Niddah 25b — Talmud auf Deutsch

ו

כשבודקים אותו האם יש בראשו את האברים הללו

אין בודקין אותו במים, שהמים עזין

וטורדין

ממחין

אותו, אלא בודקים אותו בשמן,

שהשמן רך, ומצחצחו.

ואין רואין

אותו

אלא בחמה

שבאורה אפשר להבחין גם בפרטים קטנים!

ושואלת הגמרא:

כיצד בודקין אותו?

ומתמהת הגמרא על השאלה:

כיצד בודקין אותו?!

והרי צרות הבדיקה היא

כדאמרינן

בברייתא!?

ומסבירה הגמרא את השאלה:

אלא,

השאלה היא

במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא?

[ומדובר כשלא ניכרו הסימנים המפורשים בברייתא, עדשה לזכר, ושעורה לנקבה ].

ומבארת הגמרא,

אבא שאול בר נש, ואמרי לה

-

אבא שאול בר רמש, אומר: מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום

-

אם מסכסך

הקיסם

בידוע שזכר הוא,

שהגיד מעכב את הקיסם ועל ידי כך נגרם הסכסוך,

ואם לאו, בידוע שנקבה היא!

ומוסיפה הגמרא:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו

שהסכסוך הוא סימן אלא כשמעביר את הקיסם

מלמטה למעלה

148 ,

שאז הסכסוך הוא ראיה לזכר כי בנקבה אין מה שיעכב את הקיסם.

אבל

אם מעביר את הקיסם

מן הצדדין,

יתכן סכסוך גם בנקבה, כי

אימא כותלי בית הרחם נינהו,

שנפגש הקיסם בכתלים שבפתח הרחם ומסכסך.

אמר רב אדא בר אהבה: תנא: אם היתה נקבה

-

נדונה

[ניכרת]

כשעורה סדוקה!

ואפילו שבברייתא נאמר שעורה בלבד בלא התוספת 'סדוקה', הכוונה היא שמראה הנקבה כמראה סדק השעורה.

מתקיף לה רב נחמן

: אם הסדק הוא הסימן,

ודילמא חוט של ביצים

[המפריד בין הביצים]

נינהו,

שנראה כסדק.

אמר אביי: השתא ביצים גופייהו לא ידיעי

[אינם ניכרים],

חוט של ביצים ידיע? אמר רב עמרם: תנא

כאשר מתחילים להתפתח חיתוך ידיו ורגליו -

ב' ירכותיו כב' חוטין של זהורית!

ואמר ר' עמרם עלה,

[החוטים שהמשיל בהם התנא את ירכותיו של העובר, הם

כ

חוטים

של ערב

העבים יותר מחוטי השתי.

עוד אמר התנא:

ושתי זרועותיו

של העובר, נראים

כב' חוטין של זהורית!

ואמר ר' עמרם עלה

שכוונת התנא היא שדקות הזרועות

כשל

חוט

שתי!

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! לא תעביד עובדה

להחשיבו ולד -

עד שישעיר

שיופיעו בו שערות הראש, ואל תסמוך על הסימנים שכתבה הברייתא.

שואלת הגמרא:

ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל 'אחת זו

שהיה השפיר צלול

ואחת זו

שהיה השפיר עכור

חוששת',

שמא היה בו ולד, ועל אף שלא ניכרים בו שערות הראש?!

ומתרצת:

אמר רב אמי בר שמואל: לדידי מפרשא לו מיניה דמר שמואל

-

לחוש

לימי טומאה כיולדת -

חוששת,

ומספק היא יושבת שבועיים בטומאה.

אך

ימי טהרה

-

לא יהבינן לה, עד שישעיר

שרק מחמת חסרון הבקיאות החמיר שמואל והצריך שיהא בו שערות, ולא שמעכבים הם מעיקר הדין.

ושואלת הגמרא:

למימרא, דמספקא ליה לשמואל,

ולא ידע להכיר בעובר בלא שערות

והא ההוא שפירא

[שפיר]

דאתאי לקמיה דמר שמואל, אמר

שמואל:

הא

-

בר ארבעין וחד יומא!

וידע שמואל לשער את גילו המדוייק של השפיר,

וחשיב מיומא דאזלה לטבילה עד ההוא יומא ולא הוה אלא ארבעין יומין

150 . ואמר להו

שמואל -

האי בנדה בעל!

כי גילו של השפיר הוא ארבעים

ואחד

יום ואילו מיום הטבילה עברו רק ארבעים, נמצא שהתעברה יום אחד לפני שטבלה לנדתה.

כפתיה

-

ואודי!

ואם כן היה שמואל בקי גדול וידע לקבוע הגיל אפילו בהפרש יום אחד, ואיך הסתפק ואמר שעד שישעיר הרי הוא ספק? ומתרצת:

שאני שמואל דרב גובריה,

שהוא היה בקי במיוחד אך אין כולם בקיאים כמוהו ולכן הורה לאחרים שכל עוד שאין שיער אין לנהוג בו כודאי ולד.

שנינו במשנה: המפלת סנדל

או שליא תשב לזכר ולנקבה.

תנו רבנן: 'סנדל' דומה לדג של ים

שנקרא בשם זה - 'סנדל'.

מתחלתו

-

ולד

מעליא

הוא,

אלא

שנרצף,

שנמעך לאחר מכן על ידי שלחצו אחיו התאום בתוך הרחם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: סנדל דומה ללשון של שור הגדול!

.

משום רבותינו העידו: סנדל צריך

שתהיה בו

צורת פנים.

אבל אם אין אברי הפנים שלמים תולים שמתחילת יצירתו היה מעוך, ואינו ולד.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה

-

סנדל צריך צורת פנים!

אמר רב אדא אמר רב יוסף אמר רב יצחק: סנדל צריך צורת פנים,

אולם אין צריך שיהיו אברי הפנים במקומם, אלא

ואפילו

אם תהיה צורת הפנים

מאחוריו

הרי הוא ולד.

משל לאדם שסטר את חבירו

-

והחזיר פניו לאחוריו,

כך גם ולד זה תולים שבלחץ שלחצו אחיו סובב ראשו לאחור.

בימי רבי ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם רבי ינאי

-

טהרתם את הוולדות

שגם בלא צורת פנים ולד הוא!

ושואלת הגמרא:

והתניא: משום רבותינו העידו

-

סנדל צריך צורת פנים?!

ומתרצת:

אמר רב ביבי בר אביי אמר רבי יוחנן

עדות זו 'משום רבותינו' אינה הלכה, כי

מעדותו של רבי נחוניא

בלבד

נשנית משנה זו,

ודעת יחיד היא, ואין פוסקים כמוהו!

אמר רבי זעירא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה,

מזלו גרם להקדימני באמירת שמועה זאת,

דאנא והוא הוינא יתבינן קמיה דרבי יוחנן כי אמרה להא שמעתא

שרק מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו'

וקדם איהו, ואמר

להא שמעתא בבית המדרש

וזכה בה,

שנקראת על שמו!

ומקשה הגמרא על המשנה שכתבה 'המפלת סנדל תשב לזכר ולנקבה':

למה הזכירו סנדל

שיושבת עליו לזכר ולנקבה,

והלא אין סנדל שאין עמו ולד

נוסף, ואם כן היא צריכה בין כך לישב לולד הנוסף , גם לולי הסנדל?!

ומתרצת:

אי דאתילידא נקבה בהדיה הכי נמי

שאין צורך להזכיר שיושבת על הסנדל.

הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר,

שמחמתו צריכה לישב רק שבוע, ורק משום שהפילה גם סנדל שהוא ספק נקבה צריכה לישב מספק שבועיים.

והחידוש בסנדל יותר מכל ולד שספק אם הוא זכר או נקבה הוא בכך -

מהו דתימא, הואיל ואמר רב יצחק בר אמי

: כאשר ה

אשה מזרעת תחילה

-

יולדת זכר,

ואם

איש מזריע תחילה

-

יולדת נקבה!

ולכן, היינו אומרים

מדהא,

הולד הנוסף,

זכר

-

הא,

הסנדל

נמי זכר

שהרי ביצירת התאום הזכר בהכרח שהאשה היא הזריעה תחילה, ואם כן גם הסנדל שנוצר עמו באותה ביאה זכר הוא.

קא משמע לן

-

אימא שניהם הזריעו בבת אחת, האי זכר, והאי נקבה!

שבמקרה שהזריעו יחד יכולים להולד תאומים האחד זכר והשני נקבה.

ומתרצת הגמרא תרוץ נוסף:

דבר אחר

מה שהזכירו סנדל במשנה הוא אפילו כשתאום שעמו נקבה היא, וחידשה המשנה

שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה,

ואין ידוע אם הסנדל הוא זכר או נקבה,

מונה 'תחלת נדה' לראשון

156 ,

שמתחילה למנות ביום השמונים ואחד ללידת הנקבה הראשונה את ימי נדותה, שחוששים שהסנדל שנולד שני הוא זכר שיש לו רק ארבעים ימי טוהר, ותמו ימי הטוהר ביום השמונים ללידת הולד הראשון. ולכן דם שראתה ביום פ"א מטמא בטומאת נדה ז' ימים. אולם היות וילדה לאחר שקיעת החמה סנדל שהוא ספק נקבה, אין טומאת נדתה טומאה ודאית, אלא היא מונה

תחלת נדה

גם

לאחרון,

שמונה מספק פ' יום מהיום השני שהפילה בו את הסנדל, וחוששת שמא הדם שראתה ביום הפ"א הוא דם ימי טוהר. וישנה חומרה מחשש זה אם תראה שוב ביום פ"ח, שבכל נדה אחר ז' ימי נדה באים י"א ימי זיבה שבהם טמאה רק יום אחד, ואשה זו כיון שאין ודאי לנו שההיתה נדה ביום פ', מחמירים עליה בראית יום פ"ח, וטמאה שוב ז' ימים בטומאת נדה.

ונמצא שעקב לידת הסנדל היא מקולקלת למנינה, ואינה יודעת מתי שלמו ימי נדה והחלו ימי זיבה. שאם הסנדל היה זכר ותמו ימי טוהר ביום פ' ללידת הנקבה הודאית, נמצא שהחלו ימי נדה בראית יום פ"א. אולם אם הסנדל הוא נקבה הרי יום פ"א לראשון הוא יום פ' לסנדל, שנולד אחר השקיעה, ודם שראתה ביום פ"א דם טוהר הוא. ורק דם שתראה מיום פ"ב והלאה הוא דם נדה, ורק בתום ז' ימים מדם זה יתחילו ימי זיבה.