Niddah 22b — Talmud auf Deutsch

ומקשה הגמרא:

אי הכי

, שיבש מעיקרא מטמא -

בלא נימוחו

אח"כ במים

נמי

היו צריכים לטמאות, ומדוע התנתה המשנה את טומאתם רק אם לאחר מכן נימוחו במים?

ומתרצת:

אמר רבה: כי לא נמוחו

אח"כ במים -

בריה בפני עצמה היא

ולא דם , ולכן אינם מטמאים. אבל דם יבש, שאח"כ נימוח במים, דם הוא, ואין צורך שיזוב מגופה.

ודנה הגמרא במקרים שהוזכרו במשנה:

ומי איכא כי האי גוונא

שמפלת כמין שערות וכמין קליפות?

ומיישבת הגמרא:

אין!

מצאנו שהוזכרו מקרים שכאלו

והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: שני מעשים העלה אבא מטבעין

[שם מקום]

ליבנה,

ושאלם לחכמים:

א.

מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים

אשר ביבנה,

וחכמים

שביבנה

שאלו לרופאים, ואמרו להם

הרופאים:

אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה

46 , שממנה

היא

מפלת כמין קליפות,

ולכן -

תטיל

את הקליפות

למים, אם נמוחו

במים, הרי היא

טמאה!

ב.

ושוב: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם

-

שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות.

ולפיכך,

תטיל

אותם

למים, אם נמוחו

במים -

טמאה!

ומבארת הגמרא כיצד בודק במים:

אמר ריש לקיש

-

ובפושרין!

שדווקא בהטילה למים פושרים ולא נימוחה החתיכה מוכח שאיננה דם שקרש, אך אם הטילה לצוננין ולא נימוחו אין זה ראיה לטהרה.

תניא נמי הכי: תטיל למים

-

ובפושרין!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעכתו ב

כך שמטילו ל

רוק,

ומניח את החתיכה והרוק

על גבי הציפורן

וממעכם בציפורן ידו השניה!

ודנה הגמרא:

מאי ביניהו?

ומהו החילוק בין דברי תנא קמא לרשב"ג?

ועונה:

אמר רבינא: מעוך על ידי הדחק,

שממעכן על ידי לחץ הצפורן,

איכא בינייהו.

שלתנא קמא מספיק שלא נמוח מאליו כדי להוכיח שאינו דם נדה, ואע"פ שאחר שלחצהו נימוח, טהור. ואלו לרשב"ג רק אם נשאר שלם לאחר דוחק המיעוך מוכח שאינו דם נידה.

עוד מבררת הגמרא מהו משך השרייה בפושרין:

התם

[להלן נד ב ביחס לשרץ ונבלה שיבשו, שאינן מטמאין כשהם יבשים, אלא אם כן חזרו ושרו אותם במים עד שחזרה אליהם הלחות שהיתה להם לפני שהתייבשו]

תנן: כמה הוא

זמן

שרייתן בפושרין,

שאם יחזרו בו ללחותן טמאים -

מעת לעת!

אבל אם נצרכת שריה ארוכה יותר, טהורים אפילו שחזרה אליהם הלחות.

ואילו,

הכא,

בדם יבש -

מאי?

מי בעינא מעת לעת

כמו בשריית שרץ ונבלה, ושריה קצרה יותר אינה מספיקה להוכיח שאין החתיכה מדם.

או לא?

וצדדי הספק הם:

שאולי, דוקא

שרץ ונבלה, דאקושי

[שמתקשים ביובשם]

בעינן מעת לעת

כדי לרככם עד שיחזרו למצבם הלח הקודם,

אבל דם דרכיך לא

שהוא רך גם בשעה שהוא יבש גם בשריה קצרה יותר נימוח, ואם נשאר שלם אינו דם.

או דלמא, לא שנא

דם משרץ ונבלה, ששיעור מעת לעת הוא השיעור שקבעו חכמים לענין הפיכת יבש ללח, לא שנא קשה ולא שנא רך?

ומסקנת הגמרא:

תיקו!

שנינו במשנה:

המפלת כמין דגים,

ואין עמה דם אַחֵר - טהורה.

ושואלת הגמרא:

וליפלוג נמי רבי יהודה

הסובר ברישא של המשנה שהמפלת חתיכה הרי היא טמאה גם אין עמה דם.

בהא,

שגם את המפלת כמין דגים יטמא רבי יהודה. שהטעם שטימא מפלת חתיכה הוא כמבואר לעיל [כא, א] שסבר שאי אפשר שיפתח הרחם בלא שיצא דם. ואף שלא ראתה הדם בודאי היה. וא"כ גם המפלת דגים, ודאי שבפתיחת הרחם ליציאתם יצא דם!

ומתרצת:

אמר ריש לקיש

אכן, משנתנו אינה מוסכמת על כולם, אלא

במחלוקת

היא

שנויה, ורבנן היא,

ואלו רבי יהודה חולק עליהם ומטמא מפלת דגים משום שאי אפשר שיפתח הרחם בלי שיצא דם.

ורבי יוחנן אמר

-

אפלו תימא

משנתנו

רבי יהודה היא.

כי

עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם

שמפלת חתיכה טמאה,

אלא גבי חתיכה,

ואין טומאתה משום הדם שיצא עמה בפתיחת הרחם, אלא

דעביד דם דקריש והוי חתיכה,

ולכן מטמאה רבי יהודה משום שהחתיכה עצמה עשויה מדם קרוש, ודם מטמא גם כשקרש.

אבל

צורה של

בריה לא הוי

מדם, שאין הדם בקרישתו מתהווה להיות דמות דגים או חגבים, ומוכיחה צורת החתיכה שעשויה היא מבשר. ולכן המפלת כמין חגבים אינה מטמאה אפילו לרבי יהודה.

ושואלת הגמרא:

ולהך לישנא

לעיל [כא א]

דאמר רבי יוחנן

דב

"אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם" קמיפלגי

רבנן ורבי יהודה וחולק לשון זה בשם רבי יוחנן על המובא בסוגייתנו בשם רבי יוחנן, וסובר כפירוש הראשון שמשום הדם שיוצא עם החתיכה טמא רבי יהודה. אם כן -

לפלוג נמי רבי יהודה בהא

דמפלת כמין דגים, שכיון דנפתח הקבר הרי היא טמאה?

ועונה:

מאן דמתני

לעיל

הך לישנא

שלרבי יוחנן טימא רבי יהודה משום דם שיצא בפתיחת הרחם,

מתני הכי

בסוגיתנו:

רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו

סוברים שניהם שמשנתנו

במחלוקת שנויה, ורבנן

בלבד

היא,

ולא רק ריש לקיש סבר שרבי יהודה חולק על המשנה אלא גם רבי יוחנן סובר כן. והאומרים בשם רבי יוחנן שהמשנה לכולי עלמא אינם סוברים את המובא לעיל [כא א] בשמו של רבי יוחנן.

שנינו במשנה:

המפלת כמין בהמה

אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דברי רבי מאיר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא דרבי מאיר,

והרי לא הפילה צורת בן אדם אלא צורת בהמה, ומנין לנו שגם בלידת צורת בהמה נחשבת ליולדת.

ומתרץ שמואל:

הואיל ונאמרה בהו

, בבעלי חיים,

"יצירה" כאדם

["ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת עוף", ובאדם נאמר - "וייצר את האדם"] וילפינן בגזרה שוה

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה, המפלת דמות תנין

[דג גדול]

תהא אמו טמאה לידה, הואיל ו

גם בו יש גזירה שווה ש

נאמר בו "יצירה" כאדם, שנאמר

"

ויברא אלהים את התנינינם הגדולים"

ומדוע שנינו במשנתנו שמפלת כמין דגים הרי היא טהורה?

ומתרצת:

אמרי, דנין בגזירה שוה "יצירה" מ"יצירה"

שהן מילים זהות

ואין דנין "בריאה" מ"יצירה"!

ושואלת הגמרא:

מאי נפקא מינא

בשינוי הלשון? ו

הא תנא דבי רבי ישמעאל

שלומדים בגזרה שוה [שישנו חיוב לחלוץ האבנים בבית במנוגע] מהפסוק:

"ושב הכהן",

לפסוק

ובא הכהן",

ואפילו שהמילים אינם זהות -

זו היא שיבה זו היא ביאה,

וכיון שמשמעות המילים היא אחת, אין חסרון בשינוי הלשון!?

ומוסיפה הגמרא לשאול:

ועוד,

אפשר גם בתנין ללמוד גזירה שווה ממילים זהות, ש

נגמר "בריאה"

שנאמרה בתנין,

מ"בריאה"

שנאמרה באדם שבנוסף ליצירה נאמרה באדם גם "בריאה",

דכתיב "ויברא אלהים את האדם בצלמו"

, ונטמא מפלת תנין מכח גזירה שוה זו?

ומתרצת:

אמרי

-

"ויברא"

נצרך

לגופיה,

ללמדינו מעשה יצירת האדם ורק מפסוק מיותר שאין בו צורך לגוף הענין שבו נאמר אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל "

וייצר

" שאין בו צורך לגופיה שכבר למדנו מעשה היצירה מהפסוק "ויברא", הרי הוא עומד

לאפנויי,

ללמוד ממנו גזרה שוה.

ו

לכן

דנין

רק

יצירה מיצירה,

דהיינו בהמות שנאמרה בהם יצירה מיצירת האדם, אבל אין דנין בריאה של דגים מבריאה של אדם, כיון ש"ויברא" אינו פנוי .

ושואלת הגמרא: מנין לנו ש"ויברא" נצרך ללמדנו עיקר מעשה היצירה

אדרבה,

נאמר ש"

וייצר

" הוא

לגופיה

, וממנו לומדים יצירת האדם ו

ו"ויברא" לאפנויי

55 , ו

כיון ש"ויברא" מיותר

דנין

בגזירה שווה

בריאה

של דגים

מבריאה

של אדם, ונטמא רק המפלת דגים ולא המפלת בהמה?!

ומחמת הקושיה חוזרת בה הגמרא ומתרצת תירוץ אחר מדוע לא מקישים תנין לאדם:

אלא,

עדיף לדרוש הגזירה שווה מ

"וייצר"

שהוא

מופנה

[מיותר]

משני צדדים

שגם הפסוק המלמד וגם הפסוק הנלמד מיותרים, ש

מופנה

הפסוק "ויצר" שנאמר

גבי אדם

שהוא המלמד, שהרי אפשר ללמוד היצירה מ"ויברא".

ומופנה

גם הפסוק שנאמר

גבי בהמה

[כפי שיתבאר]. אולם "

ויברא

את התנינים" גם אם נקיש אותו ל"ויברא" שנאמר באדם רק ל

גבי אדם

הוא

מופנה

[דכתיב וייצר] אבל

גבי תנינים אינו מופנה

שרק פעם אחת נאמרה יצירתם ונצרך הפסוק לגופו!

ומסבירה הגמרא:

מאי מופנה

"וייצר"

גבי בהמה?

ומהיכן עוד אפשר ללמוד יצירתם?

אילימא מדכתיב "ויעש אלהים את חית הארץ" וכתיב

בנוסף, כדי לאפנויי,

"ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה",

אם כן

גבי תנין נמי אפנויי מופנה

הפסוק "ויברא",

דכתיב,

בהמשך ל"ויצר מן האדמה כל חיה השדה" -

"ואת כל רמש האדמה"

ו"רמש" כולל גם את התנינים.

וכתיב

, בנוסף, "

ויברא אלהים את התנינים הגדולים

" ואם גם "ויברא" מיותר ונלמד ממנו גזרה שוה?

ומתרצת הגמרא: אין לנו פסוק בתנינים לאפנויי, כי

רמש דכתיב התם

[בפסוק "ואת כל רמש האדמה"] - רק בבעלי חיים

דיבשה הוא

56 ,

ואינו כולל את התנינים שבים! נמצא שרק "ויצר" מופנה משני צדדים ולכן אותו לומדים בגזירה שווה.

ומקשה הגמרא על דבריה לעיל:

ומאי נפקא מינה

ואיזה חילוק בכח הדרשה יש

בין

גזירה שווה ש

מופנה מצד אחד ל

גזירה שווה ש

מופנה משני צדדים

שלכן דורשים הגזירה שווה לבהמה שמופנית מב' צדדים ולא לדגים שמופנים מצד אחד.

ומתרצת:

נפקא מינה,

למה

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל

: [א]

כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר

-

אין למדין הימנה!

שרק מפסוק מיותר שאינו נצרך לגופו למדים גזירה שווה.

[ב]

מופנה מצד אחד

-

לרבי ישמעאל למדין, ו

גם אם ישנה פירכא מסברא לחלק בין הדינים

אין משיבין, לרבנן למדין

אם אין פירכא מסברא,

ומשיבין

כשיש פירכא, ודוחים הגזירה שווה.

[ג]

מופנה משני צדדין

-

דברי הכל למדין ואין משיבין!

וכיון שעל הגזירה שווה מאדם לבהמה ודגים ישנה פירכא [כפי שיבואר להלן], אפשר להקיש רק בהמה המופנת משני צדדים ולא דגים .

ושואלת הגמרא:

לרבי ישמעאל

שגם במופנה מצד אחד למדין ואין משיבין -

מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין?

והרי דין שניהם שווה, שגם כשיש סברא נגד הגזירה שווה למדים, וחזרה הקושיה שנקיש דגים לאדם.

ועונה:

נפקא מינה דהיכא דאיכא

שתי דרכים לדרוש הגזירה שווה, דרך אחת ללמוד מפסוק ש

מופנה מצד אחד

ו

דרך שניה ללמוד מפסוק ש

מופנה משני צדדין

-

שבקינן מופני מצד אחד,