Niddah 24b — Talmud auf Deutsch

ושמואל מתרץ לטעמיה: בן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה. הימנו ולמטה

-

אסור. במה דברים אמורים כשלא כלו לו חדשיו,

אלא יצא לאויר העולם קודם זמנו.

אבל כלו לו חדשיו

-

מותר!

יצא מי שיש לו ב' גבין וב' שדראות דאע"ג דכלו לו חדשיו

-

אם יצא לאויר העולם, אסור!

שלמרות שמצד גילו ראוי הוא לחיות, ימות הוא בגלל ב' שדראותיו, ואסור באכילה . אולם איסורו הוא דווקא כשנולד קודם שחיטת אמו, אבל אם נמצא

במעי אמו, שרי!

דקרינן בו 'בהמה בבהמה תאכלו'. וכשיטת שמואל שאסר רק את המין שטבעם להוולד עם ב' גבין, והתיר בהמה רגילה שכזו.

תני תנא קמיה דרב: המפלת בריית גוף שאינו חתוך

ומחוטב בתבנית אברים,

ובריית ראש שאינו חתוך

-

יכול תהא אמו טמאה לידה?

תלמוד לומר "אשה כי תזריע וילדה זכר

וטמאה שבעה ימים

וביום השמיני ימול"

וסמיכות פרשת טומאת לידה לפרשת לידה מלמדת, שרק

מי שראוי לברית שמנה

יכול לחיות עד הברית שהיא ביום השמיני, אמו "טמאה שבעת ימים".

יצאו אלו,

שאין להם חיתוך אברים,

שאינן ראויין לברית שמונה,

שלא יאריכו בחיותם עד ליום השמיני, ולפיכך אין אמם טמאה בלידתה אותם .

אמר ליה רב

לתנא דתנא קמיה:

וסיים בה,

במתניתא,

הכי: "ושיש לו שני גבין ושני שדראות",

גם הוא אינו מטמא את אמו, כיון שאינו ראוי לחיות.

רבי ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כוותיה דשמואל

באשה שילדה ולד שהיו לו שני גבין ושני שדראות, ולטמאותה טומאת לידה .

אמר ליה רב הונא

לרבי ירמיה:

מאי דעתך?

לטמאותה כיולדת -

לחומרא

. והרי

חומרא דאתי לידי קולא הוא!

שיסברו השומעים

דקיהבת לה ימי טוהר,

שכיון שיש לה ימי טומאה דינה כיולדת ויש לה גם ימי טוהר, ונמצאת מכשלים שהרי לרב אין לה ימי טוהר כלל .

עביד מיהא כרב

שכמותו ההלכה!

דקיימא לן: הלכה כרב באיסורי, בין לקולא ובין לחומרא!

אמר רבא: הרי אמרו

חכמים -

אשה יולדת לתשעה, ויולדת לשבעה

ולד חי. ורק אם ילדה לשמונה ודאי ימות.

וכן אמרו -

בהמה

גסה

יולדת לתשעה

ואם ילדה לשמונה הרי הוא נפל.

ויש להסתפק: האם בהמה

יולדת לשבעה

ואין הוולד נחשב נפל והרי הוא מותר באכילה.

או לא ילדה

לשבעה והעובר שנולד לשבעה הרי הוא אסור באכילה .

אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע

: הרי שנינו בברייתא לעיל:

הימנו ולמטה

-

אסור! מאי לאו

, דין הברייתא נסוב גם

א

בהמה

גסה

. שכל ולד שנולד בפחות מתשעה חדשים, כולל בן שבעה, הרי הוא נפל, ואסור?! ודוחה הגמרא:

לא

תוכיח מכאן. כי מה שכתבה הברייתא "הימנו ולמטה אסור" נסוב דווקא

א

בהמה

דקה,

שלמטה מארבעה חדשים הרי הוא נפל. אך בבהמה גסה אם יהיה בן שבעה איננו אסור.

ומקשה הגמרא:

האי

-

מאי?

!

אי אמרת בשלמא

קאי

אגסה, איצטריך

להשמיענו שכל שלמטה ממנו אסור. כי

סלקא דעתך אמינא הואיל ובאשה חיי

בן שבעה חדשים,

בבהמה נמי חיי

בן שבעה, הילכך

קא משמע לן דלא חיי

בבהמה.

אלא, אי אמרת אדקה איתמר

שפחות ממנו אסור, הא

פשיטא!

כי

בת תלתא ירחי

-

מי קא חיי?

וברור שהוא נפל ומה חידשה הברייתא?

ומתרצת הגמרא:

איצטריך! סלקא דעתך אמינא כל בציר תרי ירחי

-

חיי

, שכשם שאדם ובהמה גסה שהם נולדים לתשעה, אם נולדים חודשיים קודם הרי הם חיים, כמו כן בבהמה דקה כל הנולדים ממנה חודשיים קודם, דהיינו לשלושה חדשים הרי הם חיים.

קא משמע לן

ששונה דין בהמה דקה מאדם ובהמה גסה, ואם יולדת קודם החודש החמישי ימות הולד.

אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית

[שידה, שיש לה פרצוף אדם וכנפיים] -

אמו טמאה לידה!

כי

ולד

אדם

הוא

ולא שד -

אלא שיש בו כנפים!

תניא נמי הכי: אמר רבי יוסי

-

מעשה בסימוני, באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: ולד הוא, אלא שיש לו כנפיים!

המפלת דמות נחש

-

הורה חנינא בן אחיו של רבי יהושע: אמו טמאה לידה!

הלך רבי יוסף וספר דברים לפני רבן גמליאל

על הוראתו זאת של חנינא בן אחיו של רבי יהושע, כדי שימחה בו רבן גמליאל, ויורה שאין אמו טמאה.

שלח לו

רבן גמליאל

לרבי יהושע: הנהג בן אחיך

יחד עמך,

ובא

אלי!

בהליכתן

של רבי יהושע וחנינא בן אחיו,

יצתה כלת חנינא לקראתו

של רבי יהושע,

ואמרה לו: רבי, המפלת כמין נחש

-

מהו?

אמר לה

רבי יהושע -

אמו טהורה!

שגם רבי יהושע חלק על הוראתו של חנינא.

אמרה לו,

כלתו של חנינא, לרבי יהושע:

והלא משמך אמרה לי חמותי

-

אמו טמאה!? ו

גם הוסיפה חמותי ש

אמר לה

רבי יהושע

מאיזה טעם היא

טמאה -

הואיל וגלגל עינו

של הנחש

עגול כשל אדם!

מתוך דבריה

של כלת חנינא

נזכר רבי יהושע

שהוא הורה לטמאות את היולדת דמות נחש.

שלח לו

רבי יהושע

לרבן גמליאל

-

מפי הורה חנינא,

ולא מעצמו!

אמר אביי: שמע מינה, צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דכי מדכרו ליה

טעמא דמילתא

מדכר

במה שאמר, וכמו שאירע כאן, שכאשר הזכירה כלת חנינא לרבי יהושע את טעם הדבר הוא נזכר בהלכה עצמה שהורה.

מתניתין:

המפלת שפיר

[עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר]

מלא מים,

או

מלא דם,

או

מלא

נוזל ב

גנונים

[גוונים] שונים -

אינה חוששת לולד!

שאינה חוששת שמא כבר התרקמו בו אברי הוולד ולאחר מכן נימוחו, אלא תולים שעדיין לא התחילו להתרקם ועדיין לא נוצר הולד וממילא אין אמו טמאה לידה.

ואם היה

השפיר

מרוקם,

שניכרים בו במקצת צורת האיברים , הרי הוא ולד וטמאה אמו. אולם כיון שאין ניכר אם הוא זכר או נקבה -

תשב לזכר ולנקבה.

שמחמת שהיא מסופקת אם צריכה לשבת שבעה ימי טומאה של זכר או י"ד ימי טומאה של נקבה, הרי עליה להחמיר מספק ולנהוג י"ד יום בטומאה, ולאחר מכאן יש לה רק כ"ו ימי טוהר שנותרו משלשים ושלשה ימי הטהרה של זכר.

המפלת סנדל,

היולדת תאומים שנמעכו פניו של אחד מהם לגמרי על ידי שדחקו אחיו התאום ברחם, ואין ניכרת בו צורת האברים, ודומה הוא במראהו לדג ששמו סנדל . ויחד עמו נולד גם התאום שדחקו, ובסנדל אין ניכר אם הוא זכר או נקבה. הרי אם הוולד הנוסף הוא זכר, היא צריכה להחמיר מכח הסנדל ולנהוג י"ד ימי טומאה, כי שמא הסנדל הוא נקבה. אך ימי טוהר יהיו לה רק כשל זכר, כי יתכן שגם הסנדל היה זכר. אך אם העובר השני נקבה אין לידת הסנדל מעלה או מורידה, כי את ימי הטומאה היא נוהגת מכח הנקבה שילדה, וגם את ימי הטוהר היא נוהגת כנקבה, ככל יולדת תאומים זכר ונקבה שאין הזכר מגרע בלידתו את ימי הטהרה של הנקבה שנולדה עמו.

או

המפלת

שליא

[כיס ההריון שהעובר מונח בתוכו במעי אמו] טמאה בטומאת לידה, שאפילו שלא ראינו שהפילה ברור הדבר שהיה ולד, שאין שליא בלא ולד. ותולים שנימוח ויצא בלי שיכירו בו. וכיון שאינו ידוע אם הוולד שיצא היה זכר או נקבה, הרי מספק היא

תשב לזכר ולנקבה,

ותנהג י"ד ימי טומאה ונ"ו ימי טוהר.

גמרא:

ושואלת הגמרא:

בשלמא

המפלת שפיר שמלא

דם ומים

אינה חוששת שהיה ולד ונימוח, כי

דם ומים לא כלום היא.

אלא

המפלת שפיר שיש בו

גינונים

-

ניחוש שמא ולד היה ונימוח,

שהנוזל בעל הגוונים השונים הוא גוף ולד שנימוח לגמרי.

ומתרצת:

אמר אביי

: אין לחשוש להמחות הולד, לגמרי עד שיהפך לגמרי לנוזל, כי

כמה יין

-

חי שתת אמו של זה שנמוח עוברה בתוך מעיה?

שאף אם שתתה יין חי הגורם לולד שימח, לא יתכן שתשתה כמות שכזו שתגרום שימח הולד לחלוטין.

רבא אמר

: מה שלא חוששים למיחוי הולד הוא משום ש'שפיר

מלא

גינונים'

תנן, ואם איתא דאתמוחי אתמח,

שנימוח העובר בתוך השפיר -

מחסר חסר!

שנוזל תופס מקום פחות ממוצק, שהרי אין רווח בין נוזל לנוזל. ולכן שפיר שנימוח העובר שבתוכו צריך להיות ריק בחלקו, וכיון שמצאו לשפיר כשהוא מלא גינונים אין חשש שנימוח בו העובר.

רב אדא בר אהבה אמר: 'גוונים'

לשון רבים,

תנן, ואם איתא דאתמוחי אתמח, כולה

לא היו בו צבעים רבים, אלא

בחד גוונא הוי קאי

שכן טבע העובר שנימוח שמתערב לגמרי, והופך צבעו לאחד .

תניא: אבא שאול אומר

-

קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים,

ונוכחתי כי:

השותה יין חי

שלא מזגהו במים כלל -

עצמותיו שרופים.

השותה יין

מזוג

שהיתה מזיגתו במים יותר מהראוי -

עצמותיו סכויין

[שחורין]. והשותה יין מזוג

כראוי

-

עצמותיו משוחים

ואינם יבשים!

עוד נוכחתי:

וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו, עצמותיו שרופין. אכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויין

129 .

ומי שנהג

כראוי

ולא הרבה לא באכילה ולא בשתיה,

עצמותיו משוחין.

תניא: אבא שאול

אומר,

ואיתימא רבי יוחנן

הוא שאמר:

קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית

[עצם הירך]

של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, ו

להשיג את ה

צבי

-

לא הגעתי! וקולית

-

לא כלתה! כשחזרתי לאחורי

-

אמרו לי: של עוג מלך הבשן היתה

הקולית!

תניא: אבא שאול אמר

-

קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת

והיה גלגל העין גדול כל כך, ששקעתי בו

עד חוטמי! כשחזרתי לאחורי, אמרו לי: עין של אבשלום היתה!

ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה

ולכן שקע עד חוטמו?

אבא שאול ארוך בדורו הוה!

ורבי טרפון מגיע לכתפו

של אבא שאול,

ורבי טרפון ארוך בדורו הוה!

ורבי מאיר מגיע לכתפו

של רבי טרפון,

ורבי מאיר ארוך בדורו הוה!

ורבי מגיע לכתפו

של רבי מאיר,

ורבי ארוך בדורו הוה!

ורבי חייא מגיע לכתפו

של רבי,

ורבי חייא ארוך בדורו הוה!

ורב מגיע לכתפו

של רבי חייא,

ורב ארוך בדורו היה!

ורב יהודה מגיע לכתפו

של רב,

ורב יהודה ארוך בדורו היה! ואדא

[שם אדם]

דיילא

[שמש של רבנן]

מגיע לכתפו

של רב יהודה.