Nedarim 27b — Talmud auf Deutsch

דילמא שאני התם

דאי הוה ידע דמית, מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא

[לו היה יודע שימות, כלל לא היה עושה תנאי אלא נותן גט מיידי], כלומר: הרי כל מה שנתן לה גט, לא היה אלא מפני שלא היה רוצה שתזדקק ליבם, ואם כן ודאי שעל אונס כזה אינו רוצה לבטל את הגט.

תו מקשינן לרבה:

מאי שנא מההוא ד

נתן גט לאשתו, ו

אמר להו

: "

אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא

" ["אם לא אבוא עד שלשים יום יהיה זה גט"] -

ואכן היה הוא בדרך לחזור, אלא שבסוף דרכו היה צריך לחצות נהר,

ופסקיה מעברא

[המעבורת היתה מצדו השני של הנהר ולא היה יכול לעבור].

אמר להו

מעברו השני של הנהר: "

חזו דאתאי, חזו דאתאי

" [ראו שבאתי, ראו שבאתי] -

ואמר שמואל

: אף שנאנס מלבוא

לא שמיה מתיא

[אין זה חשוב כאילו בא], והרי הגט - גט.

ולרבה תיקשי:

אמאי!?

והא מינס אניס!?

ומשנינן:

ודילמא אונסא דמיגלייא

[אונס גלוי וצפוי]

שאני

, כי אונס כזה היה צריך להתנות עליו מראש,

ומעברא

הרי

מיגלי אונסיה

, דבר שכיח הוא שיהיה מנוע לעבור בשל המעבורת.

כאן שבה הגמרא לעיקר דינו של רב הונא שביטל את זכויותיו של המתפיס מאחר שאמר המתפיס "אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי" ולא בא -

ו

מקשה הגמרא

לרב הונא: מכדי אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא

, כלומר: הרי אדם זה לא התפיס זכויותיו אלא משום שהיה סמוך בדעתו שיבוא בתוך הזמן, וכל כי האי גוונא אף אם לא נאנס אינו קונה!?

ומשנינן:

שאני הכא דמיתפסן זכותן

, כיון שיצאו מרשותו הזכויות והתפיסן ביד בית דין ליכא אסמכתא.

מתמהת הגמרא:

ו

כי אטו

היכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא!?

והתנן

:

מי שפרע מקצת חובו

והיה דואג הלווה שלא יחזור המלוה ויתבענו את כל חובו הכתוב בשטר,

והשליש את שטרו

ביד אדם שלישי, והוסיף הלוה

ואמר

לשליש:

אם אין אני נותן לו

את פרעון יתרת חובי

מכאן עד שלשים יום

, הרי המעות שנתתי הן בתורת מתנה ולא בתורת פרעון, ו

תן לו

למלוה את

שטרו

שיגבה בו את כל החוב, שהרי לא נפרע כלום.

אם

הגיע

ה

זמן

שקבע הלוה,

ולא נתן

הלוה למלוה את פרעון יתרת חובו:

רבי יוסי אומר: יתן

השליש למלוה את השטר, ויגבה בו את כל חובו, שהרי כך הסכים הלוה, ואף ש"אסמכתא" היא, שהרי היה הלוה בטוח שיפרענו תוך שלשים יום.

ורבי יהודה אומר: לא יתן

השליש, כיון ש"אסמכתא" היא, ואסמכתא לא קניא.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי, דאמר: אסמכתא קניא

.

הרי למדנו מדברי רב נחמן שאסמכתא אינה קונה, אף שהתפיס את שטר החוב ביד השליש!?

ומשנינן:

שאני הכא, דאמר

המתפיס:

לבטלן זכותיה

[ייבטלו זכויותי]!

כלומר: כיון שהודאה היא שראיותיו הם שקר, אין לדון בזה משום אסמכתא לא קניא, שזה הוא דוקא בהקנאה חדשה או התחייבות או מחילה.

א. אף דקיימא לן "אסמכתא לא קניא", מכל מקום אם מקנה הוא לו מיד את הדבר שהבטיחו, הרי הוא קונה, ואף שאסמכתא היא; ואף אם אינו מקנה לו מיד אלא שאומר לו "מעכשיו אם לא באתי עד שלשים יום" וכיוצא בזה, הרי הוא קונה ואף שהיא אסמכתא.

ב. קנין סודר לאחר זמן אינו מועיל, כיון שכבר "כלתה קנינו" בשעת חלות הקנין, ומכל מקום אם הוסיף בלשונו ואמר: "מעכשיו" אז אין בזה חסרון של "כלתה קנינו".

ג. כאן באה הגמרא לפסוק את פסק ההלכה בענין זה של ביטול הזכויות, ביחס לשני הנידונים שדנה בהם הגמרא, דהיינו, אם קיום התנאי באונס מבטל את זכויותיו שנחלקו בו רב הונא ורבה, ואם יש בזה משום אסמכתא; ומוסיפה הגמרא עוד פרטים בענין זה של ביטול הזכויות, וכן בדיני אסמכתא בכל מקום, ושייך גם לעניננו.

והלכתא

בדין זה של המתפיס זכיותיו:

אסמכתא קניא

, כלומר: אף על גב שאסמכתא היא ובעלמא "אסמכתא לא קניא", כאן נתבטלו זכויותיו, ואם לא בא עד הזמן שקבע - נתבטלו זכויותיו.

והגמרא מסייגת שני סייגים:

האחד, באופן קיום התנאי: שלא יתבטלו זכויותיו אם לא יבוא אלא "

והוא דלא אניס

", אבל אם נאנס אפילו אונס קל, כגון שחלה בנו ומשום כך לא הגיע, לא נתבטלו זכויותיו, וכדעת רבה.

השני בעיקר חלות דבריו:

והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב

[כגון בית דינו של רבי אמי ורב אסי].

ונכלל בזה שלשה חלקים:

א. הודאתו שראיותיו שקר הן, אינה תופסת בלי קנין כשאר הודאות בעל דין, אלא צריכה היא "קנין סודר", היות ולא הודה באופן מוחלט, אלא תלה את הודאתו בתנאי.

ב. היות והודאה זו אינה כשאר הודאות אלא על תנאי היא וצריכה קנין, חזר הדין שיהיה זה כשאר אסמכתאות שאינן קונות.

אלא שכבר נפתרה בעיית האסמכתא מאליה, היות וקנין סודר בהכרח שייעשה באופן שיאמר: "מעכשיו אם לא באתי", שאם לא כן הרי "כלתה קנינו", וכיון שאמר "מעכשיו", שוב אין בזה חסרון משום אסמכתא.

ג. מחדשת הגמרא כלל בדיני אסמכתא: אף אסמכתא גמורה, אם נעשה הקנין עליה בבית דין חשוב אין בזה משום "אסמכתא לא קניא" כי אין אדם משחק בבית דין חשוב.

ובעניננו מועיל חידוש זה, שאף אילו לא היה נצרך לומר "מעכשיו" כדי שלא תכלה קנינו, לא היה בזה חסרון של אסמכתא, אם אך היה עושה את הקנין בבית דין חשוב.

מתניתין:

במשנה הקודמת נתבאר סוג אחד מנדרי אונסין, והוא שנאנס לעבור על נדרו; ובמשנתנו מתבאר סוג אחר של "נדרי אונסין", שהיה אנוס לידור, שאם לא כן יהא לו נזק.

עוד מ"נדרי אונסין" שהתירו חכמים:

נודרין

, יכול אדם לידור:

להרגין ולחרמין

[לסטים ישראל הרוצים לשדוד את תבואתו],

ולמוכסין

[ישראלים הממונים על המכס, שתובעים ממנו מכס על תבואתו שאינו מגיע להם בדין] והוא רוצה ליפטר מהם:

"

שהיא תרומה

", כלומר: יכול לידור ולומר: "קונם זה וזה עלי אם אין תבואה זו של תרומה כאשר אני אומר לכם", ו

אף על פי ש

באמת

אינה תרומה

, ועושה כן מפני שיודע בהם שאינם נוגעים בתרומה, והוא רוצה ליפטר מהם בטענת שקר זו, שהוא מאמתה על ידי הנדר.

ואם עשה כן, הנדר אינו חל ומותר הוא במה שנדר כיון שאנסוהו לידור, שהרי אם לא כן יקחו את תבואתו שלא בדין.

או שיאמר להם על נכסים שבידו: "קונם זה וזה עלי אם לא

שהן של בית המלך

" ואז יעזבוהו לנפשו, ו

אף על פי שאינן של בית המלך

.

ואולם נחלקו בדין זה בית שמאי ובית הלל, בשלשה ענינים: