הטומאה החלו (ביום מ"א) ימי הזיבה, שבהם טמאה מחמת ראיה אחת רק ליום אחד כדין זבה קטנה.

ומוסיפה הגמרא:

וכן לענין נקבה,

החשש שמא ילדה נקבה יוצר חשש נוסף, בדומה לחשש שמא ילדה זכר מלבד י"ד ימי הטומאה הראשונים.

שאם תראה עוד,

ב

יום ע"ד

להפלה,

ותחזור ותראה

ב

יום פ"א תהא מקולקלת עד

יום

פ"ח!

שהרי אם ילדה נקבה היתה ראית יום הע"ד בימי הטוהר, וראית יום פ"א היא הראיה הראשונה בטומאה, ונטמאת מחמתה ז' ימים. וחשש זה הוא רק משום יולדת נקבה, שהרי אפילו אם ילדה זכר כבר תמו ימי הטוהר ביום המ', ובראית ע"ד נטמאה בטומאת נדה, וראית פ"א שהיא בימי זיבה מטמאת רק ליום אחד .

שנינו במשנה:

רבי ישמעאל אומר

יום מ"א תשב לזכר ולנדה, ולא לנקבה.

תניא: רבי ישמעאל אומר

-

טימא

הכתוב ז' ימים,

וטיהר

ל"ג ימים

בזכר,

ובסך הכל מ' ימים!

וטימא

הכתוב י"ד ימים

וטיהר

ס"ו ימים

בנקבה,

ובסך הכל פ' ימים!

מה כשטימא וטיהר בזכר

את ארבעים היום,

יצירתו

-

כיוצא בו

, שנוצר למ' יום.

אף כשטימא וטיהר בנקבה

את שמונים היום,

יצירתה

-

כיוצא בה

פ' יום. ולכן, כשנולדה נקבה לפני שמונים יום היא עדיין כלפני יצירתה. שאינה ולד, אלא רוח בעלמא.

אמרו לו

חכמים לרבי ישמעאל:

אין למדין יצירה מטומאה!

עוד

אמרו לו לרבי ישמעאל: מעשה בקליאופטרה מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות,

ועשתה בהן ניסוי כדי לדעת מתי נוצר הולד, על ידי שיחדה אותן לביאה ארבעים ואחד יום לפני הריגתן, ואחרי שהרגו אותן קרעו את בטנן

ובדקן, ומצאן: זה,

זכר,

וזה

נקבה -

למ"א

יום מהביאה. והרי הוכחה נסיונית שגם נקבה יצירתה היא למ"א יום?!

אמר להן

רבי ישמעאל לחכמים:

אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מהשוטין?!

ומסבירה הגמרא את דברי רבי ישמעאל:

מאי ראיה מהתורה? אילימא

הראיה שהוזכרה לעיל ש

טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה וכו', הא קאמרי ליה

חכמים -

אין דנין יצירה מטומאה!

אלא, יש מקור נוסף:

אמר קרא

'אם נקבה

תלד',

ומהמילה 'תלד' שמיותרת, כי אפשר לכתוב: ואם נקבה, וטמאה וכו' נדרוש ש

הוסיף לה הכתוב

'לידה'

אחרת בנקבה,

לומר שלידה של נקבה נקראת 'לידה' רק אם מלאו לעובר כפול ממנין הימים הנצרכים ליצירת זכר.

וממשיכה הגמרא להסביר את דברי רבי ישמעאל:

ומאי

אין

ראיה מהשוטים?

והרי אין להכחיש את המציאות?

ומתרצת -

אימר

: הריונה של השפחה שמצאו בגופה

נקבה

-

קדים!

ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר,

ונמצא שהעובר היה בן פ"א יום.

ורבנן,

שהסתמכו על הניסוי, ולא חששו שמא התעברה קודם, הוא משום שידעו כי

סמא נפצא

[סם המנפץ את הזרע שבמעיה]

אשקינהו

לפני שמסרום לביאה ולכן לא חששו להריון מוקדם.

ור' ישמעאל

סובר -

איכא גופא דלא מקבל סמא,

ולא משפיע עליו הסם כלל.

ומביאה הגמרא ברייתא נוספת:

אמר להם רבי ישמעאל

-

מעשה בקלפטרא, מלכת יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות,

ויחדה אותן לביאה לפני הריגתן,

ובדקן, ומצאן: זכר לארבעים ואחד, ונקבה לפ"א!

אמרו לו

חכמים לרבי ישמעאל -

אין מביאין ראיה מן השוטין! מאי טעמא

הוי ראיה 'מן השוטים' - כי

הך דנקבה, אייתרה,

השתהתה לפני שנתעברה

ארבעין יומין, והדר

ביום הארבעין ואחד לפני שהוציאוה להורג

איעבר,

והיולדת זכר נתעברה בביאה הראשונה, וכתוצאה מהשינוי בזמן תחילת העיבור נשתנה הזכר מהנקבה ולא ששונים הם ביצירתם.

ורבי ישמעאל,

שהביא ראיה מהניסוי הזה סבר -

לשומר מסרניהו,

שלא יבעלו אותן אלא בעילה אחת, ומי שנמצאה בקרבה נקבה נמסרה לבעילה שמונים ואחד יום לפני הריגתה, ומי שנמצא בקרבה זכר נמסרה לבעילה ארבעים ואחד יום לפני ההריגה.

ורבנן

סברי -

אין אפוטרופוס לעריות, אימא שומר גופיה בא עליה!

ועדיין קשה לרבי ישמעאל: מהי ההוכחה מכך שנמצאה הנקבה ביום פ"א לכך שאין יצירתה קודם,

ודילמא, אי קרעוה להך דנקבה בארבעין וחד, משתכח

בשלמות היצירה,

כזכר?

ומנין לנו שרק ביום השמונים ואחד נגמרת יצירת הולד של נקבה?

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי

-

בסימניהון שוין!

שסימני הנקבה ביום הפ"א באבריה, צפורניה ושערה היו כשל זכר ביום מ"א.

שנינו במשנה:

וחכמים אומרים: אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה,

זה וזה מ"א.

ושואלת הגמרא:

חכמים

-

היינו תנא קמא

שאמר גם הוא שביום מ"א תשב לזכר לנקבה ולנדה!?

וכי תימא

תנא הך סיפא ד"חכמים אומרים"

למסתמא רישא כרבנן,

שאין התנא קמא יחידי בשיטתו, אלא הוא דעת רבים,

ויחיד ורבים הלכה כרבים

-

פשיטא

דהכי הוא גם אם לא היה התנא מפרט זאת, כי בכל מקום שהוזכר דעת תנא קמא כנגד חולק יחיד, בלי שיצויין מיהו התנא קמא, הרי זה דעת חכמים רבים, שהלכה כמותם?!

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קא משמע לן

שבכל זאת אין הלכה כמותו אלא כחכמים הרבים החולקים עליו.

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו

-

לפנקס שמקופל, ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו

[בית השחי]

על ב' ארכובותיו,

[הברך המחברת את השוק לירך]

וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום, וטבורו פתוח.

ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה!

ואינו מוציא רעי

-

שמא יהרוג את אמו

בזהמו אותה.

וכיון שיצא לאויר העולם

-

נפתח הסתום

[פיו],

ונסתם הפתוח

[הטבור],

שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת!

ובהיותו במעי אמו -

ונר דלוק לו על ראשו

277 , וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר: 'בהלו נרו על ראשי, לאורו אלך חשך'.

ואל תתמה

כיצד יכול העובר לצפות עד סוף העולם,

שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום

-

באספמיא!

ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים! שנאמר: 'מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני'

והראיה שהפסוק מדבר בחדשי העבור:

ואיזהו ימים שיש בהם

רק

'ירחים' ואין בהם 'שנים' הוי אומר

-

אלו ירחי לידה.

ומלמדין אותו

בימי עבורו

כל התורה כולה!

שנאמר 'ויורני, ויאמר לי: יתמך דברי לבך,

שמור

מצותי

-

וחיה!

[משלי ד, ד]

ואומר: 'בסוד אלוה עלי אהלי'!

[איוב כט, ד] שואלת הגמרא:

מאי "ואומר"

ומהו החסרון בדרשה מהפסוק 'ויורני' שנצרכה דרשה נוספת?

וכי תימא: נביא הוא דקאמר

לה -

תא שמע "בסוד אלוה עלי אהלי"

ופסוק זה הוא המשכו של הפסוק 'מי יתנני כירחי קדם', שהעמידה הגמרא לעיל שנאמר על זמן ההריון.

וממשיכה הגמרא בדרשת רבי שמלאי:

וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר

-

'לפתח'

[היציאה מהרחם] -

חטאת רובץ!

ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו

-

שנאמר: 'כי לי תכרע כל ברך, תשבע כל לשון'.

ודרש הפסוק:

'כי לי תכרע כל ברך'

-

זה יום המיתה, שנאמר: 'לפניו יכרעו כל יורדי עפר'! 'תשבע כל לשון'

-

זה

יום הלידה ,

שנאמר

: 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו

נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה'

[וקיים שבועתו שנשבע בעת הלידה .

ומה היא השבועה שמשביעין אותו?

'תהי צדיק ואל תהי רשע! ואפילו כל העולם כולו אומרים לך 'צדיק אתה'

-

היה בעיניך כרשע!

והוי יודע

-

שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה

-

מוטב, ואם לאו

-

הריני נוטלה ממך!

ומוסיפה הגמרא:

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו: אם אתה משמרה בטהרה

-

מוטב, ואם לאו

-

הריני שורפה לפניך!

"