Niddah 15b — Talmud auf Deutsch

אמר רב הונא:

לא שנו

שהרי היא בחזקת טהרה, ואפילו בהגיע שעת וסתה,

אלא שאין לה וסת לימים

לחודייהו

אלא יש לה

וסת המורכב

לימים

ולקפיצות,

שאינה רואה אלא בעקבות קפיצה, ובימים קבועים.

כיון דבמעשה

הקפיצה

תליא מילתא

[ראייתה], הרי היא בחזקת טהרה אפילו אם הגיע הזמן שאם תקפוץ בו היא תראה, משום שאמרינן

אימא לא קפיץ ולא חזאי

[שהיות ושינוי החזקה מותנה בעשיית מעשה תלינן שהחזקה נמשכת ולא נעשה מעשה הקפיצה המשנה אותה].

אבל,

אם

יש לה וסת לימים

לחודייהו, והגיע יום וסתה,

אסורה לשמש

כי איבדה את חזקת טהרתה.

קסבר

רב הונא

"וסתות דאורייתא",

וכשהגיע יום וסתה הרי היא בחזקת טמאה מספק מהתורה, אם לא בדקה בו. ולכן, גם אם היא מסכימה להבעל, אין הבעל יכול לסמוך עליה שמן הסתם בדקה בשעת וסתה, אלא הוא חייב לשאלה אם אכן בדקה בשעת וסתה ונמצאת טהורה.

רבה בר בר חנה אמר: אפילו יש לה וסת לימים

והגיע שעת וסתה

מותרת

לבעלה הבא מן הדרך ולא יודע אם בדקה בשעת וסתה, שעדיין היא בחזקת טהרתה.

ומבארת הגמרא:

קסבר

רבה בר בר חנה -

"וסתות דרבנן"

שתיקנו לה בדיקה ביום הוסת, אבל לא ביטלו את חזקת טהרתה.

אמר רב שמואל משמיה דרבי יוחנן: אשה שיש לה וסת,

והיה בעלה בדרך, וחזר שבעה ימים אחר זמן וסתה,

בעלה

מחשב ימי וסתה, ובא עליה,

שיכול לסמוך שטבלה לאחר שבעת ימי נדתה, מבלי לשאול אותה על כך.

אמר ליה רב שמואל בר ייבא לרבי אבא

האם בכל אשה

אמר רבי יוחנן

שיכול לסמוך שטבלה,

אפילו ילדה

[קטנה]

דבזיזא למטבל

[שמתביישת לטבול אם לא שמפייסנה בעלה לטבול]?

אמר ליה

רבי אבא -

אטו "ודאי ראתה" מי אמר רבי יוחנן

שיכול לסמוך על טבילה מבלי לשאלנה?

אימר דאמר רבי יוחנן

דמי שהיה בדרך ואינו יודע אם ראתה שכיון ש

ספק ראתה ספק לא ראתה, ואם תמצא לומר ראתה אימא טבלה

, שמספיק ספק טבילה כדי להתיר אשה שספק ראתה!

ומכיון שדינו של רבי יוחנן הוא רק בספק ראתה, אפשר להקל אפילו בילדה המתביישת לטבול בלי שיפייסנה בעלה. כי בכל אופן יש ספק גם אצל ילדה שמא טבלה, ומספיק ספק טבילה להתיר כיון שגם הראיה היא רק ספק.

אבל, ודאי ראתה

אין יכול לסמוך, מספק, על כך שטבלה. כי

מי יימר דטבלה?

ואם כן,

הוה ליה ספק

להיתר

וודאי

לאיסור.

ואין ספק

היתר

מוציא

מידי

ודאי

איסור.

ותמהה הגמרא:

ולא?!

וכי אין ספק מוציא ודאי?

והתניא: חבר

[המוחזק להפריש תרומות ומעשרות]

שמת, והניח מגורה מלאה פירות,

ואין ידוע אם הפריש מהן תרומות ומעשרות, הרי

אפילו הן בני יומן,

שרק היום הכניסם למגורה -

הרי הן בחזקת מתוקנין!

והא הכא,

הפירות היו

ודאי טבל

כשהוכנסו למגורה, ועתה הן

ספק מעושר ספק אינו מעושר, ו

בכל זאת

קאתי ספק

מעשר

ומוציא

מידי ודאי

טבל?!

ומתרצת הגמרא:

התם

-

ודאי וודאי הוא!

שאנו בטוחים בודאות שהחבר תקנם לפני שמת. ו

כדרב חנינא חוזאה

.

דאמר רב חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא תחת ידו דבר שאינו מתוקן!

ואיבעית אימא: ספק וספק הוא

[דהיינו: גם אם חזקת החבר אינה חזקה גמורה אפשר לסמוך עליה, כי גם חזקת הטבל אינה גמורה]. דיתכן שהטבל אינו טבל

וכדברי אושעיא,

ומספיק ספק עישר כדי להתיר ספק טבל.

דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו

לפטרה מהמעשר, על ידי כך שהוא

מכניסה במוץ שלה

הביתה. שהתבואה אינה נאסרת באיסור טבל אלא אם כן היה גמר מלאכה של התבואה בשדה ולאחר מכן הכניסה לבית. אבל אם קדמה הכניסה לבית לגמר מלאכת התבואה שוב אינה נאסרת באיסור טבל גם אם גמרו את מלאכת התבואה בבית.

והמכניס את התבואה כשהיא במוץ, לפני גמר מלאכה, וממרחה בבית הרי הוא מערים לפטרה מן המעשר. אלא, שגם אם מדאורייתא לא נאסרת התבואה שהוכנסה הביתה במוץ, היא נאסרת מדרבנן [שאסרו אכילת קבע בטבל עוד לפני שנגמרה מלאכתו]. ולפיכך כל ההערמה מועילה רק -

כדי

שתהא בהמתו אוכלת!

שאכילת בהמה, ואפילו אכילה מרובה, נחשבת כאכילת עראי.

ואכתי

קשה: וכי אמרינן

אין ספק מוציא מידי ודאי?

והתניא: מעשה בשפחתו של מסיק

[מוסק זיתים]

אחד, ברימון

[שם מקום]

שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו

בבור,

לידע אם זכר

הוא הנפל

אם נקבה,

ונפקא מינה לימי טומאה וטהרה.

ובא מעשה

של אותו כהן

לפני חכמים, וטהרוהו

[שלא האהיל על הנפל כשהציץ בבור],

מפני שחולדה וברדלס מצויין שם

וגררהו מהבור.

והא הכא,

בנפל שהיה בבור,

דודאי הטילה

השפחה

נפל

לבור, וספק גררוהו

החולדה והברדלס,

ספק לא גררוהו, ו

בכל זאת

קאתי ספק

גרירה

ומוציא

מידי ודאי

נפל?!