Niddah 18b — Talmud auf Deutsch

דאמר רבי יהושע בן לוי

: אם אירע שאשה מעוברת

עברה בנהר,

והפילה,

ואינה יודעת אם מה שהפילה היה ולד, או רוח בעלמא, הרי דינה כיולדת ולד, שהיא

מביאה קרבן

יולדת, ובכלל קרבנה מביאה גם חטאת העוף שמולקים אותה,

ונאכל

הקרבן, ואפילו שרק קרבן שנמלק בציפורן נאכל אבל עוף חולין שנמלק נעשה נבילה, אמרינן "

הלך אחר רוב נשים

",

ורוב נשים ולד מעליא ילדן,

ונוקטים בודאי שהפילה ולד מעליא ולא רוח וחייבת קרבן.

וקרבן זה בא על טומאת לידה, ומדוע אינו נמנה בכלל הדברים שהלכו בהם אחרי הרוב כודאי?

ומיישבת הגמרא:

מתניתין קאמרינן!

שישנם שלשה מימרות של תנאים שהולכים אחרי הרוב,

אבל

"

שמעתתא

" שאמרו אמוראים

לא קאמרינן

, ורבי יהושע בן לוי אמורא הוא.

וחוזרת הגמרא להקשות: והרי רבי יהושע בן לוי לא אמר את דינו מעצמו אלא נלמד מברייתא.

ומבארת הגמרא מהי הברייתא:

והא כי אתא רבין, אמר: מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא

על דינו של רבי יהושע בן לוי ממתניתא שעסקה בדין אשה

טועה

שלא יודעת מתי ילדה, [וכמפורש בסמוך], והוסיף רבין -

ולא ידענא מאי תיובתיה

שהקשה רבי יוסי ממתניתא זו על רבי יהושע בן לוי.

מאי לאו, לא תיובתיה אלא סייעתא

שכוונתו של רבין לא היתה רק לומר שאין קושיה מאותה מתניתא על רבי יהושע בן לוי, אלא להיפך, שיש סייעתא לדבריו מאותה מתניתא. ואם כן יש מתניתא הסוברת כרבי יהושע בן לוי, ודינו מדברי התנאים הוא, ומדוע לא מנה אותה רבי יוחנן בנוסף לשלשת המקרים?

ומתרצת הגמרא:

לא! דלמא

כוונתו של רבין היתה לומר - ד

לא תיובתא ולא סייעתא

איכא ממתניתא זו!

ודנה הגמרא: הני שלשה מקומות שאמר רבי יוחנן שהלכו בהם חכמים בתר הרוב לעשותם כודאי, ומשמע שרק בשלשה מקומות אלו נפסק מכח הרוב דין ודאי, ואילו במקומות אחרים אין נפסקת הלכה ודאית מכח הרוב -

למעוטי מאי? אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה,

שיש כנגד הרוב חזקה נגדית המרעת את כוחו של הרוב, וקא משמע לן

דלא שרפינן עליה

[על טומאה הנפסקת מכח רוב שיש נגדו חזקה]

את התרומה!

וזהו שאמר רבי יוחנן שרק באותם שלשה מקומות פוסקים מכח הרוב דין טומאה ודאית, ולא במקום שנגד הרוב יש חזקה, שאז הולכים אחר הרוב רק כדין ספק.

והא

כבר

אמרה רבי יוחנן חדא זימנא,

שאמר זאת כדין כללי להלכות טומאה, ובכללם טומאת אשה.

דתנן: תינוק הנמצא בצד העיסה, ובצק בידו,

שודאי לנו שנגע התנוק בעיסה , אך יש ספק אם התינוק טמא או טהור -

רבי מאיר מטהר

את העיסה.

וחכמים מטמאין

אותה,

לפי שדרכו של תינוק לטפח

באשפה שנמצאים בה שרצים טמאים, ונטמא התינוק בנגיעה בהם, וכשנגע בעיסה לאחר מכן טימא אותה.

ואמרינן

[ושאלנו]:

מאי טעמא דרבי מאיר

שמטהר את העיסה, והרי ודאי שנגע בה התינוק, וודאי שדרכו של תינוק לטפח באשפה שיש בה שרצים!? וביארנו:

קסבר

רבי מאיר:

רוב תינוקות

[ולא כל תינוקות]

מטפחין באשפה, ומיעוט

תינוקות

אין מטפחין

באשפה.

ועיסה זו

-

בחזקת טהורה עומדת,

ונוגדת חזקת הטהרה את הכרעת הרוב.

ולכן, סבר רבי מאיר שאומרים:

סמוך מיעוטא

של תינוקות שאין מטפחין

לחזקה

של טהרת העיסה ,

ואיתרע ליה רובא!

וכיון שאין הרוב לבדו יכול להכריע את החזקה בצירוף המיעוט. ונשאר הדבר בספק מטהרים. [שכן הוא הדין בספק טומאה הבאה על ידי מי שאין לו דעת].

ורבנן

, החולקים על רבי מאיר, קסברי כי

מיעוטא

-

כמאן דליתיה דמי!

שאין המיעוט נחשב גורם שיש להתחשב בו עד שהוא יכול להצטרף לחזקה כנגד הרוב.

ולכן, נשארה החזקה לבדה כנגד הרוב.

ורובא, וחזקה

שכנגד הרוב -

רובא עדיף!

ובדעת רבנן שהרוב עדיף נחלקו האמוראים:

ואמר ריש לקיש משום רבי אושעיא

בהסבר משנה זו:

זו היא

[חזקת התינוקות המטפחים באשפה, שאנו מחזיקים מכח רוב התינוקות המטפחים באשפה את כל התינוקות להיות מוחזקים כטמאים]

חזקה

גמורה,

ששורפין עליה את התרומה

מדין ודאי!

ו

אלו

רבי יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה!

והיינו, שרוב התינוקות המטפחים באשפה אינו יוצר חזקת טומאה גמורה , ואין לשרוף מכח חזקה [הנובעת מרוב שכזה] את התרומה כדין טומאה ודאית.

והושלמה כאן הקושיא: שהרי כאן כבר אמר רבי יוחנן שאין הרוב שיש חזקה כנגדו מכריע את הדין כודאי בהלכות טומאה, ולכן אין שורפין את התרומה מכח רוב תינוקות מטפחין באשפה [והיינו, שאין אותו הרוב יוצר חזקה ודאית להחזיק את התינוקות כודאי טמאים], ומדוע היה צריך רבי יוחנן לחזור ולומר שרק באותם שלשת מקומות עשו את הכרעת הרוב כודאי ולא בשאר המקומות!?

ומכח קושיה זאת, משנינן:

אלא,

כונת רבי יוחנן שאמר שרק בג' מקומות הולכים אחרי הרוב, היתה

למעוטי רובא דרבי יהודה!

והיינו, שאף על גב שמצינו שסבר רבי יהודה [בענין שיבואר לקמן] שהולכים אחרי הרוב, מקובל היה לרבי יוחנן שרבי יהודה אמר לתלות ולא לשרוף.

ומבארת הגמרא מהו הרוב שחידש רבי יהודה:

דתנן

: אשה

המפלת חתיכה

של בשר שאין בה צורה של ולד, הרי -

אם יש עמה דם

-

טמאה

המפלת משום ראיית דם נדה, ולא משום טומאת יולדת, לפי שכל אשה המפלת חתיכת בשר שאין לו צורת ולד אין זו לידה ואינה מיטמאת בטומאת לידה.

ואם לאו,

שלא היה עמה דם, הרי היא

טהורה

לגמרי.

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך

[בין אם יצאה עמה דם ובין לא] הרי היא

טמאה

משום נדה!

ואמר רב יהודה אמר שמואל

בביאור שיטת רבי יהודה:

לא טימא רבי יהודה

משום נידה עקב יציאת חתיכת הבשר לבדה

אלא בחתיכה של ארבע מיני דמים,

שמראה חתיכת הבשר הוא כמראה של אחד מארבע מראות דם טמא [השנויים במשנה לקמן י"ט א] שסבר רבי יהודה שלחתיכת הבשר שהפילה יש דין דם ולא דין בשר, והרי היא טמאה בטומאת נדה כדין הרואה דם נדה.

אבל

אם היה המראה של החתיכה כמראה של

שאר מיני דמים

שאינם מטמאים בטומאת נדה - הרי הוא

טהורה

לגמרי, בין מטומאת נדות ובין מטומאת יולדת.

ו

אלו

רבי יוחנן אמר

: ביאור אחר בשיטת רבי יהודה ובמחלוקתו עם חכמים, שאם היה מראה החתיכה כמראה

של ארבע מיני דמים

טמאים -

דברי הכל טמאה!

שאפילו תנא קמא סובר שהחתיכה נחשבת לדם נדה, ומטמאה אותה כנדה הרואה דם.

אבל אם היה מראה החתיכה כמראה

של שאר דמים

טהורים -

דברי הכל טהורה!