Nedarim 29b — Talmud auf Deutsch

חדא

מבבות הברייתא עוסקת

בקדושת הגוף, וחדא

מבבות הברייתא עוסקת

בקדושת

דמים

היינו דאיצטריך ליה לתנא למיתנא תרתי

, הרי ניחא שהוצרך התנא לשנות שתי בבות -

ד

אם לא היה שונה את הבבא האחרת

סלקא דעתין אמינא

: רק

קדושת דמים פקעה בכדי

, אבל

קדושת הגוף לא פקעה בכדי

-

ו

אמטו להכי

[משום כך]

תנא תרתי

בבות, שבהכרח נבין על ידי הכפילות שאף בקדושת הגוף פקעה קדושה בכדי.

אלא אי אמרת: אידי ואידי

בבא דרישא ובבא דסיפא - עוסקות ב

קדושת דמים, למה לי למיתנא תרתי

[לשם מה כפל התנא את דינו]!?

שמא תאמר: לא דמי רישא לסיפא, שהרי ברישא הקדיש את השור בתחילה לעולה, ואחר כך לשלמים, ואילו בסיפא הקדישו תחילה לשלמים ואחר כך לעולה; זו הרי אינה סיבה שיהא התנא צריך לשנות גם את הסיפא, שמן הרישא נדע כן, כי:

השתא יש לומר מקדושה חמורה

דהיינו קדושת עולה שהיא קדשי קדשים

לקדושה קלה

דהיינו שלמים שהם קדשים קלים

פקעה

הקדושה -

מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר!?

אלא בהכרח שאחת מן הבבות של הברייתא עוסקת בקדושת דמים, והאחרת בקדושת הגוף, ומלמדנו התנא שבין קדושת דמים ובין קדושת הגוף שניהם פקעו בכדי.

לימא תיהוי

ברייתא זו

תיובתא דבר פדא, דאמר: לא פקעה קדושה בכדי

, שהרי מן הברייתא מוכח שאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי!?

אמר רב פפא: אמר לך בר פדא

לפרש את הברייתא:

רישא של הברייתא: "שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים, כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים", עוסקת בקדושת דמים וכגון שפדאו לאחר שלשים, וקדושת שלמים שהחיל עליה, הרי היא חלה לאחר הפדיון, [וכפי שכבר נתבאר לעיל].

ואילו סיפא של הברייתא "לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים, לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים" אכן עוסקת בקדושת הגוף, ואולם אין כוונת הברייתא - כאשר חשבנו בתחילה - שאכן חלים הקדושות כפי שאמר, אלא:

אדרבה כוונת הברייתא להשמיענו שאין קדושת העולה חלה, כי היות ובתוך כדי דיבור אמר שתהא קדושה קדושת שלמים, שוב חלה קדושת השלמים באופן שהיא אינה פוקעת לאחר שלשים, ומונעת מקדושת העולה מלחול אחריה, וללמדנו: קדושת שלמים לא פקעה בכדי.

וכדי שלא נאמר: קדושת העולה שאינה חלה לאחר שלשים אין זה משום קדושת השלמים שקדמה לה ומשום ש"קדושה לא פקעה בכדי", אלא משום שאמירתו אינה מועילה כלל להחיל עליה קדושה לאחר שלשים, כי אמירה שאינה מועלת מיד, אף לאחר זמן אינה מועילה -

לכן מבארת לנו הברייתא, באומרה, שהאומר: לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים, הרי הדין הוא ש"לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים" - שאינו כן, וכל הטעם הוא מפני שקדושת השלמים מונעתה.

ו

הכי קאמר

התנא במשפט השני:

אם לא

הוה

אמר

"

מעכשיו שלמים

", הרי ש

לאחר שלשים יום

אכן

עולה הוי

, כלומר: מן הראוי היה שיחול קדושת עולה לאחר שלשים, כי באמירת "לאחר שלשים יום עולה" אכן צריך לחול קדושת עולה לאחר שלשים - וזהו שאמר התנא: "לאחר שלשים יום עולה" ; ומוסיף התנא להסביר, ואלא מפני מה אין חלה קדושת עולה זו משום שאמר "ומעכשיו שלמים", והתפשטות קדושת השלמים היא זו שמונעתה מלחול, הרי לימדתיך: קדושת הגוף דשלמים לא פקעה בכדי.

ומפני מה באמת קדושת העולה ראויה לחול לאחר שלשים, אם לא שהיה אומר "מעכשיו שלמים", ואין אומרים: כיון שלא חלה אמירתו להקדישה מיד לעולה, אף לאחר זמן לא תחול:

מדעם דהוה על

מפני שדין זה הוא כדין -

האומר לאשה: התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת, ואף על פי שנתעכלו

[לשון עיכול והשחתה]

המעות

ואינם בעין בשעה שחלו הקדושין.

הרי למדנו: אף על פי שלא חלו הקדושין היום, הרי הם חלים לאחר זמן, ואף כאן אף על פי שלא חל ההקדש מיד בשעתו, הרי הוא חל לאחר זמן. מתמהת הגמרא: והרי

פשיטא

היא שאמירתו עכשיו ראויה היא להחיל לאחר זמן את קדושת העולה, וכשם שבקדושין חלים הקידושים לאחר שלשים, ומעצמי הייתי יודע כי אם אכן אינה חלה קדושת העולה, אין זה אלא משום שקדושת השלמים אינה פוקעת, ולא היה צריך התנא להשמיענו את כל זאת!?

ומשנינן:

לא צריכא

הברייתא להשמיענו שאין הטעם מפני שאין ראויה כלל קדושת העולה לאחר שלשים, אלא באופן

דהדר ביה

[חזר בו] מהקדשת השור לעולה לאחר שלשים, שהייתי אומר כיון שחזר בו, אף בלאו קדושת השלמים שקדמה לו אין קדושת העולה ראויה לחול - ולזה הוצרך התנא לומר שחזרתו אינה מועילה לו, ואילו לא היה אומר "מעכשיו שלמים" היתה חלה קדושת העולה, אם לא שקדושת השלמים היא זו שמונעתה מלחול כיון שאינה פוקעת בכדי.

שנינו במשנה בקדושין נח ב "האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני".

ובגמרא שם נט א, איתא:

לא בא אחר וקידשה [בתוך שלשים] וחזרה בה, מהו?

רבי יוחנן אמר: חוזרת, אתי דיבור ומבטל דיבור.

ריש לקיש אמר: אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור.

ומקשינן:

הניחא

לפרש שהברייתא עוסקת באופן שחזר בו אלא שאין חזרתו מועלת לו -

למאן דאמר

[ריש לקיש]: "האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום" הרי זו מקודשת ו

אינה חוזרת

בה בתוך הזמן לומר איני רוצה להתקדש, ולכן אף כאן אינו יכול לחזור בו.

אלא למאן דאמר

[רבי יוחנן]: שבקדושין

חוזרת

היא,

מאי איכא למימר!?

והרי בהכרח שהברייתא עוסקת כשלא חזר בו, שאם חזר בו אכן אין חלה הקדושה מטעם חזרתו, ואין צורך לקדושת השלמים שתמנענו מלחול.

ואם כן, הרי מעצמנו נדע שאי חלות הקדושה לאחר שלשים אינה אלא מפני שקדושת השלמים מונעתה מלחול!?

ומשנינן: לעולם כשחזר בו, וחזרתו אינו מועלת לו, כי

אפילו למאן דאמר

רבי יוחנן -

התם

בקדושין לאחר שלשים:

חוזרת

בה האשה תוך שלשים -

הכא

גבי הקדש

שאני

, כיון

דאמירתו לגבוה

היא

כמסירתו להדיוט

, ושוב אינו יכול לחזור בו.

יתיב

[יושבים היו]

רבי אבין ורבי יצחק ברבי, קמיה

[לפני]

דרבי ירמיה, וקא מנמנם רבי ירמיה

.

ו

יתבי

אמוראים אלו

וקאמרי: לבר פדא

דאמר

[לעיל בתחילת הסוגיא בפירוש משנתנו]: האומר "נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו" ו

פדאן

, הרי אלו

חוזרות וקדושות

.