Nedarim 60b — Talmud auf Deutsch

אמר ליה

אביי לרב יוסף:

אי הכי

, שאנו גוזרים "היום" משום "יום אחד" -

ליגזור

נמי להיפך,

ב

מי שאסר על עצמו "

יום אחד

" שלא יהיה ניתר באמצע יום המחרת, גזירה

משום

מי שאמר "

היום

" שאינו ניתר באמצע היום אלא אסור עד שתחשך, ונחוש שמא יבוא להתיר גם כשאמר "היום", קודם שתחשך!?

אמר ליה

רב יוסף לאביי: "

היום

"

ב

"

יום אחד

"

מיחלף

.

אם נתיר ב"היום" משתחשך, יש לחוש להחלפה וטעות ולהתיר כן ב"יום אחד", שיטעה לומר, כשם ש"היום" פירושו "אותו יום", כך "יום אחד" פירושו "אותו יום".

אבל "

יום אחד

"

ב

"

היום

"

לא מיחלף

.

אם נתיר ב"יום אחד" קודם שתחשך ולאחר שכבר נהג "יום" של איסור, אין לחוש להחלפה וטעות להתיר ב"היום" מיד, מבלי שנהג כלל "יום" של איסור.

אמר רבינא, אמר לי מרימר: הכי אמר אבוך

[כך אמר אביך]

משמיה דרב יוסף

:

כמאן אזלא הא שמעתיה דרב ירמיה בר אבא

, כדברי מי אמר רב ירמיה בר אבא שהאומר "היום" צריך שאלה לחכם כדי להתירו משתחשך?

כרבי נתן

שאין ראוי לידור כלל.

כלומר, הטעם שהצריכוהו שאלה אינו רק מפני הגזירה, שאין די בה כדי לחייבו שאלה, כי אין הדבר שכיח שיבואו לטעות בשל כך. אלא קנסוהו חכמים על שנדר, כי אין ראוי לעשות כן, ולא קנסו אלא במקום שמצטרפת גם גזירה זו.

דתניא: רבי נתן אומר: כל הנודר

-

כאילו בנה במה

בזמן איסור הבמות.

והמקיימו

, שאינו נשאל עליו -

כאילו הקטיר עליה

.

שנינו במשנה: "

שבת זו

"

אסור בכל השבת כולה

. ושבת, לשעבר.

ומקשינן: והרי

פשיטא

שאסור אף בשבת, שהרי היא מכלל השבוע שלפניה וכלולה במאמרו "שבת זו"!?

ומשנינן: לכך הוצרכה משנתנו להשמיענו שאסור הוא אף בשבת, כי

מהו דתימא

[הייתי אומר]: לא נתכוין לאסור אף את השבת, אלא

יומי דשבתא

[ימי השבת]

קאמר

, שכן ימות השבוע נקראים "ימי שבת", והייתי אומר של"ימי השבת" נתכוין ולא לשבת.

לפיכך

קא משמע לן

משנתנו שאסור הוא אף בשבת.

שנינו במשנה: "

חודש זה

"

אסור בכל החודש, וראש חודש להבא

:

ומקשינן:

פשיטא

, שאינו אסור בראש חודש של החודש הבא, שהרי אינו שייך לחודש שנודר בו!?

ומשנינן:

כי איצטריכא

משנתנו להשמיענו שאינו אסור בראש החודש של החודש הבא,

בחודש חסר

.

דהיינו, שהחודש הבא הוא חודש "חסר", של כ"ט ימים, ולכן ראש החודש שלו הוא יומיים.

כי החודש שלפני חודש חסר הוא חודש מלא, של שלשים יום. ונמצא ששני הימים של ראש חודש של חודש חסר הם: ביום השלושים של החודש המלא שהסתיים, וביום הראשון של החודש החסר המתחיל עכשיו.

וכך הוא הדרך ברוב החדשים, שאחד הוא מלא ואחד חסר -

מהו דתימא

[שמא תאמר] היום הראשון של

ראש חודש

הבא, שהוא יום השלשים של החודש הזה,

לשעבר הוי, וליתסר

[ישתייך לענין האיסור לחודש שעבר], שהרי הוא שייך לחודש הזה, והחודש הבא מתחיל רק ביום השני של ראש חודש -

קא משמע לן

שהוא שייך לחודש הבא, משום ד

קרו

ליה

אינשי

"

ריש ירחא

" [בלשון בני אדם נקרא הוא ראש החודש הבא].

שנינו במשנה:

שנה זו אסור בכל השנה כולה

:

איבעיא להו

:

אם

אמר: קונם יין שאני טועם

"

יום

"

מאי דיניה

[מה דינו]?

האם

כ

מי שאמר "

היום

" ואינו אסור אלא עד שתחשך,

או כ

"

יום אחד

", והוא אסור מעת לעת?

תא שמע ממתניתין

:

קונם יין שאני טועם

"

היום

"

אין אסור אלא עד שתחשך

, ומשמע:

הא

אם אמר "

יום

" אין דינו כן, אלא

כ

מי שאמר "

יום אחד

"

דמי

.

ודחינן: אדרבה

אימא סיפא: אמר

"

יום אחד

"

אסור מיום ליום

, ומשמע:

הא

אם אמר "

יום

" אין דינו כן אלא

כ

מי שאמר "

היום

"

דמי

.

אלא מהא ליכא למשמע מינה

, כי אין אנו יודעים איזו בבא היא בדוקא, האם הרישא או הסיפא.

אמר רב אשי: תא שמע

מהמשנה לקמן סג א שדין האומר "שנה" כדין האומר "השנה":

"

קונם יין שאני טועם השנה

" ו

נתעברה השנה

, הרי הוא

אסור בה ובעיבורה

עד שתסתיים השנה.

והרי

היכי דמי

, באיזה אופן מדברת משנתנו?