Nedarim 54a — Talmud auf Deutsch

הנודר

איסור הנאה

מן הירק,

הרי הוא נאסר בכל דבר הנקרא ירק, שהם עלים ירוקים. אך פירות האדמה אינם נכללים בלשון זו.

ולכן,

מותר

הוא

ב

הנאה מ

דלועין.

וזאת בגלל שתי סיבות:

האחת, דלועין אינם "ירק", שאינם עלים, אלא הם פרי האדמה.

והשנית, הדילועין שונים משאר ירקות בצורת אכילתם, שאינם נאכלים חיים אלא רק כשהם מבושלים, ולכן אין אנשים קוראים להם ירק.

ורבי עקיבא

חולק, ו

אוסר

את הנודר מהירק להנות אף מדלועין.

אמרו לו

חכמים

לרבי עקיבא,

הרי אפשר להוכיח כדברינו ממעשים בכל יום:

והלא

אם אדם רוצה לשלוח שליח לקניות בשוק, הרי

אומר

ה

אדם

הזה

לשלוחו: קח לי ירק

מהשוק והבא לי!

ו

כשהשליח לא מוצא ירקות וחוזר בידים ריקות

הוא אומר

:

לא מצאתי

בשוק ירקות ולא היה שם

אלא דלועין

, ואם אתה רוצה, אלך ואביא לך אותם.

ומכך שדרך בני אדם לומר כך בלשונם, רואים אנו שאין דלועין בכלל ירק, שהרי שליח ששלחו אותו להביא ירק, לא יביא דלועין בלי לקבל רשות מפורשת.

וזוהי הוכחה לדברי רבנן שאין דלועין בכלל ירק.

אמר להם

רבי עקיבא לרבנן: אכן,

כן הדבר,

שכך רגיל השליח לחזור ולומר לבעל הבית!

או שמא אומר הוא

לבעל הבית

לא מצאתי

ירק

אלא קטנית?

והיינו, אכן הרגילות היא כמו שאתם אומרים, שמציע השליח לבעל הבית כתחליף לירק את הדלועין.

אמנם מזה הדבר עצמו אני מוכיח כדברי. שהרי לא מציע לבעל הבית קטנית כתחליף לירק, כיון שאינה דומה כלל לירק, ואילו דלועין הוא כן מציע לו כתחליף.

אלא

על כרחך רואים מזה

שהדלועין

הם כן

בכלל ירק, וקטנית אינו בכלל ירק

שהרי קטנית אין מציע השליח לבעל הבית כתחליף לירק.

ולכן כשאדם אוסר על עצמו ירק, גם דלועין נאסרים לדעת רבי עקיבא.

וממשיכה המשנה:

ו

בין לרבי עקיבא ובין לרבנן,

אסור

אדם זה שאסר את עצמו

ב

ירק,

בפול המצרי

כאשר הוא

לח. ומותר

בפול המצרי

יבש,

שאז אינו נחשב ירק:

גמרא:

שנינו במשנה:

הנודר מן הירק

ו

כו'

:

ודנה הגמרא בדברי רבי עקיבא, שאם נודר מן הירק אסור גם בדלועין.

והא מן ירק נדר,

ודלועין אינם ירק?

ועל אף שהסביר רבי עקיבא את טעמו, שמוכח מזה שהשליח מציע לבעל הבית דלועין כתחליף לירק שהדלועין כלולים קצת בירק, מכל מקום, הרי אין זה המשמעות הפשוטה של המילה ירק?

אמר עולא

: כאן מדובר

ב

אדם ש

אומר ירקי קדירה

יהיו אסורים

עלי,

ולא אמר סתם "ירק".

וכיון שהתכוון לרבות בלשונו דברים נוספים, ולא רק לאסור ירק רגיל, שהרי לא אמר סתם "ירק" אלא אמר "ירקי קדירה", לכן נאסר גם בדלועין.

ומקשינן:

ודילמא

מה שאסר על עצמו "

ירק

י קדירה" התכוון בכך לרבות ירק

הנאכל בקדירה קאמר?

ובא לרבות שום ובצל, שהם דברים שבאים לתת טעם בקדירה, וזוהי בלבד כונתו במה שאמר "ירקי קדירה" ולא התכוון לרבות דלועין? ואם כן, מנין לרבי עקיבא שאדם שאמר ירקי קדירה נאסר בדלועין?

ומתרצת הגמרא: לא מדובר כאן שאסר ירק סתם, ולא ירקי קדירה, אלא מדובר

ב

אדם ש

אומר: ירק המתבשל בקדירה, עלי!

ולכן אנחנו אומרים שכוונתו בלשון שכזאת היא לרבות גם את הדלועין, כיון שראינו שאדם זה בא לרבות יותר מאשר ירק רגיל, שהרי אמר "ירק המתבשל בקדירה", ודלועין נחשבים קצת ירק, שהרי שליח מביא אותם כתחליף ירק, ולכן רבי עקיבא אסר גם דלועין.

ובאה הגמרא להסביר:

במאי קא מפלגי

רבנן ורבי עקיבא - באיזה נקודה נחלקו?

רבנן סברי, כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה,

שאינו קונה אותם השליח מדעתו ללא רשות מפורשת של בעל הבית,

לאו מיניה

של ירק

הוא,

שהרי רואים שצריך להתייעץ עם בעל הבית, ולא יכול לסמוך על דברי בעל הבית שאמר לו קנה לי ירק.

ורבי עקיבא

חולק, ו

ס

ו

בר

ש

כל מילתא דמימליך שליחא עלה,

שהשליח מציע אותו לבעל הבית כתחליף, מוכרח מזה שזה נכלל קצת בדבריו הראשונים, שאם לא כן, לא היה מציע לו השליח את זה כתחליף, כמו שלא מציע דבר שונה לגמרי. וכיון שהשליח מציע דלועין במקום ירק, אפשר לומר ש

מיניה

של ירק

הוא.

אמר אביי

: זה שאמר רבי עקיבא שגם דלועין הם בכלל נדר של ירק, ונאסרים, כל זה הוא רק מספק.

ולכן,

מודה רבי עקיבא לענין מלקות,

אם עבר על נדרו ונהנה מהדלועין,

שאינו לוקה,

כיון שמלקות לוקים רק אם ודאי עבר על איסור, ואילו כאן רק מספק אמרינן שדלועין בכלל ירק נאסרו.

ודנה עתה הגמרא מי הוא התנא של המשנה להלן:

תנן התם

במסכת מעילה, לגבי דין שליחות, שאף על גב שלגבי כל הענינים שלוחו של אדם כמותו, אין זה אמור במקום שהשליחות היא לדבר עבירה, כי אין שליח לדבר עבירה.

אבל לגבי מעילה בהקדש חידשה תורה שיש שליח לדבר עבירה, ואם שלחת אדם שליח להוציא חפץ מהקדש לחולין, בשגגה, נחשב הוא לשלוחו, וחייב המשלח כדין מועל בהקדש.

ולכן,

השליח שעשה

את

שליחותו

של בעל הבית ששלחו להוציא הקדש לחולין, הדין הוא ש

בעל הבית מעל,

כיון שלגבי מעילה התחדשה הלכה ששלוחו של אדם כמותו.

אך אם השליח

לא עשה

את

שליחותו

של בעל הבית, אלא שינה מדעת בעל הבית, ועשה את הוצאת החפץ של הקדש לחולין שלא בהתאם להוראת משלחו, ה

שליח מעל,

כיון שעשה מדעתו, ואין זה שליחות של בעל הבית, והוא אחראי למעשיו, ולא המשלח.

ודנה הגמרא:

מאן תנא,

מי הוא התנא ששנה את המשנה הזאת?

אמר רב חסדא

: אפשר להוכיח מהסיפא של

מתניתין,

שהיא סוברת

דלא כרבי עקיבא!

ד

הרי

תנן

בסיפא של המשנה:

כיצד

הוא האופן שנחשב שלא עשה השליח את שליחותו של בעל הבית?

כגון, אם

אמר לו

בעל הבית לשליח,

תן בשר לאורחים,

והבשר הזה היה בשר הקדש.

הרי אם היה עושה השליח כדברי בעל הבית, היה מועל בעל הבית ששלחו, ולא השליח.

אבל השליח לא עשה כדברי בעל הבית, אלא הלך

ונתן להם

במקום בשר,

כבד.

או להיפך: אם אמר לו בעל הבית לשליח

תן

לאורחים

כבד,

והלך השליח

ונתן להם בשר.

ולא קיים את דברי בעל הבית.

אז הדין הוא ש

השליח מעל,

כיון שעשה את המעשה מדעתו, והוא זה שמתחייב עליו.

ומוכח מכאן, שכאשר ביקש בעל הבית מהשליח שיוציא בשר הקדש לחולין, ושינה השליח ונתן כבד, זה נחשב שינוי, היות ומעשהו זה אינו נכלל בשליחותו של בעל הבית.

ואי

[אם] נאמר שהתנא של המשנה של שליחות במעילה הוא

רבי עקיבא, הא,

הרי במשנה שלנו מוכח, ש

אמר רבי עקיבא, כל מילתא דמימלך עלה

ה

שליח

ושואל את בעל הבית אם להביא לו את זה כתחליף לדבר הראשון, יכולים אנו לומר ש

מיניה הוא,

והוא כלול בדבר הראשון.

והרי גם כאשר המשלח אמר לשליח לתת לאורחים בשר, הרי אין הוא שליח רק על נתינת הבשר, אלא על כל דבר שהוא כלול בדרך כלל כתחליף לבשר, כגון כבד. כי אם אין בשר, ודאי מציע השליח למשלח שיתן כתחליף לבשר את הכבד.

ואם כן, האכלת האורחים בכבד כלולה היא באותה שליחות שנשלח השליח לתת לאורחים בשר, והיה צריך להיות הדין ש

למעול בעל הבית, ולא למעול שליח.

ולמה כתוב במשנה ההיא שהשליח מועל ולא המשלח?

אלא בהכרח, שהתנא של המשנה ההיא, איננו רבי עקיבא, אלא רבנן.

והם הרי סוברים, שאפילו מה שהשליח מציע לבעל הבית אין זה כלול בדבר הראשון.

ולכן, לרבנן, שליח אשר שינה את שליחותו מבשר לכבד, נחשב הדבר שלא עשה שליחותו של בעל הבית, והוא מעל.

ודוחה הגמרא את הראיה:

אמר אביי: אפילו תימא

, יכול אתה לומר שהמשנה ההיא, אפילו לדברי

רבי עקיבא

היא. כי גם לפי רבי עקיבא אפשר לומר שהשליח מעל ולא המשלח, אף על פי שדרכו של השליח להציע את הכבד כתחליף לבשר.