Nasir 51a — Talmud auf Deutsch

תנו רבנן: איזהו מת שיש לו רקב

:

מת

שנרקב ללא שהיה מעורב בו דבר אחר בשעת רקבונו, דהיינו: א.

שנקבר

ערום

ולא נתערב בו בשעת רקבונו רקב כסותו של מת - ב. ו

בארון של שיש

שאינו נרקב,

או

שהיה המת

על גבי רצפה של אבנים

שאינה נשחקת -

זהו מת שיש לו רקב!

אבל אם

נקבר בכסותו

שהוא מרקיב יחד עמו ומתערב ברקבוביתו, או שנקבר

בארון של עץ

שהוא מרקיב,

או על גבי רצפה של לבנים

שהיא נשחקת,

זהו מת שאין לו רקב

, היות ובשעה שנרקב היה מעורב בו רקב או שחיקה של דבר אחר.

אמר עולא: אין רקב, אלא הבא מן הבשר

ומן הגידים ומן העצמות

שמכולם צריך שיהא הרקב.

איתיביה רבא לעולא

מהא דתניא:

רקב הבא מן הבשר

לבד הרי הוא

טהור

.

ומשמע:

הא מן העצם

לבד הרי הוא

טמא, ואף על גב דליכא בשר

[שאין שם בשר]!?

ומשנינן:

אימא הכי

[כך תשנה בברייתא]:

רקב הבא מן הבשר

הרי הוא

טהור, עד שיש עצם בבשר

. ומקשינן: והרי אפילו אם נפרש כן את הברייתא אכתי תיקשי: סוף סוף

הא ליכא גידים

, כלומר: הרי לא נזכר בברייתא שרקב אינו אלא הבא מן הגידים!?

ומשנינן:

אי אפשר לבשר ועצמות בלא גידים

, והיות ויש שם בשר ועצם בהכרח שיש שם גידים.

אמר רב שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן

:

שני מתים שקברן זה עם זה, נעשו גלגלין

זה לזה

[האחד מבטל את הרקב של חבירו], כי רקבוביתו של מת אחר המתערב עמו בשעת הרקבון, הרי הוא כמו דבר אחר המתערב עמו, שאינו רקב.

מתיב רבי נתן ברבי אושעיא

מהא דתניא:

רקב הבא משני מתים

הרי הוא

טמא

, וקא סלקא דעתין שנרקבו כאחד, ותיקשי לרבי יוחנן שרקב כעין זה אינו מטמא!?

אמר

תירץ

רבא

:

הכא במאי עסקינן כגון

שקברו זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו

, ולא נתערב רקבונו של זה בשל זה בשעת הרקבון, אלא שנטמא לחצי תרווד משל זה ולחצי תרווד משל זה -

ו

אפילו

הרקיבו ועמדו

שניהם כאחד

על מלא תרווד

אחד של

רקב

.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

גזז שערו

של מת

ו

אחר כך

קברו עמו, נעשה לו

השער

גלגלין

, כי השיער שנגזז הרי הוא כדבר אחר שנתערב ברקבונו של מת, ואין כאן רקב.

תנן התם

במסכת אהלות:

כל שבמת

הרי הוא

טמא

ומטמא אף כשפרש מן המת, ואף העור מטמא כשפרש מן המת,

חוץ מן השינים והשער והצפורן

שאלו אינם מטמאים כשפרשו מן המת.

ובשעת חיבורן

של אלו למת

כולם טמאים

, כלומר: נעשים הם יד לטומאה, שהנוגע או מאהיל עליהם כאילו נגע או האהיל על המת והרי הוא טמא.

בעי

נסתפק

חזקיה

:

שערו העומד לגלח

קודם שמת, וכגון שהכביד שערו, או

ציפורן העומד ליגזז

, ומת קודם שגזז את שערו וקודם שקצץ את הצפורן,

מאי

הוא דינם לענין טומאה?

מי אמרינן: כל העומד ליגזז כ

אילו

גזוז

הוא כבר -

דמי

, ואם כן אינם נעשים יד לטומאה.

או דילמא: השתא מיהא הא מחוברין

[הרי עדיין מחוברים הם], ועד שלא נגזזו הם יד לטומאה.

ומקשינן:

וניפשוט ליה

לבעייתו של חזקיה

מדרבה בר בר חנה

שאמר: "גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין", ומשמע לגמרא, שרבה בר בר חנה אמר את דינו גם בשיער שהיה עומד ליגזז מחיים, ובכל זאת:

טעמא משום דגזז

נעשה לו השיער גלגלין,

הא לא גזז

ועדיין מחובר השיער

לא

נעשה לו גלגלין, הרי למדנו: כל עוד לא נגזז השיער הרי הוא כגופו של מת ואינו נעשה לו גלגלין, והוא הדין שהוא חשוב יד לטומאה.

ודחינן:

הכי קאמר

רבה בר בר חנה:

אם

גזז

את השיער

הרי זה גלגלים

למת, ואם עדיין

לא גזז תיבעי לך

, כלומר: רבה בר בר חנה עצמו מסתפק באופן שלא גזז, ולכן נקט גזז; ואם כן כשלא גזז עדיין הספק בעינו עומד.

בעי

נסתפק

רבי ירמיה

:

רקב הבא מן העקב

של המת - שיש בו עובי בשר שמחיים הוא כ"בשר מת",

מהו

שיטמא משום רקב?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר:

כי גמרינן

[במה נתקבלה הלכה]

רקב הבא מכוליה מת

, כלומר: אין רקב אלא מאבר שמת עם כל הגוף,

אבל

רקב

דאתי מן עקב

שמת קודם לשאר הגוף

לא

מטמא משום רקב.

או דלמא: לא שנא

, ואף "בשר מת" יש בו דין רקב, כמו לבשר חי שמת עם מיתתו של המת?

תא שמע

דאף רקב הבא מן העקב הרי הוא מטמא: מהא

דתני רבי נתן ברבי אושעיא

ברייתא האומרת:

רקב הבא משני מתים

הרי הוא

טמא

, ופירש רבא לעיל בגמרא: כגון שהרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב אחד בלבד.

ואי סלקא דעתך

רקב

הבא מן העקב לא

מטמא, אם כן אף כאן לא היה לו לטמאות, שהרי

זיל הכא דלמא

דרך עקב קאתי, והכי דלמא דרך עקב קאתי

-

כלומר: היות ולא נותר אלא מלא תרווד רקב משני הגופים, הרי יש לחוש שמא יש בו מן העקב של זה או מן העקב של זה, ולמה הוא מטמא!?

ודחינן: אכן

אי דאירקיב כוליה מת וקאתי דרך עקב

, אם הרקיב המת כולו והעקב עמו,

הכי נמי

שאין להסתפק שהוא מטמא אף שיש בו מן העקב, כי מה שבעצמותו הוא "בשר מת" אין בזה חסרון, וכפי שהוכיחה הגמרא.

אלא הכי

בבעייתו של רב ירמיה אנו עוסקים ב

כגון ד

דלא

אירקיב

אלא

חד אבר וקאתי

דרך עקב

, כלומר: כשהרקיב בשר המת שבעקב עם האבר הסמוך לו בלבד, בזה הוא שנסתפק רבי ירמיה

מאי

דינו לענין רקב -

וטעם ספיקו הוא, משום שיש לומר היות ובשר מת הוא, לכן הרקיב הוא והאבר הסמוך לו, ויש לומר שבמת שהרקיב מסיבה זו לא נתקבל דין רקב.

ומסקינן:

תיקו!

בעי

נסתפק

רבי ירמיה

:

עובר במעי אשה

, האם

הוי

העובר לאם והאם לעובר -

גלגלים

לבטל דין רקב האחד מן השני, וכשאר שני מתים שקברן זה עם זה שכל אחד נעשה גלגלין לחבירו,

או לא?

ומבאר רבי ירמיה את צדדי הספק:

האם נאמר:

כיון דאמר מר

: "

עובר ירך אמו

" וכאחד מאבריה הוא נחשב,

הלכך

אף לגבי רקב

גופה הוא

[חלק מגוף האם הוא נחשב]

ולא הוי גלגלין

, ומטמאים משום רקב.

או דילמא: כיון דסופו

היה

לצאת

מאמו, כאילו כבר

מיפרש פריש מיניה

[נפרש ממנה] ונעשו גלגלין זה לזה.

ואם תימצי לומר: עובר

, כיון

דסופו לצאת

, כאילו כבר

מיפרש פריש מינה

-