Nedarim 28b — Talmud auf Deutsch

הרי אלו

אין להם פדיון

, כלומר: אין פדיון מועיל להם, שאפילו אם פדאן הבעלים עצמם ויצאו לחולין, הרי הן מיד חוזרות וקדושות.

ונחלקו אמוראים בגמרא: אם אכן פקעה קדושתם לכשייקצצו כפי שאמר, או שמא "קדושה לא פקעה בכדי [בחנם ללא תמורה] ", ואינם יוצאות לחולין אלא על ידי פדיון כשאר קדושת דמים.

גמרא:

שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וכו' יש להן פדיון:

תמהה הגמרא על לשון משנתנו ששנה התנא "יש להן פדיון":

וליתני

התנא לשון: "

קדושות

" שהרי זו היא עיקר כוונת התנא!?

ומשנינן:

איידי דבעי למיתנא סיפא

[היות וזקוק היה התנא לשנות בסיפא]:

"הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו

אין להם פדיון

", שהרי ודאי קדושות הן, אלא שאין פדיון מועיל שלא תחזור הקדושה ותחול עליהן -

לכן

תנא נמי

ב

רישא

: "

יש להם פדיון

", ואף על פי שעיקר כוונת התנא היא לומר שהן קדושות.

שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות; טלית זו קרבן אם אינה נשרפת:

ותמהינן:

היכי נדר

, האיך היה תוכן נדרו בנטיעות!? כלומר: איך התנה את ההקדש בקציצת הנטיעות, שאם תפרש כפשוטו, שתלה את הקדשו בקציצה סתם, אם כן לעולם לא יקדשו, שהרי סופן של נטיעות ליקצץ!?

אמר

פירש

אמימר

:

משנתנו עוסקת

ב

מי ש

אומר

: "הרי נטיעות האלו קרבן

אם אינן נקצצות היום

", וקדושות הן אם

עבר היום ו

אכן

לא נקצצו

.

מתמהת הגמרא:

אם כן למה ליה

לתנא

למימר

דין זה, והרי

פשיטא

היא!? ומשנינן:

לא צריכא

, לא נצרכה משנתנו להשמיענו שהקדשו חל אלא

כגון דאיכא זיקא נפישא

[היתה מנשבת רוח חזקה בעולם], וקיים חשש שיישברו הנטיעות ויקצצו -

ועד שלא סיימה הגמרא את תירוצה, מוכיחה הגמרא שבאופן זה אנו עוסקים, שהרי:

והא קתני לה

אף

גבי טלית

שהקדישה אם אינה נשרפת,

ו

כי

טלית לשריפה קיימא

[עומדת היא לשריפה, כמו נטיעות שהן ראויות ליקצץ ביום מן הימים], עד שיעלה על דעת בעליה להקדישה אם אינה נשרפת!?

אלא ודאי שגבי טלית עוסקת המשנה

כגון דאיכא

עכשיו

דליקה

המסכנת את קיומה של הטלית, ולכן תולים הבעלים את ההקדש בתנאי שלא תישרף -

ו

הכא נמי

גבי נטיעות, עוסקת משנתנו כגון

דאיכא

עכשיו

זיקא נפישא

.

ומסיימת הגמרא את תירוצה, לבאר מה חידוש יש בדבר, ואפילו אם עומדות הנטיעות והטלית בסכנת קיום:

וסלקא דעתין

הייתי אומר אם לא שהשמיענו התנא לא כן -

דמסיק

בעל הנטיעות והטלית

אדעתיה

, כלומר: ברור לו לבעל הנטיעות

דלא מיתנצלן

[שלא יינצלו] הנטיעות והטלית מהרוח או מהשריפה,

ו

רק

משום הכי קא נדר

, ולא היתה לו גמירות דעת להקדישם אם אכן יינצלו, ואם כן הייתי אומר שלא יחול ההקדש.

לפיכך:

קא משמע לן

התנא שאם ניצלו הנטיעות והטלית הרי הן קדושות.

שנינו במשנה:

הרי נטיעות האלו קרבן

עד שיקצצו - או שאמר - טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון:

תמהה הגמרא:

ו

כי אטו

לעולם

לא יהא להם פדיון, והרי "עד שייקצצו" קאמר!?

אמר

פירש

בר פדא

:

פדאן

הבעלים שהקדישו את הנטיעות או הטלית הרי אלו יוצאות לחולין ותופסות פדיונן ו

חוזרות וקדושות

, ואם חזר ו

פדאן

הבעלים הרי הן שוב

חוזרות וקדושות

, וכן לעולם

עד שיקצצו

, ומש

נקצצו פודן פעם אחת ודיו

.

כלומר:

א. זו ששנינו: "אין להם פדיון" אינו לעולם אלא עד שייקצצו, וזו היא התשובה לתמיהת הגמרא: "ולעולם".

ב. אל תאמר, כי זו ששנינו: "אין להם פדיון", היינו לומר שאם פדאום אין הם יוצאות כלל לחולין ואין נתפסים הדמים בקדושה כשאר פדיון, אלא לומר: שאין פדיונן של הבעלים מועיל להוציא אותם לחולין לגמרי, שאם פדאן, נתחללה קדושתן ונתפסה במעות, ומיד חוזרות הן וקדושות, ומשום שכוונת דבריו במה שאמר: "עד שייקצצו", היא לאמר: עד שייקצצו לעולם תהיין נטיעות אלו קדושות, ואפילו אחזור ואפדם מיד ההקדש - יחזרו ויקדשו.

ג. אל תאמר, כי היות ואמר "עד שיקצצו" דמשמע שלאחר שייקצצו שוב לא יהיו קדושות כלל - אכן יוצאות הנטיעות לחולין.

אין הדבר כן, כי אין באפשרותו להפקיע מעליהן את הקדושה ללא פדיון ש"קדושה לא פקעה בכדי", ולכן אף לאחר קציצה צריכות הן פדיון כשאר קדושת דמים, ומשפדאן יצאו לחולין ושוב לא יתקדשו.

ועולא

נחלק על החלק השלישי שבדברי בר פדא, ו

אמר

:

היות ואמר "עד שייקצצו" דמשמע נמי שלאחר קציצתן יצאו לחולין, לכן

כיון

שנקצצו, שוב אין פודן

, ומשום ד"קדושה פקעה בכדי" אם מתחילה לא החיל המקדיש קדושה אלא לזמן.