Niddah 12a — Talmud auf Deutsch

בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה

:

אשה,

שאינה עסוקה בטהרות, ואינה חייבת בדיקה לפני תשמיש -

מהו שתבדוק עצמה

לפני תשמיש

לבעלה?

והיינו, האם זה מן הראוי לעשות כן?

אמר ליה

רב יהודה -

לא תבדוק!

אמר ליה רבי זירא:

ותבדוק, ומה בכך?!

אמר ליה רב יהודה: אם כן,

שתבדוק עצמה,

לבו

של בעלה

נוקפו

, שחושש שהיא בודקת משום שהרגישה ביציאת דם,

ופורש!

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא

:

אשה

שאינה עסוקה בטהרות שנבעלה, שאינה חייבת לבדוק עצמה אחר הבעילה -

מהו שתבדוק עצמה

[האם בכל זאת מן הראוי לה לבדוק מיד לאחר הבעילה, בפרק הזמן הקצר הנקרא] "

כשיעור וסת

" -

כדי לחייב בעלה חטאת!

והיינו, שתדע אם בעילתה היתה בהיתר או באיסור. שאם היתה באיסור יביאו שניהם כפרה קרבן חטאת .

[ומה שהצריך רב הונא שתבדוק דוקא בפרק הזמן הקצר "כשיעור וסת", הוא משום שלקמן בדף י"ד מתבאר במשנה כי רק אם ראתה אחר תשמיש בפרק הזמן הזה יתחייבו חטאת].

אמר ליה

רב הונא לרבי אבא:

מי משכחת לה,

כיצד תיתכן

לבדיקה

בזמן כה קצר

כשיעור וסת?

והרי עד שתעשה את הבדיקה מבפנים בחורים ובסדקים כבר יחלוף אותו זמן קצר הנקרא "כשיעור וסת"?

והתניא: איזהו "שיעור וסת"

שאמרו חכמים שאם תראה דם לאחר תשמיש בשיעור - וסת יתחייבו בקרבן חטאת? -

משל

[לקוצר הזמן]:

לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף,

זה בסמוך לזה,

וביציאת השמש נכנס העד.

והנמשל: שמיד עם יציאת השמש [אבר התשמיש] בדקה עצמה בסדין [העד].

וממשיכה הברייתא:

הווי

אומר: "

כשיעור

-

וסת

"

שאמרו

במשנה לקמן שיתחייבו בקרבן חטאת, הוא שיעור זמן

לקינוח

בלבד,

ולא לבדיקה!

שרק אם קינחה מבחוץ ומצאה דם תולים שהיה הדם גם בשעת תשמיש, אבל אם בדקה עצמה מבפנים הרי זה פרק זמן יותר ארוך מ"שיעור וסת". שהואיל והעד אינו נמצא סמוך ל"משקוף" אלא היא אוחזת אותו בידה, הרי עד שתביאנו למשקוף ותבדוק בפנים - כבר עבר הזמן! ואם ימצא דם בבדיקה אי אפשר לומר בודאות שהיה הדם בשעת תשמיש אלא יתכן שבא לאחר מכן, ואין חייבים חטאת אלא באשם תלוי.

ולאור זאת שאל רב הונא את רבי אבא כיצד הוא הסתפק על בדיקה לאחר תשמיש כדי לחייב חטאת?!

אלא

, תיקן רבי אבא את שאלתו, שהבעיה היא:

אשה,

מהו שתקנח

מבחוץ לאחר תשמיש, כדי שאם תמצא דם בקינוח, הנעשה מיד אחר תשמיש, בשיעור שהוא כ"שיעור - וסת", יהיה חיוב קרבן חטאת?

איכא דאמרי הכי בעא מיניה

: כך דן רבי אבא לפני רב הונא -

אשה מהו שתבדוק עצמה

אחר הביאה? ואף שזמנה של הבדיקה הוא לאחר "שיעור וסת", כל זאת תועיל הבדיקה

כדי לחייב בעלה אשם תלוי

ככל ספק איסור?

אמר לו

רב הונא:

לא תבדוק!

אמר לו רבי אבא:

ותבדוק, ומה בכך?!

אמר לו רב הונא:

אם כן

, שיודע שלאחר תשמיש תעסוק בבדיקה שמא היתה הבעילה באיסור -

לבו נוקפו ופורש

מבעילה! ולפיכך, מוטב שלא תבדוק כלל [אלא אם כן עסוקה בטהרות שאז היא חייבת מן הדין לבדוק] .

שנינו במשנה:

ובשעה שהיא עוברת

לשמש ביתה הרי היא חייבת בדיקה [באם היתה עסוקה בטהרות].

אמר רבי אמי אמר רבי ינאי: וזהו,

אותו עד שבודקת בו לפני תשמיש [המבואר במשנתנו - בשעה שהיא עוברת לשמש ביתה] הוא

"עדן

-

של צנועות"

[המוזכר לקמן במשנה יד א: והצנועות מתקנות להן עד שלישי, לתקן הבית! דהיינו לפני תשמיש] .

אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: תנא תני

במשנתנו "

צריכות

", שצריכה האשה להיות בודקת בשעה שעוברת לשמש ביתה,

ו

אילו

את תני

"זהו עדן של

צנועות

", שאינו חיוב, אלא רק מידת חסידות!?

אמר ליה

רבי אמי: אכן, גם לענין של חובה מתאים לשון "צניעות",

שאני אומר: כל המקיים דברי חכמים נקרא "צנוע"! אמר

[שאל]

רבא

: וכי מי

שאינו מקיים דברי חכמים

רק "

צנוע

"

הוא דלא מיקרי

, שזה כל חסרונו,

הא

לדבריך, "

רשע

" -

לא מיקרי

. והאם אי אפשר לקרותו בשם "רשע"!?

אלא, אמר רבא

: הא דאמרה המשנה לקמן "וה

צנועות

מתקנות עד שלישי" אין הכוונה לחיוב הבדיקה שלפני תשמיש, שחיוב זה כבר התבאר במשנתנו שחייבת בו כל אשה העסוקה בטהרות. אלא, לומר לנו שיש לצנועות נוהג משובח, והוא:

"עד", שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה, אין בודקות בו לפני תשמיש אחר

משום שהבדיקה הראשונה כבר הכהתה את לובן העד ולא תהיה ניכרת בו היטב הבדיקה השניה.

אבל, נשים "

שאינן - צנועות

"

בודקות

שוב ושוב באותו עד,

ולא איכפת להן

להקפיד על מראה בדיקותיהן.

גופא: אמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת

-

אסור לה לשמש עד שתבדוק!

אמר ליה רבי זירא לרבי אבא בר ירמיה

[שאמר את הדין הזה בשם שמואל]: האם רק אשה ש

אין לה וסת

ועוסקת בטהרות

בעיא בדיקה

לפני תשמיש, ואילו אשה ש

יש לה וסת לא בעיא בדיקה?

והרי שנינו במשנתנו שאפילו אשה שיש לה וסת חייבת לבדוק בשעה שעוברת לשמש ביתה [כשעסוקה בטהרות]?

אמר ליה

רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא: חידוש גדול השמיענו שמואל, שחובת הבדיקה בכל אשה הוא רק אם היא ערה, שאז היא ראויה לעסוק בטהרות, ולכן חייבנוה לבדוק גם לבעלה. וכמו כן אין טירחה גדולה בבדיקה בהיותה ערה.

אבל, אם היא ישנה, שבאותו זמן אינה ראויה לעסוק בטהרות. וכמו כן יש טורח וצער להעיר אותה שתהיה ערנית בצורה כזאת שתוכל לבדוק - הקלו חכמים, ולא חייבו אותה בדיקה בכל ענין [אפילו באשה שעסוקה בטהרות]. אלא:

אם

יש לה וסת

הקלו חכמים, שרק אם היא

ערה

היא

בעיא בדיקה

. אבל אם היא

ישנה

-

לא בעיא בדיקה!

אך אם

אין לה וסת

הרי

בין

אם היא

ערה בין ישנה בעיא

היא חייבת ב

בדיקה

[והטעם שהקלנו יותר ביש לה וסת, הוא משום שבא עליה שלא בשעת וסתה, שיכול לסמוך על כך שבאותה שעה הרי היא כמסולקת - דמים].

[ולפי זה חידושו של שמואל באומרו "אשה

שאין לה וסת

אסורה לשמש עד שתבדוק" הוא כפול:

א. שהחיוב המבואר במשנה שכל אשה, ואפילו יש לה וסת, חייבת לבדוק לפני תשמיש - הוא רק אם היא ערה, אבל לא בישנה.

ב. שאשה שאין לה וסת החמירו עליה שאפילו אם היא ישנה חייבים להעירה כי היא חייבת לבדוק, בכל ענין].

אמר רבא: ולימא ליה

רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא הסבר אחר בכוונת דברי שמואל:

יש לה וסת

הרי רק

לטהרות

[אשה העוסקת בטהרות]

בעיא בדיקה

לפני תשמיש, אבל כשאינה עוסקת בטהרות, שהבדיקה היא רק

לבעלה, לא בעיא בדיקה

.

אבל אם

אין לה וסת

החמרנו עליה, ש

אפילו לבעלה נמי

[ואפילו כשאינה עוסקת בטהרות]

בעיא בדיקה!

[והיינו שנאמר כי לכך התכוון שמואל באומרו "אשה שאין לה וסת אסורה עד שתבדוק" - שכיון שאין לה וסת החמרנו עליה לאוסרה עד שתבדוק ואפילו אינה עוסקת בטהרות, ולאפוקי אשה שיש לה וסת, שאם אינה עוסקת בטהרות, היא פטורה מלבדוק].

ומדייקת הגמרא:

ומדלא אמר ליה

רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא

הכי, שמע מינה דקסבר שמואל: כל לבעלה

[והיינו, אשה שאינה עוסקת בטהרות],

לא בעיא בדיקה

לפני תשמיש, בין יש לה וסת ובין אין לה וסת. ולכן לא יכל רבי אבא בר ירמיה לתרץ שחידושו של שמואל הוא שאשה שאינה עסוקה בטהרות החמרנו עליה לבדוק באין לה וסת.

ומכאן, שדברי שמואל "אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק" הם רק באשה העסוקה בטהרות [שהשמיענו שמואל שהחמירו עליה אפילו בישנה]. אבל אם אינה עוסקת בטהרה אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו אין לה וסת. ותואמים דברי שמואל אלו עם דבריו בעמוד הקודם שאשה שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה בכל ענין.

תנו רבנן: חמרין, ופועלין, והבאים מבית האבל ומבית המשתה

-

נשיהם להם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ער ות.

במה דברים אמורים

שהן מותרות אפילו מבלי שישאלו אותן ומבלי שיבדקו לפני תשמיש,

שהניחן בחזקת טהרה

.

אבל, אם הניחן בחזקת טומאה, לעולם היא טמאה

ואפילו עבר הזמן שיכולה לטבול ולהטהר,

עד שתאמר לו "טהורה אני".

והוינן בה:

והא,

ברייתא זו,

שמואל

-

במאי מוקי לה?

אי בשיש לה וסת

-

קשיא ערה

למה היא פטורה מבדיקה? והרי מלשון הברייתא משמע שמדובר בעסוקה בטהרות.

ואי בשאין לה וסת

-

קשיא בין ערה ובין ישנה?

ומתרצינן:

לעולם בשיש לה וסת

. ומה שאינה צריכה לבדוק כשהיא ערה, משום

שכיון

ש

תבעה

לתשמיש ונענתה -

אין לך בדיקה גדולה מזו!

שהקלנו עליה שאינה צריכה בדיקה ממש אלא די בתביעה [וגם לדעת שמואל די בתביעה], שאילולי היתה בטוחה שהיא טהורה היתה בודקת עצמה .

אמר ליה רב פפא לרבא: מהו למיעבד כי הא מתניתא?

האם אפשר לסמוך על ברייתא זו למעשה, שאין צריך דוקא בדיקה אלא די בתביעה, או שמא אין לסמוך עליה, אלא היא חייבת לבדוק?