Nedarim 83b — Talmud auf Deutsch

דלמא מיין, דאית לה צערא

במניעה לשתות ממנו,

הפר לה,

כיון שהמניעה משתיית ייין היא ענוי נפש, יכול הוא להפר לה.

אך

מטומאת מת, דלית לה צערא

בהמנעות מטומאה,

לא הפר לה.

כיון שאין לה ענוי במה שאינה יכולה להטמא למתים, אין הבעל יכול להפר לה את האיסור ליטמא.

וממילא אינו נחשב לחצאין, שהרי היא חייבת להשלים את כל ימי נזירותה בטהרה, וצריכה להביא את כל הקרבנות של נזיר, ואמאי מביאה רק חטאת העוף?

אלא, בהכרח, מתוך שמפר למתענה, מפר לשאין מתענה. ולכן יכול הבעל להפר לה גם את האיסור להטמא למתים.

אמרי

לתרץ -

טומאת מת

-

נמי אית לה צערא,

שיש לה צער במה שאינה יכולה להטמא למתים, ומשום -

דכתיב "והחי יתן אל לבו"

.

ותניא: היה רבי מאיר אומר: מאי דכתיב,

מה היא משמעות הכתוב

"והחי יתן אל לבו"?

-

דיספוד

מי שמספיד אחרים, הרי כשהוא ימות -

יספדון ליה

, אחרים יספידו אותו.

דיבכון,

מי שבוכה על מיתת אנשים אחרים, כשימות -

יבכון ליה,

אחרים יבכו עליו.

דיקבר

מי שקובר אחרים, כשימות -

יקברוניה,

אחרים יקברו אותו

.

וכיון שאם היא לא תלך לבית האבל, ולא תבכה, ולא תתעסק בקבורה, לא יהא מי שיעשה לה כן, לכך זה נחשב לענוי נפש.

מתניתין:

אשה שנדרה, ואמרה:

קונם שאני נהנה לבריות

[אסרה על עצמה מליהנות מהבריות],

אינו יכול להפר

כיון שאין זה ענוי נפש,

ויכולה היא ליהנות בלקט, שכחה, ובפאה,

שהינם הפקר לעניים, ואין זה נחשב הנאה מבעל השדה.

אם אדם נדר ואמר:

קונם כהנים

ו

לוים נהנים לי

[אסר על כהנים ולוים ליהנות ממנו],

יטלו ממנו

ב

על כרחו

את תרומותיו ומעשרותיו.

ואם נדר ואמר: קונם

כהנים אלו, ולוים אלו, נהנים לי

[אסר על כהנים ולוים מסוימים ליהנות ממנו]

,

אין הכהנים או הלוים הללו רשאים ליהנות מתרומותיו ומעשרותיו, אלא

יטלו

כהנים

אחרים

:

גמרא:

מבואר במשנה שכאשר אשה נודרת שלא תיהנה מהבריות אין זה נדר ענוי נפש.

אלמא

הטעם הוא משום ש

אפשר דמתזנה מדיליה

[שיכולה היא להיות ניזונה מבעלה].

מכלל

זה אתה למד

דבעל

-

לאו בכלל "בריות" הוא.

ולכן אין במשמעות הנדר שלא תיהנה מבעלה.

אימא סיפא

ומקשינן מסיפא דמתניתין, ששנינו בה:

יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

ומוכח שהיא יכולה לאכול רק מלקט שכחה ופאה.

אבל מדבעל

-

לא אכלה.

כי אם יכולה היא לאכול אף מבעלה, הרי היא איננה עניה, ואין לה זכות לאכול מלקט שכחה ופאה.

אלמא, בעל

-

בכלל "בריות" הוא.

ומשמעות הנדר היא שלא תיהנה משום בריה ואף מבעלה.

ונמצא שדברי המשנה ברישא ובסיפא סותרים.

ומתרצינן:

אמר עולא: לעולם

בעל,

לאו בכלל בריות הוא.

וכך הוא ביאור דברי המשנה: ישנם שתי סיבות לכך שאין הנדר הזה נחשב נדר ענוי נפש.

האחד, משום שבעלה יכול לפרנסה.

ועוד,

אפילו אם בעלה עני ואינו יכול לפרנסה, בכל זאת

אין יכול להפר, מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

רבא אמר: לעולם, בעל

-

בכלל בריות הוא.

וכך הוא ביאור דברי המשנה: הסיפא היא המשך והסבר לדברי הרישא,

ומה טעם

של הרישא -

קאמר

התנא בסיפא.

מה טעם אין יכול להפר?

-

מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

ולכן אין זה נדר ענוי נפש, ולא משום שיכולה להנות מבעלה, כיון שמשמעות הנדר הוא שלא תיהנה אף מבעלה.

רב נחמן אמר: לעולם, בעל לאו בכלל בריות הוא.

והכי קתני

בסיפא: אם

נתגרשה,

שאז אף בעלה חוזר להיות נכלל בכלל שאר הבריות, ואסור לה ליהנות ממנו,

יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.