Nedarim 16b — Talmud auf Deutsch

גמרא:

שנינו במשנה: זה - החילוקים ששנינו במשניות לעיל - חומר בשבועות מבנדרים:

ומקשה הגמרא:

כיון ששנה התנא לשון: "

חומר

" בשבועות מבנדרים,

מכלל ד

השבועה רק חמורה היא מן הנדר שהיא חלה מן התורה, אבל אף גבי נדרים

נדר הוא

מדרבנן

! והא

במשנה לעיל טו ב בלשונות שחילקה המשנה בין לשון "קרבן" ללשון "שבועה" הרי "

מותר

"

קתני

בנדרים שבלשון "קרבן", ואם כן אינו נדר כלל ואפילו מדרבנן!? ומשנינן: לשון "חומר" ששנה התנא אכן אין הוא מתיחס לחילוק השני שבין שבועות לנדרים, אלא

אסיפא דאידך בבא

[משנה]

קתני

: ששנינו לעיל טו ב:

שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור

, ולפיסקא זו מתיחס כאן התנא בלשון "חומר", ואומר:

זה

הוא

חומר בשבועות מבנדרים

, שאכן אף הנדרים חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש. שנינו במשנה:

חומר בנדרים מבשבועות, כיצד

וכו' שאין נשבעין לעבור על המצוות:

רב כהנא מתני

[היה שונה את השמועה הבאה] כך:

אמר רב גידל אמר רב

, ו

רב טביומי מתני

[היה שונה אותה שמועה משמו של אמורא אחר]:

אמר רב גידל אמר שמואל

:

מנין שאין נשבעין לעבור על המצוות

, וכפי ששנינו במשנתנו?

תלמוד לומר

: " [איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו]

לא יחל דברו

",

דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים

.

ומקשינן: והרי מפסוק זה כשם שאתה ממעט שבועה לחפצי שמים, כך יש לך למעט נדר לחפצי שמים, ובהכרח שטעם הנדר שהוא חל אף על חפצי שמים וכמבואר במשנתנו, הוא משום שנאמר: "איש כי ידר נדר לה'" ומריבוי "לה'" מתרבה הנדר על חפצי שמים - והשתא תיקשי:

מאי שנא נדר

שהוא חל לבטל את מצות השם, משום

דכתיב "איש כי ידור נדר לה

' [וגו']

לא יחל דברו

".

והרי

שבועה נמי הא כתיב

: "

או השבע שבועה לה

'

לא יחל דברו

", כלומר: כיון דכתיב " [כי ידור נדר] לה' או השבע שבועה" הרי "לה'" נדרש על השבועה שלאחריו כשם שהוא נדרש על הנדר שלפניו, וכמי שהיה כתוב "השבע שבועה לה'", ונלמד שאף אם יש בשבועתו ביטול מצוה, יהא אסור לחלל דברו!?

אמר

תירץ

אביי

:

הא דאמר

"

הנאת סוכה עלי

".

הא דאמר

"

שבועה שלא אהנה מן הסוכה

".

כלומר: סברא הוא ש"לה'" אינו מתיחס אלא על נדר לביטול מצוה, שהרי הנדר הוא בהכרח בלשון "הנאת סוכה עלי" שכך הוא לשון נדר בכל מקום, שהוא אוסר את החפצא עליו, והיות ואת החפצא הוא אסר ולא את עצמו, ואילו במצוה מחוייב הוא ולא החפצא, לכן חל הנדר.

אבל שבועה שהיא בלשון "שבועה שלא אהנה מן הסוכה" שהוא לשון: מיתסר גברא אחפצא, סברא היא שלא תחול שבועה זו, שהיא סותרת את המצוה המחייבת את הגברא לעשותה.

אמר

הקשה

רבא

על לשונו של אביי, שהאומר "הנאת סוכה עלי" הרי הוא אסור לישב בסוכה:

וכי מצוות ליהנות ניתנו

, עד שייאסר הנודר בהנאת הסוכה, והרי אין זו הנאה כלל, שהמצוות לעול על צוארי ישראל ניתנו, ולא ליהנות מהם.

אלא אמר רבא

כתירוצו של אביי, ובלשון אחרת:

הא

נדר לבטול מצוה שהוא חל -

דאמר

"

ישיבת סוכה עלי

" [כלומר: שאמר "סוכה לישיבתה עלי" ], שאסר את הישיבה עליו, ולכן הוא חל.

והא

שבועה שאינה חלה לבטל מצוה -

דאמר

"

שבועה שלא אשב בסוכה

", והיות ואוסר את עצמו בישיבה, אין השבועה חלה.

תו מקשינן על המקור שאמר רב גידל לדין "אין נשבעין לעבור על המצוות" ממה שנאמר: "לא יחל דברו" אבל מיחל הוא לחפצי שמים:

ו

כי אטו

שאין נשבעין לעבור על המצוות מהכא

מ"לא יחל דברו" -

נפקא ליה

[מכאן הוא נלמד]!?

והרי

מהתם

מפסוק אחר

נפקא ליה!?

דתניא

:

יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, יכול יהא חייב?